<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו', כלומר בטלית של הפקר ושניהם אדוקין בראשי הטלית כגון בציציותיה ומתעצמין זה כנגד זה זה אומר אני הגבהתיה תחלה והרי כולה שלי והשני אומר לא כי אלא אני הגבהתיה תחלה והרי כולה שלי. זה אומר כולה שלי וכו', מוקים לה בגמרא בטלית של מקח וממכר ונתנו שניהם דמי הטלית למוכר ואין כפירה ביניהם בזה אלא שזה אומר אני נתתי דמי הטלית תחלה למוכר ומשכתיו תחלה ובמעותיך שנתתה לו לא נתרצה אלא שהשלכת לו מעותיך בתוך חיקו והשני אומר לא כי אלא אני ברצון ואתה באונס והמוכר נמי אומר לאחד מכרתי באונס ולאחד ברצון ואיני יודע אי זהו באונס ואי זהו ברצון שאם היה יודע ומכיר האמת אע"פ שאין מקחו בידו שהרי שנים אוחזין בטלית תנן נאמן ואע"ג דקימא לן דהיכא שאין מקחו בידו אינו נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי הני מילי דלא עבדינן אפוקי ממונא אפומיה שיגמר המעשה בדבריו בשלא היה מקחו בידו אבל לעולם נאמן כאיניש דעלמא כלומר כעד אחד וזה שהמוכר מעיד כדבריו נוטל בלא שבועה דכיון דמסייע ליה עד אחד אין לחשוד אותו שמא הלך ותפש בטליתו של חבירו והשני שהמוכר עומד (כעד) [נגד] דבריו נוטל חצייה בשבועה דאוריתא כדין עד אחד דכי אתי לשבועה קאתי אבל השתא שאין המוכר יודע למי מכרה תחלה שניהם נשבעין בתקנת חכמים כדי שלא יהא רגיל לתפוס בטליתו שהגביה חברו תחלה או שקנה אותה תחלה ומשכה ויהיה נותן את עיניו במקחו שרואה בה שיש בה הרווחה למי שקנאה. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, מפרש בגמ' דהכי קאמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה שאם ישבע כדקתני במשנה בלא שום תוספת דילמא לית ליה לחד בה ולא מידי בגווה ובאמת הוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כלומר אפילו פחות מחציה ואע"פ שבית דין משביעין אותו על דעתן אפילו הכי אין ראוי לב"ד שישביעו איש (אשה) בלשון שילמד לשקר ולא יחוש לדעת ב"ד אלא ללשון שהוא מוציא בשפתיו ובדין הוא דלישתבע כל אחד ואחד שכולה שלו שהרי כן טען לפני ב"ד אלא לפי שלא היתה מועילה לו שבועתו ליטול את כולה אלא חצי הטלית ונמצא שנשבע שלא לצורך ומשום הכי מוטב שישבע על החצי לבדו ושמא לא יהיה בשבועתם שבועת שקר דא[י]מר תרויהו בהדי הדדי אגבהוה ובמקח וממכר נמי אימר המוכר נתרצה שיהיה המקח בין שניהם ומן הדין היה להם שיחלקו שניהם בלא שום שבועה שהרי שניהם מוחזקין בטלית זה כזה ומה תועלת בשבועת שניהם אלא מפרש בגמרא שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא ואקח חציה בלא שבועה בין במציאה בין במקח וממכר, ודוקא אוחזין בטלית דשניהם מוחזקין בהדי הדדי שאם היתה ביד אחד מהם לבדו הויא אידך המוציא מחברו עליו הראיה ואינו נאמן חבירו בשבועה ליטול אלא בראיה בעדים, ודוקא נמי דאוחזין בציציותיו שבראשי הטלית זה מכאן וזה מכאן ומשום הכי חולקין בשוה ובשבועה אבל אם היו אוחזין בגוף הטלית זה בשליש הטלית וזה בעשירית הטלית לא היו חולקין הכל בשוה אלא זה נוטל שליש הטלית ובשבועה וזה נוטל עשירית הטלית ובשבועה והשאר חולקין בשוה ובשבועה.
זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו', משנה זו בין במציאה בין במקח וממכר מיירי כלומר זה אומר כולה שלי אני קניתיה תחלה לעצמי כולה וזה אומר בין שנינו קנינו אותה ולענין מציאה נמי דזה אומר אני הגבהתיה תחלה כולה וזה אומר בין שנינו הגבהנו בבת אחת נמצא שאין מחלוקות ביניהם אלא בחצי הטלית על כן דין הוא שישבעו על חצייה לבדו וזה יטול רביע בשבועתו וזה יטול רביע בשבועתו נמצא שהאומר כולה שלי נוטל שלשה חלקים והאומר חצייה שלי נוטל רביע והיינו דקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים כמו שפירשנו במשנה ראשונה שאומר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משלשה חלקים ומן הדין שהיה יכול לישבע שהיא כולה שלו כמו שהיה תחלת דבריו אלא כיון דלא יהבינן ליה כולה לא משבעינן ליה אלא על מה שתועיל לו ליטול בשבועתו ומן הדין לא היה לו לאומר כולה שלי להזכיר בשבועתו אלא רביע שהרי חצייה האחד היא שלו בלא חולק אלא כדי שלא ירמה אותו בשבועתו שכשיאמר יש לי בה רביע שמא על רביע שבאותו החצי שאין לו חולק עליו רצה לומר משום הכי הוא נשבע בפירוש שהשלשה חלקים יש לו בה.
שנים שהיו רוכבין על גבי בהמה, של הפקר ואע"פ שדין הבהמה והטלית שוין אפילו הכי בא ללמד משנת בהמה למשנת טלית דכי היכי דחולקין דבהמה אינה חלוקה גמורה כלומר לאיבריה אלא לדמים הכי נמי בטלית חלוקתו דקתאני בדמים הוי אם אינו ראוי ליחלק, ועוד בא להודיענו דלא עדיף רוכב ותופס במוסרה וקא מנהיג לה ממנהיג לבדו ואין רוכב עליה ושניהם קונין אותה כאחת אם [לא] היו שניהם מודים זה לזה אלא שמתעצמין בדין זה אומר אני זכיתי בה תחלה וזה אומר לא כי אלא אני זכיתי בה תחלה ואחר כך הנהגת אותה במקל שבידך או עלית על הבהמה לרכוב עמי עליה. זה ישבע וכו', כמו שמפורש במשנת טלית. ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין שלא בשבועה, מפרש בגמרא דלא קאי אמקח וממכר דפשיטא הוא ומאי קמ"ל אלא אמציאה קאי ואע"ג דפשיטא היא הא קמ"ל ממשנה יתירה להודיענו שהמגביה מציאה לחבירו במצות חבירו קנה חבירו ואם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחוטפה ממנו לא זכי בה אלא ראשון קנה, והכי פירוש דמתני' בזמן ששניהם מודים שאומר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי והחצי השני לצורך שמעון חבירי כמו שצוני ושמעון טוען כמו כן חברי צוני להגביה לו חציו והשאר לעצמי וקתאני דחולקין כל הטלית בלא שבועה וחולקין אותו אפילו לארכו אם הוא ראוי ליחלק ויטול ראובן במה שסמוך לשמעון ושמעון נמי יטול במה שסמוך לראובן לפי שראובן הגביה מה שלפניו לצורך שמעון וקנאו שמעון ושמעון הגביה מה שלפניו לצורך ראובן וקנאו ראובן הילכך חולקין כל הטלית בלא שבועה ואפילו בא אחד מן השוק לזכות בה ולחוטפה מהם לא קני לה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו שאם לא קנה חבירו הלא זה הטלית הוא חשוב כאילו מונח על גבי קרקע שהרי זה לא הגביהו לצורך עצמו כולו וזה נמי לא הגביהו לצורך עצמו כולו נמצא דשניהם לא קנו ולא אחד מהם אם בא אחר וחטפה מהם זכה בה.
למה לי למתני זה אומר אני מצאתיה וכו', למה לי תרי בבי למיתנא הא סגי להו בחד דבורא מי שאומר אני מצאתיה כלומר הגבהתיה מעל הקרקע תחלה בודאי רצה לומר שהיא כולה שלו ולא מצי למימר דחדא קתני ופירושי קא מפרש אני מצאתיה וכולה שלי דהא זה זה קתני כלומר ארבעה זה זה קתני והוי סגי בחד. רישא במציאה, כלומר בטלית של הפקר זה אומר אני הגבהתיה תחלה וזכיתי בה וזה אומר אני הגבהתיה תחלה וזכיתי בה וסיפא דזה אומר כולה שלי מיירי במקח וממכר שחולקין שנים מתעצמין בדין זה אומר אני קניתיה ראשון כלומר אני משכתי זה הטלית מיד המוכר תחלה ואתה נתת עיניך במקחי ותפסת בו וזה אומר לא כי אלא אני משכתיו תחלה.
<h2>דף ב:</h2>
ונחזי זוזי ממאן נקט, קס"ד דלא שקיל המוכר זוזי אלא מיד אחד מהם וגם שניהם מודים זה לזה דלא נקט אלא מחד אלא שאומר אע"פ שלא נתתי אני דמים בי נתרצה ומשכתי ואחר כך נתת עיניך במקחי והשלכת מעותיך לחיקו של מוכר ותפסת בראשי טלית שהיה בידי ואם כן נחזי ממי קבל המעות והדעת מכרעת שמאותו שנתן המעות הוא הוא שטוען אמת והשני טוען שקר דהא סתמא דמילתא לא שביק מוכר טליתו בלא דמים וזה שאומר שבלא דמים הניחה לו הוציא עצמו מכלל כל הלוקחים שבעולם ולא כל כמיניה דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה ואין ראוי שיהא נאמן זה בשבועה שזה ניכר רמאי וזה אינו ניכר רמאי ודין זה דלישתבע זה שאינו ניכר רמאי ולישקול כולה כדין נגזל שהוא מן הנשבעין ונוטלין. ומשני לא צריכא דנקט מתרוייהו זוזי ולי[כ]א מידי לאוכוחיה מי הוא רמאי ומי אינו רמאי, וכי תימא נשאל למוכר לאי זה מהן נתרצה תחלה ומי הוא האחרון שהשליך מעותיו לתוך חיקו בעל כרחו ומשום הכי איצטריך למימר ולא ידע אי זה מדעתיה אי זה בעל כרחיה הילכך משבעינן לכל חד וחד ושקיל כל חד וחד פלגא.
[תוספתא פ"א ה"ו] הודאת בעל דין וכו' בזמן שתבעו, כלומר אם אמר לו ראובן לשמעון תן לי מנה שהלויתי לך אמר לו הן והודה לו בפני עדים ואמר להם המלוה אתם עדי שוב אין יכול לומר שמעון לא היו דברים מעולם או לשום מתנה נתתם לי דהודאת בעל דין כמאה עדים, אבל אם לא תבעו ראובן אלא מאיליו אמר שמעון לראובן מנה הלוית לי ביום פלוני ואתם עדי על זה שאני מודה שהילוני מנה אם רוצה לומר אחר כן מחלם לי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי אינו סותר הטענה הראשונה דאיפשר הכל להיות ואי לא אמר להם אתם עדי יכול לחזור בו ולומר משטה אני בך בין שתבעו המלוה בין שהודה מעצמו. והשליש נאמן משניהם, כדמפרש ואזיל בזמן שהשטר חוב שחולקין עליו עדיין הוא ביד השליש אבל לאחר שיצא השטר חוב מיד השליש אינו נאמן אלא כאחד מעלמא ולא מפקינן ממונא אפומיה אלא דינו כדין עד אחד דכי אתי לשבועה בעלמא הוא דאתי. נאמן בעל המקח וכו', ומפקי' ממונא אפומיה כאלו על פי תרי סהדי דכיון שמקחו בידו מיגו דיכיל למימר לא מכרתי לא לזה ולא לזה נאמן לומר לזה מכרתי וכו'. וקשיא לן וכו', ספר המאור, הכי פירושה לאו מכלל דאי ידע מהימן כבי תרי אלא מהימן כעד אחד ויש לומר במקום שבועה דאוריתא לא תקון רבנן שבועת תקנת חכמים במשנתנו כדאמ' לסומכוס [לקמן ק' ע"ב] מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאוריתא בעבדא דקטעה לידיה כדרבה אף כאן אלו היה עד אחד מי שהעד כנגדו היה נשבע שבועה דאוריתא ונוטל מחצה ומי שהעד עמו נוטל מחצה בלא שבועה דהא מסייע ליה עד אחד ו[כ]דאמרינן לעניין סלעים דינרין [לקמן ד' ע"ב] משום דמסייע ליה שטרא סיוע בעלמא ואע"ג דלאו סהדותא מעלייתא הוא שאין השטר מעיד שתים ולא שלש אלא סיוע בעלמא הוא אף כאן שעדות העד האחד כדברי אחד מהם הוא שנוטל בלא שבועה כלל וחברו נוטל בשבועה דאוריתא.
<h2>דף ג.</h2>
נותן לו חמישים וישבע על השאר, כדין מודה מקצת דאמרה תורה דלישתבע דילפינן מכי הוא זה ואע"ג דזה לא הודה הרי יש עליו עדים על מקצת הטענה משום דלא עדיפא הודאת פיו בשום מקום לחייבו על השאר שבועה מהעדאת עדים דהא איכא קל וחומר מה [פיו] שפוטרו מקנס כדאמרינן דמודה בקנס פטור מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו אפילו קנס אין דין שמחייבין אותו שבועה.
<h2>דף ד.</h2>
אין לך בידי אלא חמישים והילך, כלומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם חייב לישבע על השאר ולא אמרינן הנך דקא מודה ליה בגויהו ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו בידיה דמלוה דמו ואישתכח דליכא הודאה במקצת כלל דאיהו קא תבע מיניה חמשים ואיהו לא מודה ליה מידי קמ"ל דהילך נמי מודה מקצת טענה הוא דכיון דבתחלת הדברים תבעו המלוה מנה ואיהו לא הודה לו אלא חמשים מודה מקצת הוי. ותנא תונא, כלומר תנא דידן דמתניתין מסייעא לדידי דתנן שנים אוחזין בטלית וקס"ד השתא דלר' חייא טעמא דמתניתין משום דאנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא דכמודה ליה דמי דהא נגמר דינא הכין שלא יפרענו כלל אלא זה החצי שתופס בידו ויהיה בידו כל הימים ואפילו הכי נשבע אשארא משום דינא דמודה מקצת ואע"ג דלא סלקא שמעתא הכי דשבועה דמתני' ליתה אלא כדי שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא אפילו אליבא דר' חייא.
<h2>דף ד:</h2>
סלעין דינרין, שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני סלעין ולא פירש כמה הן אם משנים ועד מאה או אלף וכן שטר שכתוב בו דינרין סתמא ולפחות אין לדון אותן בפחות משנים אשתכח שעיקר פלוגתא דמלוה ולוה לא הוי אלא בשלש סלעים דמלוה קא תבע מיניה שלש סלעים יתירים ולוה לא קא מודה ליה אלא באחד והיינו דקרי ר' שמעון בן אלעזר מודה מקצת ור' עקיבא קארי ליה משיב אבידה דהא אי בעי הוה מצי למימר אינן אלא שנים כמו שנראה מלשון השטר מיעוט סלעים שנים. וכי פליג ר' שמעון בן אלעזר, דקרי ליה מודה מקצת דוקא היכא דקא טעין לוה שהם שלש ומשום אותו דינר הוא דמקרי מודה מקצת אבל אי לא הוה טעין אלא שתים לא מקרי מודה מקצת משום דאותן שתי סלעים מקרו קרקע דהא יש להם שעבוד על קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקע אבל השלשה שאינן כתובין בשטר אין כח בבעל חוב לגבותם מנכסים משועבדים דהא מצו מדחו ליה שאינו חייב להם הלוה אלא שתי סלעים ואפילו הוה חייב מודה היינו הלווה כי הוא חייב והוא מודה בדברי המלוה דחיישינן לקנוניא והוי כמי שטענו כלים וקרקעות דבין שכפר בקרקעות והודה בכלים ובין שכפר בכלים והודה בקרקעות מיפטר משבועה אבל משום הילך לא פטרינן ליה דיש לומר דהא לך הוא נמי חייב אליבא דר' חייא ואיפשר דר' חייא תני לה והכי מוכח בגמרא דאע"ג דלית הלכתא כוותיה בהא לך. ושמעינן מינה וכו', ויש מי שמוכיח מדברי הרב אלפאסי ז"ל דאמר שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה הלויתי לך בתשרי והודה לו באחד מהן דמקרי מודה מקצת אע"ג דלאו בפעם אחת הלוהו דהא הרב אלפאסי ז"ל לא פטרו אלא משום דהוי שטר שעבוד קרקעות אבל משום דלא הוי בפעם אחת לא פטר ליה.
<h2>דף ה.</h2>
אם איתה לדר' חייא קמייתא, דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן חמשים על פי העדים וישבע על השאר הכא נמי משלם תרתי מינייהו ונשבע על האחרות. והא גזלן הוא, דהא שלח יד בפקדון שהרי אכלן ואין לך גזלן גדול מזה אבל בהא דר' חייא לא מיקרי גזלן משום שהוא כופר בפקדון או במלוה דאיפשר דליתיה לפקדון בביתיה ואישתמוטי קא משתמיט מיניה עד דבחיש ליה. לכשכנגדו קאמינא, שאם שבועה מוטלת עליו לישבע שכנגדו ונוטל כדאמרינן בשבועה דחשוד שתקנו חכמים דכשכנגדו נשבע ונוטל. השתא נמי, כי ליתה לדר' חייא וליכא נמי הודאה במקצת לחייביה שבועת היסת מדרב נחמן וכיון דלא מצי לאישתבועי ישבע שכנגדו ויטול. הסת, שבועה שתיקנו חכמים להסיתו להודות דדילמא לא ירצה לישבע וישלם וטעמא מפרש בשבועות [מ' ע"ב] דחזקה אין אדם טוען על חבירו אלא אם כן יש לו בידו. ומשני דרב נחמן תקנתא היא, דהא מדאורייתא לא רמיא עליה שבועה כיון דאינו מודה במקצת ושבועה דקאמרינן דנשבע שכנגדו ויטול הוי נמי תקנתא דהא מדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע ויפטר מן התשלומים ואין נשבע ונוטל מן התורה ואותן המנויין בשבועות [מ"ד ע"ב] תקנת חכמים הן ולשבועה דאורייתא עבוד רבנן תקנתא דנשבע שכנגדו היכא דהוי חשוד הנתבע אבל בשבועה דעיקרא על הנתבע שאינה אלא מדרבנן כי הכא לא עבדינן תקנתא שישבע שכנגדו ונוטל אבל אמרו חכמים אם יכול להשבע ישבע ואם לאו יחזור לדין תורה דלא משתבע כלל כיון דליכא הודאה במקצת. וכל שכן אסופא, כלומר והשתא ברישא דקא כפר ליה לגמרי שלא הלוה לו כלל אפילו הכי קא משבעינן ליה כל שכן אסופא שהודה לו אתמול שעדיין הוא חייב אותם לו ולאחר יום או יומים אומר שפרעם דדין הוא דלישתבע. [ע"ב] ותיפוק ליה דהוה ליה רועה, אדאביי קא מתמה דקשיא ליה והא גזלן הוא ותיפוק ליה דבלא האי גזילה פסול לשבועה דאמר רב יהודה סתם רועה אפילו לא יצא שם רע עליו שהרעה בהמותיו בשדה חבירו פסול לעדות דסתמיה גזלן הוא שהרעה בהמותיו בשדות של אחרים. רועה דידיה, כלומר כשהוא רועה בהמות של עצמו פסול מסתמא דבשביל הנאתו רועה אותן בשדות של אחרים אבל רועה בהמות העיר בשכר בשביל הנאת אחרים אינו חוטא להרעותן עד שיגיע למרעה המופקר לכל דאין אדם חוטא ולא לו. דאי לא תימא הכי, דלא אמרו חכמים על רועה בהמות דעלמא שיהא גזלן דאם כן אנן חיותא דידן היכי מפקדינן ליה לרועה והא קא עברינן אלפני עור לא תתן מכשול אלא לא[ו] ש"מ דלא חשידי כלל כיון דלא מטי להו שום הנאה בהא דאין אדם חוטא ולא לו.
<h2>דף ה:</h2>
ולא לימא שבועה שאין לי בה פחות מחצייה, כלומר לחודיה בלא שום תוספת לשון משום תרי טעמי חדא דקא מרע ליה לדיבוריה קמא שהיה טוען שכולה שלו ועוד דקא משתבע בלשון שיכול לרמותינו בדיבוריה שהיה כוונתו לומר שאין לו בה פחות מחצייה ואעג"ב דמישתבע על דעת ב"ד איפשר שיטעה הנשבע את עצמו בלשון זה וסמיך על כוונתו ולא על כוונת ב"ד כיון שהלשון נכון להתבונן כמשמעו.
ומאחר שזה תופס ועומד וכו', כלומר טורח שבועה זו למה הלא כיון שזה תופס חצי הטלית בידו וזה חציו נמי בידו וכל אחד ואחד במה שבידו נקרא מוציא מחבירו למה אנו מצריכין לישבע על דבר שהוא מוחזק בידו דאע"ג דאוקימנא למתני' כגון דתפישי בכרכשתא אפילו הכי יכול לאקשויי הכא נמי דהא אי נמי הוה מחזיק האחד בחצי הטלית וזה בשליש האחר כמו כן היינו משביעין אותו. ומתרץ דתקנת חכמים היא שלא יהא רגיל לחמוד דבר הבא לחבירו ממילא בין במציאה בין במקח וממכר ותקנו חכמים דלישתבע כי היכי דליפרוש מיניה דחבריה ולא לפסדיה. ולימא מגו דחשיד וכו', כיון דחשדת ליה דתפיס דלאו דידיה היאך האמינוהו בשבועה ומוטב שיחלוקו בלא שבועה.
הכופר במלוה כשר לעדות, אע"ג דאיתכחש בעדים דכיון דמלוה להוצאה נתנה לא היה כונתו לגזול אלא אישתמוטי הוה משתמיט מיניה עד דלהוו ליה זוזי ויפרענו דהא לא אישתבע אבל אישתבע ליכא ספיקא דודאי פסול לעדות דהא חשוד אתרתי איסורי אממונא ואשבועתא. בפיקדון פסול לעדות דכיון דאיתיה בעיניה בביתיה למה היה כופר אלא ודאי כוונתו לגזול היה. [ב"ק ק"ה ע"ב] הכופר בפיקדון חייב באונסיו, אע"ג דקודם כפירה הוה שומר חנם ולא הוה מיחייב אלא מפשיעה לחודה אבל השתא דכפר בה הוי כגזלן גמור ואי איתניס בשום אונס עליה דידיה רמיא לשלומיה. ושכנגדו חשוד על השבועה וכו', גבי נשבעין ונוטלין תני לה [שבועות מ"ד ע"ב] דכיון דלא מצי לאשתבועי ולמפטר נפשיה משתבע שכנגדו ושקיל. אחד שבועת וכו', ולא תימא דוקא כשהוא חשוד אשבועתא דממונא כגון שבועת הפיקדון וכגון שבועת העדות דאגבה הוה מתחייב חבריה ממונא אלא אפילו על שבועת שוא כגון שנשבע על איש שהוא אשה מיפסיל לכל שבועה ומשתבע שכנגדו ושקיל. ואם איתא דתכף שכפר על הפיקדון חשבינן ליה גזלן למה לי למחשב שבועת הפקדון דמשמע דלא מיפסיל אלא על ידי שבועה בלא שבועה נמי מיפסיל ליה לאישתבועי דהא אישתכח בסהדי על הפקדון דכפר. הכא במאי עסיקינן, כלומר הא דלא פסלינן ליה משום כפירה אלא משום שבועה מיירי דבעת שכפר היתה בהמת הפקדון באגם אבל כיון דנשבע שוב לא איפשר למידן יתיה לזכות אלא לחובה ומיפסיל לאישתבועי משום תרי איסורי חמורי דהיינו גזלן ונשבע לשקר.
<h2>דף ו.</h2>
תקפה אחד בפנינו, כלומר הוציאה בחזקה מיד חבירו והרי כולה בידו קודם שישתבע מהו יהבי ליה דין של שנים אוחזין בטלית כיון דמעיקרא היו שניהם אדוקין בה או דילמא כיון דהשתא כולה בידו הוי אידך מוציא מחבירו עליו הראיה ולא גבי כלל בשבועה אלא בעדים. אודויי אודי ליה, דהוא אגבהה ברישא. סבר הא קא חזו רבנן, למה אצעק הלא גלוי ומפורסם לכל שהייתי מוחזק בה כמותו. המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא גבי כלל בשבועה אלא בעדים. אילימא כדקתני, שזה לבדו אוחז בה ולא נראה מעולם שזה השני היה מוחזק פשיטא. אלא לאו ש"מ כגון שתקפה אחד בפנינו, וכדאוקימנא לעיל דאישתיק והדר צווח. חד אמר אודויי אודי לי, כלומר לא רצה לישבע לי שקר ומסרה כולה בידי. וחד אמר בדמי אוגרתיה ניהליה, כלומר לא כי אלא לשום שכירות הנחתיה בידו לפי שעה. ואידך קא מסריך בה סרוכי, כלומר בציצית הטלית וביד השני כולה וקמ"ל ברייתא זו דלא ממון המוטל בספק הוא ומשום האי תפיסה גרועה לא משבעינן ליה לאידך ואיהו לא שקיל בה כלל בשבועה דכמאן דלא תפיס בה כלל דמי.
<h2>דף ו:</h2>
מסותא, מרחץ שרוחצין בה הרבה בני אדם. האי אמר דידי הוא, כלומר של אבותי או שלקחתיה והחזקתי בה וזה אומר לא כי אלא של אבותי ולא הוו סהדי לא להאי ולא להאי והיה הדין ההוא כל דאלים גבר כדאמרינן בבבא בתרא [ל"ד ע"ב] ואע"ג דדינא הכי מספקא לן אם כל כך הוי מוחזק ביד מאן דאלים ומחזיק בה שיוכל להקדישה ולאב(ר)דה לכל בני העולם, וקא פשיטא ליה דכיון דאינו יכול להוציאה בדיינין שהרי אין לו ראייה בדבר אם הקדישה אינה מקודשת. הא יכול וכו', תחלת קושיא היא. והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו', והא סתם גזילה יכול להוציאה בדיינין היא ואפילו הכי אינו יכול להקדישה כיון שאינה ברשותו. מי סברת מסותא מטלטלי היא, כגון גיגית של עץ שרוחצין בה דמיחסרא גובייאנא דאי הות הכי אפילו יכול להוציאה בדיינין לא קדשה אנן במסותא מקרקעי עסקינן דאי הוה יכול להוציאה בדיינין כמאן דמנחא ברשותא דמרא קיימא והקדישה הקדש.
<h2>דף ז.</h2>
זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו', כלומר אם האחד תופס ברביעית הטלית והשני בשלישיתו כל אחד ואחד במה שתפס בידו מוחזק הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה והשאר מן הטלית בין ידו של זה לידו של זה חולקין בשוה ובשבועה אע"פ דחשבינן למה דתפיס בידיה דדיליה הוא אפילו הכי מצרכינן להו שבועה על מה שבידו נמי כדמשבעינן להו נמי על מה דביני ביני כדי שלא יהא כל אחד ואחד תופס והולך בטליתו של חבירו אחר שזכה בו בין מחמת מציאה בין מחמת מקח וממכר. אלא מתניתין וכו', משנתינו שאינו מפרש זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' כדמפרשינן בבריתא שמע מינה דחולקין כל הטלית בשוה היכי משכחת לה. ומשני דתפיס ליה בכרכשתא, כלומר בציציות שבראשי הטלית שאין אחד מהם מחזיק בטלית יותר על חבירו כלום ומשום הכי פלגי בלא שבועה כל הטלית והוא הדין דמצי למימר דאיירי כגון שהיה אחד תופס עד חציו האחד והשני עד חציו האחר אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיתפוס כל אחד ואחד בידו עד חציו בצמצום ולא פחות ולא יתר ומשום הכי תריץ הכי. הילכך האי סודרא וכו', שמע מינה מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת מכלל דמה דתפיס בידיה קנוי לו ש"מ האי סודרא שקונין בה קנין כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו [רות ד'] דכמאן דפסיק דמי וקנה אותו המוכר המחזיק בו מיד ואע"ג דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ודוקא נקט שלש על שלש משום דכלי בעינן דכתיב נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה [שבת כ"ו ע"ב] דבגד של שלש אצבעות מקבל טומאה.
גט בידה וכו', כלומר שמסרו לה והוא קשור במשיחה שבידו אם יש חוזק באותו הגט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו אינה מגורשת אלמא דלאו נתינה היא ולא אמרינן כמאן דפסיק דמי. ומשני התם גבי גט נתינה מפורסמת בעינן כדכתיב [דברים כ"ד] כריתות כלומר שיהו הבעל והאשה מובדלין והרי הם אגודים בחוט אחד זה מכאן וזה מכאן ואין זה כריתות שהן עדיין מחוברין במשיחה אבל (בילמא) [בעלמא] דלא כתיב אלא ונתן לחודיה כדכתיב [רות ד'] ונתן לרעהו נתינה מקרי.
אם היתה טלית מוזהבת, כלומר אפילו טלית מוזהבת שדמיה יקרים אפילו הכי חולקין בשוה מה שבין יד זה ליד זה. פשיטא, מאי רבותא דמוזהבת לענין חלוקה בשוה פשיטא דדינא הכי. לא צריכא וכו', כלומר טובא קמ"ל דאע"ג דאותו מקום הזהב שבטלית הוא סמוך לידו של זה ואם לאו דאשמעינן דחולקין הזהב בשוה הוה אמינא דליפלוג אותו השאר שבין זה לזה לרוחב הטלית ויהיה הזהב כולו לאחד מהם קמ"ל דפלגי לכוליה לארכו ואשתכח דשקיל כל חד וחד בדהבא.
שנים אדוקין בשטר, כלומר המלוה והלוה. שלך היה ופרעתיו לך, והחזרת לי השטר וממני נפל. יתקיים השטר בחותמיו, וקסל"ד דהכי קאמר לא יהא השטר כשר אלא עד שקיימו חותמיו ויאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אי מקיימי ליה גבי ליה כוליה מלוה מן הלוה ורשב"ג פליג (אלא) [דאם] יקיים ליה בחותמיו פלגי בין המלוה והלוה החוב ולא גבי מיניה אלא חצי החוב, ומשום הכי (פליגי) [פריך] ולית ליה לר' שנים אוחזין בטלית יחלוקו. ומשני במקויים וכו', כלומר שכתוב בו הנפק שיצא כבר מב"ד והעידו עדים על כתב ידינו וכתבו הדיינין שטרא דנא הנפק קדמנא בי דינא פלוני ופלוני ופלוני ואסהידו סהדי על כתיבת ידיהון ואישרנוהו וקיימנוהו כדחזי. כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו, ובשבועה דכי קאמר ר' יתקיים השטר בחותמיו לאו למגבי כוליה קאמר כדהוה סלקא דעתא מעיקרא אלא למגביה פלגא קאמר ופלוגתייהו בשאינו מקויים. ואי מקיים ליה, לשטר המלוה גבי פלגא ואי לא לא גבי כלל אע"פ שהלוה מודה שכתבו לו לא סאגי בלא קיום ב"ד משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כלומר אי מהמנת ליה ללוה דכתב ללות ולא לוה הימניה נמי דפרע כוליה. ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואע"ג דלא מצי לקיומי מלוה חשבינן ליה כאילו הוה מקויים כיון שהלוה מודה דלא מזוייף הוא ותו לא מצי לאורועיה בדיבוריה לומר פרעתי וגבי מיניה המלוה פלגא כיון דשניהם אדוקין בו שאם לא היו שניהם אדוקין בו והיה הלוה מודה שכתבו לו וחתמו לו אע"ג דלא מקויים בב"ד לא מצי למימר פרעתי וגבי ליה כוליה. ויחלוקו דאמרינן לדמי, כדפרישית שאם כתוב בשטר החוב מאתים זוז לא גבי אלא פלגא דהיינו מנה. ולא לשטרא, ממש דאם כן אפסדתיה וכן הדין לכל מידי דלאו בר חלוקה היא אבל במידי דראוי לחלק כגון טלית ארוכה ורחבה שיהא בה שיעור שתים חולקין אותו ממש.
<h2>דף ט:</h2>
היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה (וכו') ואמר לחבירו תנה לי, כלומר גלה דעתו שלא רצה לקנותה בהגבהת חברו אלא עד דלימטייה לידיה מדלא אמר ליה זכה לי ומשום הכי אם נמלך השליח ואמר אני רוצה לזכות בה עכשיו לעצמי רשאי שאם היה אומר לו בפירוש שיזכה לו בה מיד בהגבהתו לא היה רשאי לחזור בו דהא אשמעינן מתניתין דבזמן ששניהם מודים דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. (שאם) [ואם] משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה, כלומר בשעה שהגבהתיה מן הקרקע לא נתכוונתי להגביה לצרכך כי אם לצרכי והשתא דנתתיה בידך לא נתתיה לך אלא להראות לך המציאה שמצאתי אי נמי אתה גזלתה ממני. לא אמר כלום, אלא כיון דאיתה למציאה בידא דרוכב הוה ליה תחתון המוציא מחבירו עליו הראיה ולא מהימן [אפילו] (שבועת) [בשבועה] ליטול אלא בעדים.
<h2>דף י.</h2>
המגביה מציאה לחבירו, כלומר שאם אמר לו ראובן לשמעון הגביה לצורך עצמי אותה מציאה והגביהה בשליחותו אם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולומר הלא עדיין לא בא ליד ראובן ולא מקרי גזילה שהרי לא זכו בה עדיין קמ"ל (ד)ר' יוחנן דמקרי גזלן אם יחזיקנה לעצמו דהגבהתו מעל הקרקע כאלו הגביהה ראובן עצמו דמי. ואם תאמר משנתנו וכו', הא תני במתניתין דיכיל למהדר למזכי לעצמו דתני אמר לחבירו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה בה והלא הגביהה בשליחותו ואפילו הכי מעכבה לעצמו, הא לא קשיא דכיון דאמר ליה תנה לי ולא פירש דבורו בהדיא זכה לי גילה דעתו שלא רצה לקנות ביד חבירו עד שתבוא לידו, ואע"ג דאמר ר' יוחנן עצמו בגטין [י"א ע"ב] תנו גט לאשתי או לעבדי דאמרינן אם רצה לחזור בו הבעל לא יחזור משום האי טעמא דכל האומר תנו כאומר זכו דמי, לא דמי דהתם מה היה לו לירא ולהתפחד ולדקדק בלשונו ולומר בפירוש זכו בשטר גט שחרור זה לעבדי ולא לימא תנו דהא אפילו לשון תנו מישתמע ביה לשון זכייה אבל באבדה היה לו לדקדק בלשונו ולפרש דבריו כדי שלא יוכל חבירו המגביה לו המציאה לזכות בה לעצמו ומדלא דקדק גלי דעתיה שלא רצה לקנותה בעוד המציאה ביד חבירו ומשום הכי דין הוא שאם נמלך המגביהה ורוצה לזכות בה לעצמו שיזכה בה זכייה גמורה.
ראה את המציאה ונפל לו עליה, כלומר שנתכוון לזכות בה בנפילתו ולא בהקנאת ארבע אמות שתקנו חכמים שיהיו קונות לאדם בכל מקום ואפילו לא יאמר יקנו לי ארבע אמות די לו וכיון דגילה דעתו שאינו רוצה לקנות אלא בנפילתו שהרי לא נצטרך להפיל עצמו עליה אם בא אחר והושיט ידו תחתיו והחזיק בה שנטלה מתחתיו תחלה זכה בה השני שאותו הראשון לא אחזיק בה כדמחזקי אינשי או בהגבהה או בקניית ארבע אמות.
ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפסו כלומר אם חבירו הוא חוץ לד' אמות של מציאה כיון שזה קדם בתוך ארבע אמות של מציאה ובלבד שיאמר יקנו לי אמות דידי דאי לא אמר הכי לא קאני והכי מוכחא בגמרא דלא עדיפי ארבע אמות מחצר שאינה משתמרת שאע"פ שעומד בצדו בשדה לא סגי עד שיאמר תזכה לי שדי כדקתני במתניתין [י"א ע"א] ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו.
<h2>דף י:</h2>
אין לה חצר, כלומר אין לה דין חצר שאם זרק לה בעלה גט בתוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו, וכן אם היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה גיטה בארבע אמותיה ואע"ג דגדולה מתגרשת בכי האי גונא כדתנן [גיטין ע"ז ע"א] הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה וכו' ותני נמי [שם ע"ח ע"א] היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה גיטה קרוב לה מתגרשת אבל בקטנה לית לה, וכיון דלענין גיטה שהוא יותר מפורש בקרא דכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה אמרינן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מכל מקום וכל שכן לענין מציאה, ובגמרא מוכח דלעניין גט אפילו לקטנה יש לה חצר אלא לעניין מציאה פליגי בה אבא כהן ור' ינאי אי ילפינן מציאה מגט או לא והלכה כר' יוחנן דילפינן מציאה מגט, מציאה לא קני עד שיגיע לידו מציאתו כדמפרש טעמא בהלכות הרב ז"ל משום דחצר דקטנה משום ידה איתרבי כלומר מפסוק שכתוב בו יד חזינן רבוי להביא חצר וגג וקרפף וכי היכי דאית לקטנה יד להתגרש בו אית לה חצר נמי להתגרש בו ולהכי ילפינן מציאה מגט אבל בקטן לא דהא לא חזינן בהדיא חצר לגדול מפסוק של יד אלא מפסוק של שליחות כדאמרינן במסכת גיטין [כ"א ע"א] שנאמר [דברים כ"ד] ושלחה מביתו ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכיון דמרבינן שליח להיות כמותו דין הוא שיהא חצרו כשלוחו וקטן הואיל ואין לו שליחות כדתנן שאין הקטן עשה שליח משום דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בה דכתיב [שם] ושנאה האיש האחרון וכתב וגו' ושלחה מביתו וגו' ובפסח נמי כתיב [שמות י"ב] איש לפי אכלו תכוסו שחיטת הפסח לא היתה אלא על ידי שליח שהרי כתיב [שם] ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וגומ' ושניהם לא היו יכולין לשוחטו דהכי מוכחינן בחולין [כ"ט ע"ב] תזבחוהו מלמד שאין שנים שוחטין זבח אחד ש"מ שעל ידי שליחות הוה נגמר המעשה וכתיב בהו איש גדול ולא קטן וכיון דלית ליה שליחות חצר נמי לית ליה ואין לו ארבע אמות דדין ארבע אמות מדין חצר ילפינן.
<h2>דף יא.</h2>
ראה אותן רצין אחר המציאה וכו', כלומר לזכות בה. אחר צבי שבור, של הפקר. או אחר גוזלות שלא פרחו, והם של הפקר וראה הרודפין שרוצין ליכנס בתוך שדהו וליקח את הצבי שבור שנכנס בשדה שלו ואמר תזכה לי שדי תחלה מהם ואמר זה לפני עדים או ששמעו אותן שהיו רצין אחר המציאה זה דהא על כרחין בשעומד אצל שדהו מיירי כיון דשדה חצר שאינה משתמרת היא ולא קני אלא אם כן עמד בצד שדהו יש לומר ששמעו קולו באמרו להם תזכה לי שדי והוא נתכוון להשמיעם והם לא הניחו מפני קולו וזכו בצבי הרץ ותפשוהו וכשבאו לב"ד על זה דין הוא דתזכה לו שדהו ולא הם דכיון דשבור היה שאם היה הוא עצמו רץ אחריו ומגיעו דין הוא דתזכה לו שדהו. אבל אם היה הצבי רץ כדרכו או גוזלין מפורחין שאם היה רץ אחריהם לא היה מגיען לא מציאה מקרי ואותן שיש בהן כח לרוץ ולדלג יותר ממנו והשיגו המציאה וזכו בה דידהו היא ובעל השדה לא הועיל לו דבורו כלום כיון שאינם נשמרין בתוך השדה אע"פ שהוא עומד בצד שדהו אינו יכול לשומרם שם שהרי אינו משיג אותם אפילו היה רץ אחריהם והיכא נמי שאם היה רץ אחריהם היה מגיעו ועומד בצד שדהו אפילו הכי דוקא כי אמר תקני לי חצרי הוא הוא דקני ואי לא לא כיון דהוי חצר שאינה משתמרת אבל בחצר המשתמרת אע"ג דלא אמר תקני לי חצרי קניא ליה ואפילו לא קאי בצד חצרו ולא ידע ולא שמע שהמציאה נכנסה בחצרו והיינו דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא קא אמרינן שלא בסמוך לו (אבל) [ולא] ידע בה אלא בכל ענין קנתה לו.
והוא שעומד בצד שדהו, הא דאמרינן אחר צבי שבור דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים דוקא שעומד בעל השדה בתוך שדהו אין דעכשיו היא משתמרת על ידו שאם אינו שם אין משתמרת ואע"ג שעומד בצד שדהו צריך שיאמר בפירוש תזכה לי שדי שאם לא אמר לא קני אבל בחצר המשתמרת אפילו לא לימא תזכה לי חצרי ואפילו לא היה יודע שהמציאה בביתו זכתה לו ביתו ומשום הכי נקט לשון חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא אמר אע"פ שאינו סמוך לה. ודוקא לענין מציאה, דזכות הוא לו לא בעינן שיהא עומד בצד חצרו אם היתה משתמרת אבל גט דחוב הוא לה בעינן עומד בצדה ואם תאמר מאי שנא מציאה מגט כיון דמדאורייתא מרבינן חצר דהתם היינו טעמא דהא חצר איתרבי וכו' כלומר כיון דחזינן חצר מתרין פסוקי חד מרבוי ונתן בידה וחד מרבוי ושלח ושלחה ואי הוה ילפינן מיד לחודיה הוה משמע דלהוי סמוכה לה ביד ואם מושלח ושלחה הוה משמע דלא בעינן סמוכה לה הילכך לעניין גט דחוב הוא לה ילפינן מידה דבעינן סמוכה לה אפילו בחצר המשתמרת וכל שכן שאינה משתמרת גבי מתנה ומציאה דזכות הוא לה ילפינן משליחות דלא בעינן סמוכה לה בחצר המשתמרת אלא אם כן הוי חצר שאינה משתמרת. ולא גרעה משליחות, כלומר אין דין חצר להיות גרועה משליחות משום דאשכחינן דוכתא דאית לה חצר ולית לה שליחות כגון קטנה דאית לה חצר ולית לה שליחות הילכך במקום דזכות הוא לה דין הוא דליקני אע"ג דאין סמוכה לה.
<h2>דף יב.</h2>
והוא שרץ אחריהם, כלומר אחרי הצבי המהלך והוא שבור והגוזלים מידדים ומתני' דקתני זכתה לו שדהו כיון שהוא יכול לרוץ אחריהם ומגיען קודם שיצאו משדהו הגוזלין. (ד)בעי ר' ירמיה במתנה היאך, כלומר אם היו גוזלות וצבי של אדם אחד והוא בתוך חצרו ונתנום בעליהם לבעל השדה במתנה היאך הדין מי בעינן והוא שרץ אחריהם ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למהדר ביה או לא. וקבלה מיניה ר' אבא, להך בעיא מר' ירמיה דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר דהיינו מציאה דלעניין מתנה כיון דמתגלגלין ונוגעין בשדה כמו שמונחין לגמרי דמי והטעם מפרש ואזיל דלגבי מתנה כיון שנתנה לו מי שהיה לו זכות בה מעיקרא יכול לקנותם אע"פ שכשרץ אחריהם ואין מגיען מה שאין כן במציאה דהא לא זכי בה אלא מכח עצמו שרודף אחריהם כיון דאינו מגיען שכל כך הם קלים אינה נקראת מציאה.
מציאת בנו ובתו וכו', מציאת בתו הקטנה נפקא לן בכתובות [מ"ו ע"ב] מקרא דלאביה היא דכתיב [במדבר ל'] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, ומציאת בנו קטן מפרש בגמרא דלא דוקא קטן אלא אפילו גדול והוא סמוך על שולחן אביו קטן מקרי והויא מציאתו דאביו משום איבה דכיון דאתי ליה מעלמא ולא קא טרח בה טירחא יתירתא מיקפד קפיד בהו אביהם אם יקפידו הם על מציאתם דהויא מילתא דלא שכיחא ולא קא טרחי' בה ולית להו צערא דגופא אי (לא) יהבי ליה כיון דאיהו יהיב פרנסתן כולה שתא, ואם הוא קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול ומציאתו לעצמו דכיון דאיהו גברא קפדנא אי קפיד בהדייהו לית להו עליה איבה כלל וכי היכי דמעשה ידי הבנים לא מקני לאביהן הכי נמי מציאתו אע"ג דלית להו צערא דגופייהו כגון חבלות דאתו ליה מעלמא אפילו הכי דידהו היא ולא דאבוהון. ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים, דהא גופן קנוי שצריכין גט שחרור. ומציאת אשתו, דקא צריכא גט ואע"ג דלא גופה קני לבעל כמו קנין העבדים והשפחות כדחזינן לעניין חבלות דגופא דאיהי זכתה במקצתן כדתנן [כתובות ס"ה ע"ב] בזמן שהוא בסתר לו שני חלקים ולה אחד ובזמן שהן בגלוי לה שני חלקים ולו אחד ובעבדים תנן [עי' ב"ק פ"ז ע"א] נותן נזק ורפוי וצער לרבו אעפ"כ מציאת אשה לבעלה משום איבה אבל מכיון שגרשה תו לא חיישינן לאיבה ומציאתה לעצמה ולא תימא גרושה ממש דאינו חייב במזונותיה התם הוא דהויא מציאתה לעצמה אבל אי זריק לה גיטא ולא נודע אי קרוב לה או קרוב לו דקיימא לן דאכתי בעלה חייב במזונותיה משום דהוה הבעל מוציא מידה ועליו הראייה דמהו דתימא דתהא מציאתה לבעלה כיון דחייב במזונותיה קמ"ל מתני' זו דקתני מציאת אשתו שגרשה דאפילו בכי האי גונא מציאתה לעצמה דמאי טעמא תקינו רבנן מציאתה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה והאי כבר אית בה איבה יתירתא ולא תוסיף האיבה בשביל זו, ולא נתן כתובה דקתאני במתניתין רוצה לומר שהיא בענין שאין בה כח לתבוע כתובתה ממנו שהרי לא נתגרשה בודאי והויא איהי המוציא מחבירו עליו הראיה. ועבדו ושפחתו העבריים נמי אין גופו לאדון ואע"פ שסמוכין הן על שולחן האדון מציאתן לעצמן בעבד עברי לעצמו ממש ולא לאביו אע"פ שהוא חי שהרי אינו סמוך על שולחן אביו וגם רבו שמפרנסו אינו מפרנסו מכח אביו אלא מכח עצמו שהרי לא מכרו אביו אלא הוא מכר את עצמו או ב"ד מכרוהו ולמה תהא מציאתו של אביו אלא ודאי לעצמו הויא, ומציאת שפחה עברית אי אין אביה קיים לעצמה ממש ואם אביה קיים לאביה הוי ולא לעצמה הויא דכיון שסמוכה על שולחן רבה כמי שסמוכה על שולחן אביה הויא ודאביה הויא מציאתה שהרי מכח אביה באה תחת רשותו והא דקאמר (לעצמו) [לעצמה] למעוטי אתא שאינו של אדון אע"ג דזכה בה מכח אביה במעשה ידיה לא זכה בה בשאר שבח נעורים.
<h2>דף יב:</h2>
לא גדול גדול ממש וכו', כלומר אין טעם המציאה דמתני' בקטן דלהוי לאביו משום דאין לו דעת לזכות עצמו דהא אפילו בגדול נמי איפשר דהוי של אביו ולעולם ליכא חילוק בין גדול לקטן דהיכא דהוו סמוכין על שלחן אביהם מציאתן לאביהן משום איבה לפי שיאמר אביהם כל השנה אני חומל עליכם שלא תוציאו משלכם דבר בשום הוצאה שבעולם ואתם תהיו קפידים אצלי בדבר שבא לכם מעלמא בלא שום טורח בעולם והיכא דלא סמוכין על שלחן אביהם אפילו מציאתו של קטן שלו ואע"פ שקטן לית ליה זכייה גמורה תקנו חכמים להם דלהוי ליה זכייה משום איבה כדתנן בגיטין [נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור מדבריהם ונפקא לן מינה להוציאה בדיינין דאליבא דר' יוסי מפקינן ליה בדיינין אם בא אחד וגזל המציאה מיד הקטן ואליבא דתקנת חכמים לא מפקינן דלא תקון רבנן לגמרי אלא לכתחלה הוא דתקון שאם בא לימלך בב"ד אסרינן ליה אבל אי עביד לא מפקינן מיניה.
במגורשת ואינה מגורשת, כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו בצידי רשות הרבים או בסימטא דקיימא לן דחייב במזונותיה לפי שהבעל הוי מוציא מחבירו שהרי חייב במזונותיה ועליו להביא ראיה שנתגרשה בודאי ואי לא מייתי ראיה יהיב לה מזונותיה וקמ"ל מתני' שאע"פ שחייב במזונותיה לא הוי מציאתה לבעלה דטעמא מאי תקינו רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי עלה איבה והכא כיון דגרשה והוה בדעתו לזרוק לה הגט קרוב לה או לתוך חיקה אי אפשר דלא ליהוי ליה עליה איבה. והירושלמי [ה"ד] הכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל חולק עם גמרא דילן ולית הילכתא כותיה דבודאי אם נתגרשה בודאי מיד מיפטר ממזונותיה אע"פ שעדיין לא פרע לה מכתובתה אפילו פרוטה אחת ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותם רבנן בתראי שסדרו לנו תלמוד בבלי הביאו בתלמוד הבבלי אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי ורוב התלמוד בבלי מהן כגון דברי ריש לקיש ור' יוחנן וכל הנקראין בשם ר' ומה שראו שלא היו כהלכה הניחו אותם בתלמוד ירושלמי.
מצא שטרי חוב וכו', מי שמצא שטר שחייב ראובן לשמעון מנה אם כתוב בו אחריות נכסים דאי לא פרע ליה יהיה כח בידו להוציא מיד הלקוחות שלקחו מקרקעותיו מאותו יום שלוה בו ואילך לא יחזיר למלוה משום דב"ד נפרעין מן הלקוחות ואתי לטרוף לקוחות שלא כדין ואפילו בחייב מודה שעדיין הוא חייב הממון לא יחזיר למלוה משום דחיישינן לפירעון כיון דנפל ליה איתרע ליה וניכרין הדברים שכבר פרעו שהרי לא שמרו כהוגן והא דמודה הלוה שלא פרעו מפני שרוצין שניהם לעשות קנוניא על הלקוחות להוציא מידם ולחלוק בין שניהם הקרקעות או הדמים שיתנו אותן הלקוחות. ואם אין כתוב בהן אחריות נכסים יחזיר למלוה הואיל והלה מודה לפי שאין ב"ד נפרעין מן הלקוחות אלא מבני חרי דהא סבירא ליה לר' מאיר אחריות לאו טעות סופר הוא ורבנן סבירא להו דאחריות טעות סופר הוא ואע"פ דליכא אחריות אם יחזיר למלוה אתי למיגבא ממשעבדי וללוה נמי לא יחזיר חדא דהא חייב מודה ואפילו לא יהיה חייב מודה לא יחזיר ללוה דדילמא קושטא קא טעין מלוה והיום או מחר יביא עדים שלא נפרע ביום שהוא טוען ואי מהדרת ליה לשטרא דמלוה ללוה מיד קרע ליה לשטרא ותו לא מצי למהדר ומיגבא מיניה.
והא דתנן כותבין וכו' אע"פ שאין מלוה עמו, שאם היה המלוה עמו והיה תופש שטר המלוה מידו תכף שנכתב ונחתם תו ליכא למיחש שמא לא לוה מידי לא היה מוסר שטר החוב לידו מיד ולכשיבא אחר הזמן ליטרוף מזה הזמן כדין קא טריף אלא השתא שאין המלוה עמו ניחוש שמא היה בדעתו ללות מיד בזה ניסן של שנה ראשונה למלך פלוני ולא מצא ללות עד תשרי וכל אותן קרקעות שמכר מניסן עד תשרי אינן משועבדות לזה החוב כלל וכשמגיע למלוה בתשרי שהוא שעת הלואה זה השטר הכתוב בו ניסן ואינו מוצא בני חרי וטריף אותן משעבדי שמכר קודם תשרי שלא כדין טריף אי נמי משום קנוניא קא עביד כדי שיחלקו המלוה והלוה שניהם אותו קרקע שטורף אותו שלא כדין משום האי קנוניא מוקמינן ליה בשטרי הקנאה כלומר שכתוב בו קנין כלומר שמקנה לו בקנין כל נכסיו מעכשיו בין שילוה בין שלא ילוה יגבה מהן מאותו הזמן מיד אשתכח דכי טריף מניסן כדין קא טריף. אבל בשטר שאין בו קנין, דין הוא לסופר ולעדים שיחושו לזאת החששא שמא לא מצא ללות עד תשרי כדפרישית, אבל כשהמלוה עמו והמלוה לוקח השטר מיד הלוה תכף שנכתב ונחתם אשתעבד ליה לוה מההוא זימנא.
<h2>דף יג.</h2>
ואביי דסבירא ליה וכו', כלומר אע"פ שלא מסרו לו בניסן אלא עד תשרי תכף שחתמוהו בניסן אמרי' עדיו בחותמיו זכין לו ואי אתי למטרף מניסן בדין קא טריף. לית הלכתא כוותיה, בהא דאי הוה ידעינן באמת דהכי והכי הוה כלומר שלא לוה עד תשרי אי הוה בעי למיטרף לקוחות שקנו הקרקעות בין ניסן לתשרי הוינן מחינן בידיה דשלא בדין טריף. דהא רבא פליג עליה, והלכתא בכולהו פלוגתייהו דאביי ורבא כרבא בר מיע"ל קג"ם.
<h2>דף יד.</h2>
טעמייהו דרבנן דאמרי, כי אין בו אחריות נכסים לא יחזיר דמשמע דאתי למיטרף לקוחות אע"ג דלא כתיב בהו אחריות. דסבירא להו אחריות טעות סופר הוא, כלומר כשאינו כתוב בשטר הסופר הוא שטעה שלא הזכירו שם דליתפרע מכל נכסים וקניינין דאית לי תחות כל שמיא אבל זה לא הלוה מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי איניש זוזי בכדי. הילכך אין חייב מודה לא יחזיר, משום תרי טעמי דאיכא הפסד למשועבדין ולבני חורין נמי שלא כדין דכיון דנפל אתרע שטרא וניכרין דברי אמת מה שאמר הלוה שפרעו שאם לא היתה נפרעת יותר הוה מזדהר מלוה בשטריה ואם תאמר אמאי לא קרעה הלוה לשטרא תכף שנפרעה יש לומר שאינו רוצה לקורעה שאם יצטרך עוד ללות מראה לבני אדם חזי דגברא פרענא אנא ואיני כופר במי שעושה לי טובה ואינני גוזלו. ואם החייב מודה, אע"ג דליכא הפסד משום בני חרי דהא (הדין) [כדין] קא טריף מיניה דהא קא מודה דאכתי לא פרעו אפילו הכי לא יחזיר משום דאיכא למיחש להפסד לקוחות דכיון דנפל איתרע ליה והאי דקא מודה ליה דאכתי לא פרעו משום קנוניא הוא עושה כלומר רוצה לחלוק עמו באותו קרקע שיטרוף שאיפשר שמכר קרקע בפירוש שלא יהיה לו אחריות על כן אינו חושש אם יגזול אותו ממנו זה בעל חוב אי נמי ליהוי באחריות כיון דלית ליה לזה הלוה השתא שום קרקע שיוכל לטרוף לו גם מחמת האחריות שקבל עליו משום הכי אינו מקפיד על הפסד חברו.
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' ואמר אביי ראובן שמכר וכו', שתי השמועות האלו מפורשות באר היטב בבבא קמא בפרק ראשון [ח' ע"ב].
<h2>דף יד:</h2>
שאינה שלו, כלומר שאינה של המוכר אלא שהיתה גזולה בידו והנגזל בא ומוציאה מיד הלקוחות. אמר רב יש לו מעות, כלומר מחזיר הגזלן ללוקח מעותיו כפי מה שלקח ממנו אם מנה מנה ואם מאתים מאתים. ויש לו שבח, כלומר אם הלוקח השביח הקרקע בזבל או בגדר ששוה יותר מבשעה שלקחה עד חמשים דינרין דין הוא שיתן לו הגזלן ללוקח מאה וחמשים דינרין אע"פ שלא לקחה ממנו אלא במנה ולא אמרינן כיון שהקרקע היא של גזילה איגלי מילתא למפרע דלא הויא מכירה כלל אלא הלואה הוה שהלוה לו מנה והשתא כשפורע לו מנה וחמשים יאמרו שפירות בטילות מעותיו עומד ונוטל דכיון דבתורת מכירה באו אלו המעות לידו לא מחזי כרבית. ושמואל חייש לרבית כיון דכולי עלמא ידעי דלא הויא מכירה כלל הלואה גמורה היא. ורבא פסק כרב דלא מחזי כרבית כיון שנתכוון הלוקח לתתם לו בתורת מקח וממכר שהרי לא היה מכיר שלא היתה שלו. ואע"פ שלא פירש לו את השבח, דלית לן כשמואל דאמר שבח צריך למימלך עם המוכר אם מקבל עליו בשעת המכירה שאם יבוא בעל חוב או הנגזל ויטרפו מן הלוקח קרקע שלו שישלם לו הקרן והשבח שהשביחו שאם לא אמר לו בפירוש לא יגבה הלוקח מן הגזלן שבח שהשביח הוא את הקרקע. [ט"ו ע"ב] אבל אם הכיר בה שאינה שלו ואע"פ שלקחה ממנו. מעות יש לו, ולא אמרינן מעות מתנה הם אלא אמרינן לשום פקדון נתנם לו. אבל שבח אין לו, דכיון דלא הוה מכירה כלל שהרי גם הלוקח רוצה שלא יתעכב המקח בידו שהרי אין לו בה כלום ודאי הלואה היא ואי מהדר ליה דמי שבחא מחזי כשכר מעותיו.
<h2>דף טו.</h2>
בעל חוב גובה את השבח וכו', כלומר מן הלוקח ולא מצי למימר לוקח לעצמי השבחתי אלא גבי ליה בעל חוב כוליה דמצי למימר ליה לא היה לך ליקח קרקע שהיה משועבד לי בשביל הלואתי וכל שכן שלא היה לך להוציא הוצאות, ובשבחא דממילא נמי מצי למימר ליה בעל חוב קרקע דידי אשבח. תדע, דגובה דלא מצי לוקח למימר ליה אנא אשבחי. שכך כתב לו מוכר ללוקח, באחריות שטר המכר. ואשפי, מלשון שלוה ודומה לו על הר נשפה [ישעיה י"ג] ומתרגמינן על טורא שליוא. ואדכי, אטהר אותו מכל ערעור. אינון ועמליהון ושבחיהון, וכיון דעל המוכר יש לו לחזור ולא פסיד מה שהוציא הלוקח בקרקע דינא הוא דגבי בעל חוב כוליה שבחא מיד הלוקח והלוקח חוזר על המוכר. מתנה דלא כתיב בה הכי, כלומר שהרי אין אדם מקבל אחריות ממה שהוא נותן הכי נמי דאם נתן נכסיו במתנה לא גבי הבעל חוב שבחא מיניה הואיל ולא הדר על הנותן והוה פסיד לגמרי. אמר ליה אין , דלא מצי בעל חוב למטרף מיניה דשבחה. יפה [ו]יפה, כלומר בדבר זה דכיון דלא הדר גבי ליה מיניה דנותן מתנה לא מפסדינן ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב מידי דמצי למימר ליה מקבל המתנה מאי אפסדתיך שתפסידני אתה דבשלמא בגוף הקרקע דין הוא שיפסיד לו מה שניתן לו במתנה שאם לא יגבנו בעל חוב נמצא שהוא מפסידו חובו שהרי אין לו לגבות ממנו שיעור חובו אבל שבחא הבאה מחמת הוצאתו מאי אפסדתיך שתפסידני אתה.
תניא המוכר שדה לחבירו ובא וכו', וכולה האי ברייתא מוקים לה לקמן בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלא שבחא אפילו הכי גבי בעל חוב כוליה ארעא ושבחא דמיירי דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו ומשום הכי בעל חוב גובה קרן ושבח כוליה כל הקרקע דמצי למימר ארעא דידי אשבח וכי מהדר נמי מן השבח או מן ההוצאה אינו מחזיר מגוף הקרקע אלא במעות. אם השבח יותר על ההוצאה, כלומר שהוציא עליה (חמשים) [עשרים] דינרין והשביח בהם חמשים דינרין נוטל אותו לוקח את השבח מבעל הקרקע שהרי כתב לו אנא איקום וכו' אינון ושבחיהון ועמליהון אבל לא מבעל חוב דמצי למימר ליה ארעא דידי אשבח דהא ארעא דידי שהרי כתבת לי אפותיקי אבל (החמשים) [העשרים] דינרין של ההוצאה נוטל מבעל חוב דמצי למימר ליה לוקח וכי אתה היית יכול להשביח הקרקע בלא הוצאה אם כן תן לי ההוצאה. ואם הוצאה יתירה על השבח, כלומר שהוצאה חמשים דינרין והשבח אינו אלא עשרים דינרין אין לו ללוקח לגבות אלא עשרים דינרין שהם כשיעור השבח מבעל חוב דמצי למימר ליה הלא הרווחת בהוצאתי שהרגשת שאין טוב להוציא הוצאות בזה השדה שהרי הפסדתי בו שלשים דינרים ולמה לא תחזיר לי העשרים דינרים שהרי הקרקע שוה עתה יותר עשרים דינרים ממה שהיה שוה מעיקרא.
אי בבעל חוב קשיא כולה, כלומר בין רישא בין סיפא ואליבא דשמואל בעל חוב גובה כל הקרקע ואינו מחזיר לא שבח ולא הוצאה כלל. ואי בלוקח מגזלן, כלומר שהכיר שאינה שלו ולקחה סופא ניחא כלומר מסיפא ליכא לאקשויי ולא לסיועי דהא מיירי דלית בה שבחא כלל אלא ארישא דמיירי דאית בה שבחא וקאמר שגובה אותו הלוקח השבח שנשבח על ידו מבעל הקרקע כשם שגובה הקרן שקנה בו את הקרקע ולא אמרינן מיחזי כנוטל שכר מעותיו. איבעית אימא בלוקח מגזלן, וכי תימא מיחזי כנוטל שכר מעותיו הא לא קשיא כגון שיש לו קרקע לגזלן זה שמגבהו ללוקח הקרקע שוה מאה וחמשים דינרין ולא מעות דהשתא לא מחזי כרבית. אי נמי שקנו מידו, על השבח דהוה ליה מחוייב משעה שמכר קודם שיש שכר המתנת מעות וכיון דלאו ממש הלואה הוא מקילינן בקרקע ובקנין דאי הוה הלואה גמורה לא מקילינן למשקל רבית בכי האי גונא. שבח המגיע לכתפים, שהוא קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע הוו להו כפירות גמורות ואין בעל חוב גובה אותן בלא הוצאה, אבל בפירות שלא הגיעו אלא לשליש שהן צריכין הרבה לקרקע בעל חוב גובה אותן פירות לגמרי בלא שום פירעון כסף דכגופא דארעא דמו. [ע"ב] והא מעשים בכל יום, כלומר הרבה דינין של טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבה להם שבח עם הקרקע לבעל חוב ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שמגיעין לקרקע ובלא שום הוצאה כלל. דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, כלומר הא דקאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח בלא שום יציאה בעולם מיירי שכל כך גדול החוב כנגד הקרקע והשבח דהיינו מאה וחמשים דינרין דמצי למימר קרקע דידי אשבח והלוקח חוזר על הלוה מן הקרן ומן ההוצאה שהיא עשרים דינרין ומן השבח שהוא שלשים דינרין יתירים על ההוצאה שהרי כתב לו אנא איקום ואשפי וכו' אינון דהיינו קרן ועמליהון דהיינו הוצאה ושבחיהון דהיינו שבח והדין נותן שהרי פרע חובו במה שהוציא הוא ושהשביחו והא דתני בברייתא דשקיל הוצאה מבעל חוב מיירי בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, ובמסקנא דשמעתא דאמר ליה אפותיקי וכיון שאין החוב אלא מאה דינרין כשיעור גוף הקרקע קודם שנעשה בו שבח דין הוא שיגבה הלוקח הוצאתו מבעל חוב ומשתכר הוא ומרויח בהוצאתו שהוציא עד שלשים דינרין שנוסף הקרקע בדמיו והשלשים דינרין של השבח גבי אותם מיד הלוה שמכרו לו שהרי כך כתב לו אנא אקום וכו' אבל לא מבעל חוב דהא מצי למימר ללוקח אילו לא היית אתה לא מצינא אשבוחי יתיה כותיך כלומר אם לא השבחת אתה אותו יכול הייתי גם אני להשביחו בחמשים אם הייתי מוציא משלי עשרים דינרין כמו שעשית גם אתה.
<h2>דף טו:</h2>
הא ניחא למאן דאמר אית ליה זוזי ללוקח וכו', הא ניחא למאן דאמר ד[ב]אית ליה זוזי ללוקח כשיעור חוב של בעל חובו [אם] רצה לומר לוקח שקול זוזך כשיעור חובך והניח אלי זו הקרקע שלקחתי מצי למימר ליה בעל חוב אנא קדימנא מינך והוקדם שעבודי לשעבודך ושלא כדין עשית שקנית שעבודי וכיון דיפה דעתו של בעל חוב כל כך דלא מצי לגמרי לסלוקי כוליה מכל הקרקע הכי נמי לא מצי לסלוקי ליה ממקצתו כלומר שיאמר לו תן לי קצת מן הקרקע שעור הוצאתי אלא יהיב ליה הוצאתו במעות. אלא למאן דאמר דיפה כחו של לוקח דאי הוו בידיה כל כך זוזי שיעור חוביה מצי לסלוקי מכוליה ארעא השתא נמי יאמר ליתן לי קרקע שיעור אותן דמים של ההוצאה וההוצאה מקריא שבח שעל ידי ההוצאה השבח עדיף על ההוצאה ולמה אמרינן שמסלק אותו בדמים. ומשני אי לא הוה עדיף ליה מעיקרא אפותיקי דלא יהא לך פירעון אלא מזה דינא הוא דלא ליסליק ליה בדמים אלא בקצת קרקע דאמר ליה מוכר לבעל חוב לא יהא לך פירעון אלא מזה וכיון דאמר ליה הכי הרי זכה לו בגוף הקרקע ואפילו הוו ליה זוזי ללוקח לא מסלק ליה בזוזי משום דאיהו קדים וזכה בגוף הקרקע.
כללא דנקיטינן וכו' ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקי לבעל חוב, דאי הוו ליה זוזי הוה מסלק ליה דהא מיירי בדלא שוויה ניהליה אפותיקי לבעל חוב. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא וכו' ושארא הוי ללוקח, כלומר גוף הקרקע עצמו. היכא דחזיא ללוקח, כלומר שיש בה תשעה קבין אבל אי לית בה תשעת קבין ואותו קרקע עצמו הוא רחוק משאר שדותיו של לוקח שאינו יכול להצטרף עמהם. שקיל ליה לדמיה מבעל חוב, כלומר בעל כרחו של בעל חוב. כדאמרינן התם, בבבא בתרא [י"ג ע"ב]. כל שאילו יחלק ושמו עליו, כלומר חולקין אותו בעצמו. ואם לאו מעלין אותו בדמים, כלומר בדינא דגוד או איגוד. והיכא דשויה ניהליה אפותיקי וכו' ואע"ג דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל ליה בעל חוב לכוליה ארעא, דהא שלו היא ואע"ג דאית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי כיון דשויה ניהליה אפותיקי. ומאי דפייש ליה משבחא שקיל ליה מיניה דמוכר, אבל לא מבעל חוב דמצי למימר ליה אילו הוצאתי אני העשרים דינרין של ההוצאה שאני פורע לך לא היתה משבחת בשלשים עודפים על ההוצאה כמו שנשתבחה לך אבל מיניה דמוכר שקיל להו שעל מנת כן הוציא לו מאה דינרין בשעת דוחקו לקבל עליו אחריות על השבח שישביח את הקרקע מיום זה ואילך שלא יפסיד. וכן כתב לו אנא איקום וכו' אינון ושבחיהון, ואע"ג דקביל עליה גם ועמליהון דאינון דמי ההוצאה הני מילי היכא דלית ליה מן דינא למיגבא הוצאה מבעל חוב כגון היכא דהוא מסיק בה שיעור ארעא ושבחא והוצאה אבל היכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא דדינא הוא דליפרע בעל חוב ההוצאה שהרי אין ממון הלוה והלוקח משועבד לו להוציא לו הוצאותיו ולהשביח קרקעו הלא די שטרחו לצורכו שהוא גובה את השבח העודף על ההוצאה משום הכי דין הוא שיפרע הבעל חוב את ההוצאה ואי הויא הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח מיניה אלא הוצאה כשיעור שבח אבל יותר לא [ד]מצי למימר ליה מה אתן לך אם לא השבחת הלא לא היה לך לירד לתוך שלי ו[ל]הוציא בה הוצאות ואחרי שהוצאת אפרע לך כפי מה שהשבחת כדין היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין אותו וידו על התחתונה. ועוד שמעינן מיניה בדינא דלוקח בהדיה גזלן ונגזל דהיכא דזבן לוקח ארעא מגזלן, ולא הכיר בה שאינה שלו ולשום מקח וממכר נתן לו מאה דינרין בדמי הקרקע שהיה סבור שיהיה מקח של קיימא ועל מנת כן הוציא בה הוצאה. דינא הוא, דליתיה נגזל ושקיל כל הקרקע ולשבח ובלבד שיחזיר ההוצאה דאי לאו הוצאה לא הוי ביה שבחא ושבחא כולה ליהוי לנגזל דהא ארעא דידיה אשבח אבל הלוקח לא פסיד שבחיה דגבי ליה (ונגזל) [מגזלן] שכך כתב לו אנא איקום וכו' ולא מחזי כנוטל שכר מעותיו כיון שלא הכיר בה שאינה שלו ולשום מקח וממכר גמור נתכוון בנתינת מעותיו ומשום הכי גבי קרנא ושבחא מיד הגזלן. אבל הכיר בה שאינה שלו, לית ליה שבחא כלל אפילו מגזלן משום דמחזי כנוטל שכר מעותיו דכיון שהיה יודע שאינה של מוכר לא נתן לו את מעותיו אלא לשום הלואה ואי שקיל מיניה מחזי כאגר ריבית. מעות יש לו, ולא אמרינן לשום מתנה נתנם לו אלא לשום הלואה. ושבח אין לו, דמחזי כנוטל שכר מעותיו אבל הוצאותיו שהוציא שם מחזיר ליה הנגזל דאי לא הוצאה ליכא שבחא. ואי הוצאה יתירה על השבח אין לו הוצאה אלא שיעור שבח מנגזל, ושארא פסיד דהא ליכא שבחא ודינו כדין היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ואיכא מאן דאמר דשמואל שינוייא היא וכו', כלומר הא דאמרינן לעיל דמילתיה דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח בלא שום הוצאה בעולם דלא מהדר ליה כלל ללוקח היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שינוייא היא כלומר שיטת המקשה היא ולא סמכינן עליה דמעולם לא היתה דעת שמואל בכך משום דקשיא עליה הא מתניתא דלעיל דתאני ואת ההוצאה (לבעל) [מבעל חוב] לכאורה הכי רהטא דלא גרע לוקח מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה.
פירוש הא דאמר רבא שבח אין לו וכו', כדכתיב בהלכות, ויש מי שאומר שאפילו בשבח הבא מחמת הוצאה לא משלם ליה נגזל אע"ג דאמרינן לקמן דגבי לשבחא מיניה דנגזל דהכא מיירי כגון שהקרקע היתה משובחת כמו שהיתה עתה בשעה שגזלה והכסיפה ביד הגזלן שהיתה עומדת חריבה ובא הלוקח והחזירה לדמיה הראשונים מחמת שזבלה וגדרה דמצי למימר נגזל אני לא הרוחתי דבר בהשבחתך שהרי כך היתה שוה ועוד דמצי למימר שמא הגזלן עצמו היה משביחה אע"פ שהכחישה מתחלה, ודברי הרב אלפאסי ז"ל שחולק בין שבחא דממילא לשבחא דאתי מחמת הוצאה צריך עיון גדול לדברי הרב ר' אפרים ז"ל וספר המאור דאליבא דגמרא משמע דאפילו שבח דמחמת הוצאה לית ליה מנגזל לעולם אלא הוצאה שיש שבח כנגדה. וההיא דאמר רבא [ב"ק צ"ו ע"א] מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש לעניין גזילת מטלטלין איתמרא דגזלן קונה בשנוי ואין זו ראייה לגזילת קרקע דקרקע אינה נגזלת ובמטלטלין אפילו מה שהשביח יתר על ההוצאה הוי לגזלן וללוקח מגזלן משום תקנת השבים ואפילו בהשביח ממילא דליכא הוצאה כוליה הוי דגזלן משום דקני ליה בשינוי אי משום תקנת השבים ואע"ג שהגזילה חוזרת לבעליה כדקאמר מה שהשביח מכר דמשמע אבל גוף הגזילה לא קני ומחזירה לבעלים אהני שאותו שבח כולו אתי נגזל ומיהדר ליה ללוקח או לגזלן מהאי טעמא כדפרישית.
ואחריות טעות סופר וכו', שטעה מלכתבו שם אבל לא הוציא מעותיו מתחת ידו אלא על מנת שאם לא ירצה לפרעו שיטרוף קרקעותיו שמכר משעה שהלוהו ואילך. ולא מיבעיא בשיטרי הלואה דאיכא למימר דמה לו להתנדב לו בכך דהא לא מטי לידיה שום הנאה בעולם אלא חסרון אלא אפילו בשטרי מקח וממכר דקא מטי הנאה לידיה דקא אכיל פירות מיד ובכל יום ויום ושמא תאמר עביד איניש דזבין לארעא ליומיה דבשנה או שנתים שתעמד הקרקע בידו יוציא מהם כפלים ממה שנתן בהם קמ"ל רבא דלא אמרינן הכי שאלמלא שהוא בטוח בהם שאם יטרפם בעל חוב מיניה שיהיה רשאי לכוף את ראובן שמכר לו שיחזיר לו מעותיו משלם [לא היה קונה].
חזר ולקחה מבעלים הראשונים, כלומר אחר שבא נגזל וטרפה מן הלוקח ואחר חדש או שנה חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים. מהו, מי אמרינן בודאי על דעת כן לקחו מן [הנגזל] כי היכי דתיתי לוקח ראשון שטרפה ממנו ותהיה שלו דכיון שלא צעק עליו בב"ד כשבא לו הפסד על ידו בודאי [לא] לעצמו טרח לקנותה ויכול להוציאה מידו בדין כיון שלא גילה דעתו בשעת המקח או דילמא מעולם לא היתה כונתו לקנותה בשבילו. ומשני דבודאי לצורך לוקח שנטרפה ממנו קנאה דמה מכר ראשון לשני הגזלן נקרא ראשון והלוקח נקרא שני ועל מנת כן מכרו לו בתחלה שאם היום או מחר תתרבה זכותו בזה הקרקע מעכשיו מקני ליה אותו זכות שיבא לידו וכיון שנתקיימה בידו נתקיימה נמי ביד הלוקח ומצי להוציאה נמי בדיינין כיון דלא גלי דעתיה בשעה שלקחה מן הנגזל.
<h2>דף טז.</h2>
פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה, כלומר קודם שלקחה זה הגזלן מן הנגזל התנה עם אחד בשוק שימכרנה לו או שיתננה לו או שהתנה עם אחד מבניו שיורישנה הוא כשימות כבר גילה דעתו דלא לאוקומה בידא דלוקח שנטרפה ממנו מעיקרא קא בעי אלא להבריחה ממנו. נפלה לו בירושה וכו', כלומר שזה הגזלן גזל הקרקע מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כן מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד הלוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואע"פ שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן דאחריות טעות סופר הוא יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואע"פ שמכרה לו שלא באחריות אי חזר ולקחה הוא מבעלים הראשונים בודאי לאוקומה לקמיה קא בעי כי היכי דלא להוי תרעומת עילויה.
יהבה ניהליה במתנה, כלומר אותו הנגזל נתנה לגזלן אחר שטרפה מן הלוקח הכניס הגזלן עצמו באהבת הנגזל ועבדו בגופו ובממונו עד שהנגזל נתן אותו קרקע לגזלן מהו כלומר דמי לזביני או לירושה. ועד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה, כלומר עד אימת יקחנה הגזלן מבעלים הראשונים דאמרינן משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה. עד שעת העמדה בדין, כלומר כל זמן שלא העמיד הלוקח את הגזלן בדין כדי שיחזיר לו מעותיו מתבייש הגזלן מן הלוקח וטורח ומשתדל להעמידה בידו אבל מאחר שביישו בב"ד שוב אין לנו לומר מסתמא שיטרח בשבילו אם לא יפרש שבשבילו הוא קונה אותה. רב אשי אמר, אפילו אם העמידו בדין ואחר כך חזר ולקחה מן הנגזל קודם דמטיא אדרכתא לידא דלוקח אמרינן דלאוקמה קמי לוקח קא בעי אבל אם עמד הגזלן ברשעו כל כך שלא רצה להחזיר את המעות ללוקח עד שעשו לו הרשאה ב"ד ללוקח על נכסי הגזלן וגם הלוקח לא רצה למחול מעותיו וקבל שטר האדרכתא מב"ד אם אחר כן לקחה מן הנגזל ודאי לאו לאוקומה קמי לוקח עביד. עד דמטיא יומי אכרזתא, כי לאחר שעשו הרשאה עושין הכרזה והיו מכריזין ואומרים שדה פלוני של פלוני בכך וכך היא שומא שאנו רוצין להגבותה לכל בחובו וכל הרוצה ליקח יבוא ויקח ומאחר שכל כך עמד גזלן במרדו והלוקח מחזיק בתביעתו אם קנאה אחר כן פשיטא דלאו לאוקומה קמי לוקח קא בעי אלא לצורך עצמו קנאה ואע"פ שלא פירש כמו שפירש לעצמו דמי ואם בא לוקח ראשון להחזיקה בידו מוציאה מידו. דהאי מימרא שייך בההיא וכו', כלומר דמשמע דסבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כר' מאיר דאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעלך לאחר שתמות אחותיך הרי זו מקודשת ואע"פ שאין הקידושין בעין בשעה שמשתחררת נימא לא ניתן ליכתב שהרי לא היה לו ללוקחה כיון שאנו יודעים שהיא גזולה וכיון שחזר בו הרב אלפאסי ז"ל ופסק הלכתא כרב תמה הוא היאך לא תירץ מה שהכריחו מתחלה לקבוע דלית הלכתא כרב.
מה שתעלה מצודתי, של חיות או עופות או דגים. לא אמר כלום, לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לידו. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, הלא סיפא נמי דיש בו היום אכתי אינו בידו. ומשני סופא משום כבוד אביו או משום כדי חייו, תקנו חכמים דתהוי מכירתו מכירה אע"ג דליתיה ברשותיה משום כבוד אביו כלומר שאביו גוסס או קרוב למיתה וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין וממהר לקנות התכריכין קודם שימות שלא להשהותו בביזיון, ומשום כדי חייו שמא צריך הוא למזונות ומוכר דבר מועט מה שתעלה מצודתי באותו היום אבל במה שתעלה מצודתי כל חדש וכל שנה אין כאן משום כדי חייו.
<h2>דף טז:</h2>
שטר הקנאה, כלומר שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שעבד עצמו לשלמם ואי משום פירעון דניחוש שמא מיד הלוה נפל לפירעון לא חיישינן דאם איתה דפרעיה מיד היה קורע הלוה את השטר חוב. וכל מעשה ב"ד, קס"ד משטר שכתוב בו הנפק שנתקיים בב"ד קאמר דיחזיר אלמא כיון דליכא למיחש שמא לא לוה שהרי ב"ד אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרינן בהגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב] לפירעון לא חיישינן. ומשני לעולם אימא לך אע"ג דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה כי הכא בשטרי הקנאה חיישינן לפירעון אבל מתני' דכל מעשה ב"ד לא בשטר שכתוב בו הנפק מיירי דכיון שהוא מזומן ועשוי לשם כך לגבות חובו ולהכריחו לפרעו ודאי היינו חוששין לפירעון ואמרינן ליה למוצא שלא להחזיר שטר החוב למלוה אפילו יהיה חייב מודה אלא הכא בשטרי חליטאתא ואדרכתא, חליטאתא כגון ראובן שלוה משמעון מנה ועשה לו שדהו אפותיקי וכשלא רצה לפרעו ובא לב"ד בשטר חובו כתבו לו ב"ד שטר והחליטוהו לו אחר ששמו אותו שהוא כשיעור חובו, ואדרכתא שלא ייחד לו קרקע ידוע בשעת הלואה אלא סתם על קרקעותיו וכשבא וצעק לב"ד בשטר חובו כתבו לו ב"ד שטר אדרכתא שטר רדיפה שירדוף ויחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה ואלו השטרות אינם נעשות לפירעון כלומר שיבוא הלוה ויפרעם ותחזור הקרקע אליו כיון שנתנוהו לו ב"ד בפירעון חובו נעשה הוא כמכר שאינו חוזר וכיון דהכי הוא היאך ניחוש להחזירו למי שנתנוהו לו ב"ד ואע"ג דקיימא לן [לקמן ל"ה ע"א] דשומת ב"ד הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב אפילו הכי לא ניחוש דאם איתה שפדה הלוה את קרקעותיו מיד המלוה אע"פ שהיה מחזיר לו זה שטר החליטה והאדרכתא לא היה לו לסמוך על זה לבדו אלא היה לו לומר למלוה כתוב לי שטר מכר בשמך שאתה מוכר לי זה הקרקע שהרי מן הדין לא היה לו להחזירו עוד כיון ששמוהו ב"ד והחליטוהו לו ואם שטר מכר בידו לא יפסיד כלום בהחזרת שטרי חליטאתא ואדרכתא למלוה שהרי שטר מכר יש בו ביד הלוה שמכרו לו המלוה אחר זמן הכתוב בשטר החליטה ואם אין שטר מכר בידו של לוה וסמך על חזרת שטר החליטה שהחזיר לו המלוה אחר זמן הכתוב בשטר החליטה שהחזיר לו המלוה שפדה ממנו קרקעותיו הוא הפסיד את עצמו ולא נחזיק את העולם בחזקת שוטים ובודאי שטר מכר יש בידו ומשום הכי יחזיר בלא רשות הלוה. וליתא להא דשמואל, כלומר שאינו חושש לפירעון כיון דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה אלא הלכה כר' יוחנן דודאי בכל ענין העשוי להיות נפרעין בו חוששין שמא פרע ומידא דלוה נפל ואין מחזירין אפילו חייב מודה דחיישינן לפירעון ולקנוניא.
ירמיה ברי, בלשון חביבות קראו בן ולא היה בנו. הא דתני במתניתין דיחזיר לא בכל אדם מיירי אלא במי שהוא מוחזק כפרן פעם אחרת ותו אין נאמן לומר פרעתי ובההוא הוא דתני יחזיר. ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל, בתמיהא ואי חיישינן לפירעון זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד.
<h2>דף יז.</h2>
צא תן לו, שפסקו דינו לגמרי שכל כך היה הדין פשוט להם שצוו עליו לתת אותו מיד ואמר לאחר זמן פרעתיו על פי ב"ד נאמן ובשבועת הסת. בא מלוה, לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו. אין כותבין ונותנין לו, דלפי ראות העין משמע שפרעו כבר שהרי כל כך הכריחוהו ב"ד לפרעו מיד. חייב אתה ליתן לו, משמע כמדומין אנו שאתה חייב לפרוע לו וצריכין אנו לעיין עוד ולא חייבוהו בפירוש לגמרי ואם אמר פרעתי על פי ב"ד אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחלתו הוצרך לתבעו לדין איגלי מילתא שאין דרכו למהר ולפרוע כיון שלא פסקו לו ב"ד פסק גמור. ואם בא מלוה לב"ד שיכתבו לו שטר אדרכתא רשאין. (דקיימא) [וקיימא] לן כרב זביד [ד]אמר דאין כותבין וכיון דצאית דינא הוא שהרי לא סרב על ב"ד כשיחייבוהו ואדעתא דליפרעיה יצא מב"ד יש לחוש למה שהוא טוען שבודאי פרעו.
ועדים מעידים אותו שלא פרעו, כלומר בפנינו תבעו פרע לי על פי ב"ד והעיז בפניהם ואמר לא [א]פרע על פיהם שוב אינו נאמן לומר פרעתיו שלא בעדים עד שיפרע בעדים [ו]אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי. לא הוחזק כפרן, ואם נשבע שפרעו נאמן אע"פ שלא פרעו מיד כשתובעו בפני עדים אין זה מעיז בפני ב"ד כיון שלא פסקו פסק גמור היה נשמט ממנו וסבור הוא שיחזרו ב"ד ויזכוהו.
(ו)הוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן בשבועה אלא חייב לשלם. והני מילי דכפריה בב"ד, כלומר כשאמר אין לך בידי כלום בב"ד הוא דהוחזק כפרן אבל חוץ לב"ד לא הוחזק כפרן דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד ואם אמר אחר כן פרעתי נאמן בשבועת היסת. כתב אצטלא דמילתא לכלתיה, כלומר הכניסה לו מעיל אחד של ארגמן וקבלה במנה או במאתים שבתאי חמיה אם תתאלמן או תתגרש וקבלן דכתובה קיימא לן [ב"ב קע"ד ע"ב] דמשתעבד בין אית ליה נכסים לחתן בין לית ליה נכסים ונתגרשה והיתה תובעת כתובתה בגט שהיה בידה כדתנן [כתובות פ"ח ע"ב] הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ומחמת שלא הוציאה בידה שטר כתובתה שהיה כתוב בה זה הקבלנות היה כופר שבתאי חמי[ה] בקבלנות האיצטלא וכפר בב"ד וחייבוהו ב"ד שבועה ולאחר זמן טען שפרעה אחר שיצא מב"ד.
ואמר נשבעתי, ביום פלוני ובאו עדים ואמרו והלא כל אותו היום עמנו היה. הוחזק כפרן לאותה שבועה, כלומר שאינו יכול לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו כשנתחייב שבועה בב"ד. ושמעינן מינה וכו', כלומר מדקאמר ובאו עדים שלא נשבע התם הוא דהוחזק כפרן הא לא אתו סהדי נאמן, וצריך עיון אם צריך שיאמר נשבעתי בב"ד והלכו להם או אמרינן אפילו לימא ביני לבין עצמי ודוקא בשבועה שחייבוהו ב"ד דהוחזק כפרן כשאמר נשבעתי אבל בשבועה שחייב הוא את עצמו כגון שהיה טוענו בטענת שמא ואמר הוא לב"ד אע"פ שאין אני חייב לו שבועה אע"פ כן אשבע לו ולאחר זמן כפר בשבועה שאמר שנשבע ולא עשה (ו)לא אמרינן בכי הא הוחזק כפרן וישלם דכיון דחבירו אינו יכול לישבע דהא טענת שמא היא ליהוי כשניהם חשודין כדאמרינן [שבועות מ"ה ע"א] חזרה שבועה למקומה וישלם מאי טעמא דעביד איניש דמקרי (נאמן) ואמר דאישתבע כלומר אישתמוטי הוה מישתמיט עצמו מאותה שבועה כיון דלא חייבוהו ב"ד עליה.
וכתוב בו הנפק, ש"מ דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה שאין דרך הלוה לכתוב עליו הנפק אלא מלוה ש"מ שהגיע השטר לידו. וכתוב זמנו בו ביום, כלומר ביום שנמצא נכתבה ההלואה דתו ליכא למיחש לפירעון דהא לא שכיחי דפרעי בו ביום ועוד דהא חייב מודה דאי לא הוה חייב מודה כיון דנפל חיישינן לפריעה בת יומא ור' יוחנן לא סבירא ליה עדיו בחיתומיו זכין לו ומשום הכי בעי שיהיה כתוב בו הנפק. וחייש אפשיטי דספרי, כלומר שלא יצטרך לכתוב שטר אחר דסובר זה הלוה כיון דליכא פסידא דלקוחות שהרי בו ביום נכתב ואנן לאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות וכל קרקע שמכר בו ביום שלוה בו לא מצי למטרפה בעל חוב דמצי למימר לוקח אני קניתיו בבקר ואתה הלוית אותו בערב על כן אינו חושש הלוה אם ילוה באותו השטר ויכול להרויח בו ארבעה פשיטי שיצטרך לתת לסופר ואשתכח דקא טריף לקוחות בשטר שנמחל שעבודו קמ"ל ר' יוחנן דליכא למיחש להא דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מילתא דהא זמניה בו ביום הוא לא שביק ליה ולא ירצה לתת מעותיו על קרן הצבי כלומר בסכנה שאם יודע לדייני דבבל דהכין הוא פסלי ליה לשטרא דהוה ליה מלוה על פה אבל בדבר דמטי ליה רווחא למלוה כגון שכתב ליה ללות בניסן ולא לוה עד תשרי יש לנו לחוש (אם לא) [אפילו] היה כתוב בו הנפק דהא טריף להו לכולהו לקוחות דמניסן ועד תשרי ומכניס עצמו בסכנת חכמים.
הטוען אחר מעשה ב"ד, כלומר דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים אינו נאמן ואע"ג דלא נקיט שטרא כמאן דנקיט שטרא בידיה הוא.
<h2>דף יז:</h2>
הוציאה גט ואין עמו כתובה וכו', כלומר בין במקום שאין כותבין כתובה ובין במקום שכותבין כתובה וטוענת האשה שלא כתב לה כתובה או כתב לה ואבדה מידה וקתני גובה כתובתה ולא מצי למימר פרעתיה ונתנה לי כתובתה ונפלה מידי ש"מ דהטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום וגביא בההיא גט עיקר כתובתה דהיינו מאה או מאתים אבל תוספת שאינו [אלא] תיקון חכמים יכול למימר פרעתיה.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו', והאשה והעבד טוענין שכבר הגיע לידם ומידן נפל. הרי זה לא יחזיר, לאשה ולעבד שאני אומר כתבן הבעל על מנת ליתנן ולא נתנם להם ומיד הבעל והאדון נפיל ולא מיבעיא אם אין הבעל והאדון כאן דאסור מהאי טעמא אלא אפילו איתיה לבעל ה(י)כא וקאמר אע"פ שלא הגיעו לידן לעולם אני רוצה שתתנו אותו גט אשה או גט שחרור זה להם ותתגרש בו ו[יש]תחרר בו אסור להחזיר אלא אם כן נותנין העדים החתומין בו סימן מובהק אותו גט שחתמנו לפניכם נקב היה בו מצד אות פלונית שאם לא יתנו סימן מובהק כזה חיישינן שמא אינו זה [ה]גט שחתמו לראובן אלא גט אחר שחתמו לראובן אחר שהוא חי בעיר אחרת ששם העיר כשם העיר הזאת ושם האיש והאשה שוין ואפילו אמרו העדים מעולם לא חתמנו על גט אחר של ראובן חיישינן כיון דנפל דילמא איתרמויי איתרמי שם העדים כשם אלו העדים, וצריך עיון אי חיישינן להכי דדילמא איתרמי שם עדים כעדים אם היו אלו העדים שלפנינו מעידים כתב ידינו הוא זה באמת או דילמא חיישינן דילמא איתרמי כתיבה ככתיבה אי נמי עדות של כתב ידינו הוא זה דומה לטביעות העין ומשום טביעות עינא לא מהדרינן אבדתא אלא לצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אלא בתלת מילי אי יהבי ליה כל חללי עלמא ואף על גב דבשאר שטרות כולי שתא מכשרינן בכתב ידינו הוא זה לא דמי דשאר שטרות לא ריעי הני ריעי ואם תמצא לומר דבטביעות עינא דעדים לא מהדרינן אם היה כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר מהדרינן או לא ואפילו הבעל והאדון מודים שכבר הגיע גט לידן כדברי האשה אין מחזירין דהא קיימא לן [ב"ב קל"ד ע"ב] דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אלא אם כן נותנת האשה והעבד סימנין מובהקין בגט שאילמלי שהגיע לידן לא הוו ידעין סימנין מובהקין דידה.
דיאתיקי, היא מתנת שכיב מרע דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו היכא שהגיע שטר הצואה לידם בחיי השכיב מרע הא אם לא הגיע אע"פ שנכתב לא מהני מידי כדתנן [ב"ב קל"ה ע"ב] נמצאת לו דייתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום ומשום הכי לא יחזירנה מי שמוצאה למי שנכתבה לו שאני אומר כתובה היתה ונמלך עליה שלא ליתנה.
ומתנות, מתנת בריא שזוכה בה מיד שהגיע שטר מתנה לידו מה שאין כן במתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה ואם רוצה לחזור בה אע"פ שמסרה לו יכול לחזור בה ולתתה לאחר מה שאין כן במתנת בריא, ומתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אם לא הזכיר בה מתנה זו הוא נותן בשביל שהוא סבור שימות דינה כדין מתנת בריא שאין יכול לחזור בה ואם עמד אינו חוזר ואסור להחזירה למקבל המתנה דדילמא נכתבה ולא נמסרה ולנותן מתנה נמי לא יחזיר דשמא היום או מחר יביא עדים שמסרה לו ומיניה נפול ואפילו נותן המתנה נמי מודה שנתנה לו והגיע לידו לא יחזיר כיון דנפל דחיישינן (שמת) [שמא] זאת המתנה הנכתבת בניסן לא מסרה לזה ראובן ובסיון נתנה לשמעון בשטר ועכשיו בתשרי נתקוטט עם שמעון והוא תוהא על שנתנה לו ולפי שהוא יודע שאינו יכול לחזור בו דהא במתנת בריא נתנה לו הוא גורם לו הפסד ממקום אחר שאומר שזו המתנה של ניסן היתה מתנה חזקה וברורה כדי שיבואו ראובן ושמעון לדין וראובן יזכה דהא קמא הוא משום הכי לעולם לא נחזירנה לו, ואם תאמר וכי משום האי חששא נפסיד לראובן שהרי בעל הקרקע מודה לו אמרינן בגמרא אמרי ליה לזה בעל הקרקע אם כן לדבריך תנה לו פעם אחרת מזה הזמן של תשרי שאם אפילו נתת אותה לשמעון בסיון לא יפסיד דקמא ובתרא קמא זכי במתנת בריא, צריך עיון אם זו מתנת שכיב מרע אם עדיין השכיב מרע עומד בחליו כיון שהוא מודה שנתנה לו בניסן נחזירנה לו ממה נפשך דאי לא יהבה תו לשמעון בסיון שפיר דהא ליכא פסידא לשום איניש אלא אפילו כדברינו שאנו חוששין שמא נתנה זה השכיב מרע לשמעון בסיון ועכשיו רוצה לחזור בו ולגרום לו הפסד על ידי זו השטר מתנה שזמנה בניסן ליכא למיחש שאם אותה מתנה של סיון היא מתנת שכיב מרע כמו זו של ניסן לית ליה פסידא וקמא ובתרא בתרא זכי שהרי שכיב מרע יכול לחזור בו נמצא שב"ד יעמידו שטר הצואה ביד שמעון שהוא אחרון וכל שכן אם אותה של שמעון דזמנה סיון או תמוז היא מתנת שכיב מרע בקנין שהיא כמתנת בריא ב"ד יעמידו הקרקע ביד שמעון דהא בתרא הוא והדר ביה מזו של ניסן שהיא מתנת שכיב מרע.
הא אמר תנו עכשיו נותנין ואפילו לזמן מרובה, נמצא משנפל חדש או יום או יומים ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל ומצאו זה. אם מצאו לאלתר, בגיטין [כ"ז ע"ב] מפרש לה כדי שתעבור שיירא באותו מקום שנמצא בו הגט ותשרה שם כלומר ותחנה שם ושמא התירה שם קשר כליה להוציא משם לחם ויין ושמא היה גט בכלים להוליך למקום אחר ומצאו זה וזהו לאחר זמן ופחות מכאן מקרי לאלתר. ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דאמרינן דפסול אם מצאו לזמן מרובה דוקא שהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט ששמה ירושלם או שומרון שני בני אדם ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן וחיישינן שמא מהשני היה שרוצה לגרש אשתו וכתבו ונפל ממנו שאם לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוין כגון יוסף בן שמעון ושמות נשותיהן רחל לא היינו חוששין שמא יש עיר אחרת בעולם ששמה ירושלם או שומרון ויש שם איש ששמו יוסף בן שמעון ושם אשתו רחל ורוצה לגרשה והוא מוליכו בכיסו או בחפיסה שלו והיה עובר בין השיירות ונפל מידו כשחנה כאן בדרך לאכול ולשתות דכולי (עלמא) [האי] לא חיישינן אע"ג דנפל ואיתרע ליה. ור' זירא פליג ואמר דחיישינן דאמרי עדים הנחתמין בזה הגט שנפל מעולם לא חתמנו אלא על גט של פלוני שעומד בעיר הזאת ששמה ירושלם או שומרון וכולי האי לא חיישינן דילמא איתרמי שיש ירושלם אחרת ויוסף בן שמעון שם ועדים ששמותיהן כאלו שם. נקב יש בצד אות פלוני, דהוי סימן מובהק אי נמי שיאמר מי שנפל ממנו הגט אפילו לא יעידו העדים אבל נקב בעלמא דהוי סימן שאינו מובהק אסור להחזיר לו אע"ג דסגי בסימן שאינו מובהק לעניין אבדה אבל לגבי איסורא לא סגי בהא דמספקא לן סימנין שאינן מובהקין דמהדרינן אבדתא לבעלים אי הוו דאורייתא או דרבנן כדקא מפרש באידך פירקין [כ"ז ע"ב] דאי הוו דאורייתא כי היכי דסגי לאבדה בסימן שאינו מובהק סגי נמי לגבי אסורא אבל אי הוי תקנת חכמים דוקא בממונא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר כיון דאיתיהיב למחילה אבל לגבי איסורא לא רצו להקל אע"ג דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.
<h2>דף יח:</h2>
בזמן שהבעל מודה, כלומר שנתנו לאשה ונתגרשה בו. יחזיר לאשה, והוא שמצאו לאלתר כדאמרינן לעיל. אבל היכא דנתנה האשה סימני הגט, אפילו מצאו לאחר זמן כשר שהרי נותנת סימן מובהק בגט שמע מינה דבודאי הגיע הגט לידה וממנה נפל דאי לאו מטיא לידה היאך היתה יודעת סימנין המובהקין.
<h2>דף יט.</h2>
בזמן שהרב מודה, כלומר שנתנו בידו ונשתחרר והא נמי מיירי שמצאו לאלתר ואזל הרב וזביננהו כמשפט שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואי שרית ליה להחזיר לו שטר שחרור הנכתב בניסן ויטעון שמאותו זמן נשתחרר ויוציא מיד הלקוחות שלא כדין והאדון רוצה בזה משום קנוניא. ומסקנא כי אתי למיטרף וכו', כלומר אין לחוש לזה שאין הלקוחות כל כך שוטים שלא ישאלו ממנו הראה לנו מתי הגיע שטר שחרור זה לידך לפי שחושדין ונותנין את לבם שטר שחרור זה לא נמסר ביד עבד זה [אלא] להתירו בבנות ישראל ולא בשביל שתטרוף ממקרקעי וישמיעו דבריהם לב"ד וב"ד יראו טענותיהם ויורו להם ויחקרו בדבר ויצא המשפט לאור אבל בשטרי חוב שאינן נעשין לדבר אחר אלא לגוביינא ולטרוף קרקעות מה יוכלו לטעון הלקוחות ולומר לו הראה לנו אימתי אתמסר שטר חוב לידך כי שמא כתב ללות ולא לוה עד תשרי זה לא יעלה על דעתם שיאמרו אם לא היה זמן השטר בזמן החוב למה נמסר אליו שטר חוב זה אלא לאו ש"מ כי בזמן אחד היה לפיכך לא ישמיעו דבריהם לב"ד ויניחו להם לטרוף נכסיהם לפיכך אסרינן שלא יחזירוהו משום דחיישינן להאי.
דא תהא למיקם ולהיות, כלומר שטר זה יהא לזכרון לקום ולהיות ככל הכתוב בו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. מתנה, מתנת בריא. אי זהו מתנת בריא דלא קני אלא לאחר מיתה, כלומר כל מה שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה רוצה לומר גוף הקרקע קנוי לו מהיום ואין לו עוד רשות בה למכרה ולתתה במתנה ולהורישה והפירות אני אוכל כל ימי חיי והוא יאכלם לאחר מיתה. ואי לא לא קני, בתמיהא כל שכן דאי יהיב ליה גוף ופירות מעכשיו דקנוי טפי. אלא הכי קאמר אי זהו מתנת בריא שהוא כמתנת שכיב מרע, כדאמרינן סתם מתנת שכיב מרע לא קני אלא לאחר מיתה דמחמת מיתה הוא מצוה.
הא אמר תנו נותנין, אמתניתין פריך דתלי טעמא בשאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. דייאתיקי, מתנת שכיב מרע. אפותקאות, שעשה שדהו אפותיקי למלוה על פה שהיתה לו. אע"פ ששניהם מודים, שהגיע ליד מקבל המתנה וליד המלוה. לא יחזיר, דאיכא למיחש שמא כתבה לזה ולא מסרה לו ולא זכה בקרקע ובא לחזור במתנת השני ורוצה לתתם לראשון וחפץ שימסרו לו שטר זה שכשיצא בב"ד ונמצא זמן ששטרו של זה קודם שטרו של זה ויוציאנה מידו בדין כשכיב מרע. [ע"ב] דבר מהדר הוא, כלומר שיכול לחזור במתנתו ואם כתב שני שטרות השני (יודה) [זוכה] שהרי חזר בו מן הראשון ואי נמי יהיב לההוא בתרא במתנת בריא לית ליה פסידא לההוא בתרא בהאי שטרא דמהדרינן ליה לקמא דהא בר מהדר הוא וקמא ובתרא בתרא זכי. בבריה, שמת אביו מאיליו וזה בנו אומר החזירוהו דאמרי' אע"ג דבריה מודה בה לא יחזיר דחיישינן דילמא כתבה הוא כלומר זה הבן לאיניש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר ביה זה הבן במתנתו והוא יודע שאינו יכול לחזור בו דהא במתנת בריא נתנה לו ולפיכך הוא אומר שיחזירו זה השטר שכתב אביו לראובן שיחזירה לו וכשיצאו שניהם יזכה ראובן שהוא בא במתנת האב בקרקע דהא הוא קודם ולא היה כח בבן לתת אותה לאיניש אחרינא כיון שנתנה אביו וכי תימא אין אדם חוטא ולא לו בהא נמי נמצא הוא (נתנה) [נהנה] שיעשה עמו קנוניא ויחלוק עמו הילכך לא יחזיר אלא דאמרינן ליה אי קושטא קאמרת דיהבא ליה אבוך ולא קא הדר ביה וכו' וכי נפקא תרתי קמייתא זכייה דהא בריא הוא ואינו יכול לחזור במתנתו.
<h2>דף יט:</h2>
מצא שובר, כלומר שובר כתובה שמעידים העדים שפלונית הודת בפנינו שנפרעה כתובתה מיד פלוני שהיה בעלה ואם היום או מחר תביא שטר כתובתה שהיתה טוענת שנאבדה ממנה ותרצה לגבות כתובתה פעם אחרת לא תהא כח בידה לגבות ותהא שטר כתובתה כחספא בעלמא לפי שכבר נפרעה בלא שטר כתובתה שהיתה טוענת שנאבדה ממנה כתובתה. בזמן שהאשה מודה, כלומר שכתבה לו שובר שכבר נפרעה. יחזיר לבעל, שאם לא היתה מודה לא יחזיר דיכלה למימר כתבתיו וחתמתיו והיה מונח בכיסי כדי שיהא מזומן בידי שאם ירצה בעלי לפרעני ולא אמצא סופר ועדים (ויחזיר) [ויחזיק] מעותיו בידו ואהיה קרחת מכתובתי אבל עדיין לא נפרעתי. ליחוש שמא כתבה השובר ליתן אותו לבעלה בניסן שהיתה סוברת שיפרענה מיד ולא נזדמן לו לפרעה עד תשרי. ואזלא איהי וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה, כלומר שאמרה לאחד מן השוק ראה גיטי שהוא בידי ובעלי חייב ליתן לי כתובתי תכף שאתבענו בדין ועכשיו אני דחוקה וצריכה אני למעות ושטר כתובתי הוא מאתים ואמכור לך חובי במאה וחמשים דינר אם תפרעם לי מיד ונתרצו שניהם וקבלה מעותיה ואותן שלש שדות שהן משועבדין לאשה בכתובתה מיד הן משועבדין ללוקח וכשבא הבעל לפרוע לה בתשרי כתובתה דין הוא שיפרענה ללוקח ועשו קנוניא שניהם ועשו בצנעה מעשיהם ולא פרעה הבעל כתובתה אלא מקצתה כדי שלא ירגיש ולא הרגיש הלוקח בזה אלא בצנעה גבתה האשה כתובתה מיד בעלה בתשרי ונתנה לו אותו שובר שהיה לה מונח בכיסה שהיה כתוב בניסן שמודה האשה שכבר נפרעה כתובתה וטריף הבעל אותן השלש קרקעות מיד הלקוחות הרוצים להחזיק בהן מחמת המכירה שמכרה לה[ם] כתובתה (בשבועה) ואומ' מאי בעיתו בהאי ארעא הלא תראו שובר בידי שכבר נפרעה כתובתה מניסן והיא רמתה אותך שלקחה מאה וחמשים דינרים ממך אשתכח דפסדי אותן לקוחות שלא כדין דהא עדיין לא נפרעה כתובתה באותו הזמן.
מצא שובר, שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי. בזמן שהאשה מודה, שנתקבלה כתובתה. יחזיר לבעל, דהא ליכא למיחש למידי. ולא נתנה עד תשרי, כלומר שלא פרעה עד תשרי ועל כן לא רצתה לתת לו השובר שכתבה לו. ואזלא, איהי קודם שפרעה בין ניסן ותשרי והוצרכו לה מעות. וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה, כלומר בפחות ממה שהיא הרבה שאם היא מאתים נתנה לו במאה וחמשים דינרין כדי שיפרעם לה מיד (ושעבד לה) [ושעבדה לו] אותן שלש שדות שהיו משועבדים לה בכתובתה והשתא קא עבדא קנוניא עם בעלה ורוצה שיחזירו לו השובר שזמנו ניסן ויאמר הבעל כשיהיה בידו השובר זה השובר הגיע לידו בזמנו ולא היה כח באשה למכור כתובתה בין ניסן ותשרי שהרי היתה נפרעת ואותו לוקח שלקחה והחזיק באותן שלש שדות שלא כדין עשה ובאין האשה והבעל ופלגי בין שניהם ואמאי קתני יחזיר אע"פ שהיא מודה ואמאי לא חיישינן לקנוניא. [כ' ע"א] ש"מ איתה לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר ההוא ומחלו אצל הלוה הזה מחול הוא ופסיד מיניה מי שלקחו הילכך אע"פ שמכרה האשה כתובתה יכולה היא למחול לבעל מה שהיה חייב לה ואע"פ שלא מסרה זה השובר לבעל עד תשרי בדין הוא טריף שלש שדותיו מיד הלוקחים.
<h2>דף כ.</h2>
ואמר רבא שמע מינה איתה לדשמואל וכו', שאם רוצה למוחלו ללוה יכול למוחלו ופסדי אותן לקוחות הכי נמי אם איתה דלקנוניא נתכוונה להפסיד ללוקח בענין אחר יכולה להפסידו שתמחול לבעל כתובתה ומדלא עבדה כן שמע מינה דדוקא כתבה ליה ולא נתכוונה לשום גרמא הפסד ללוקח והכא נמי שהאשה מודה שכבר נפרעה מניסן תו ליכא למיחש לקנוניא ולהחזיר שובר לבעל שכתבה לו בניסן דאם איתה דלית הלכתא כוותיה כלומר אלא אינו יכול למחול ניחוש לקנוניא זו ואמאי יחזיר לבעל כשהאשה מודה הא איכא פסידא ללקוחות. ומשני אביי וכו', כלומר הדא דאמרינן דיחזיר לבעל מיירי שהאשה מראה לנו שטר כתובתה שמצאה אחר כן ואם איתה שכבר מכרה כתובתה שטר כתובתה היה ראוי להיות ביד לוקח [שקנה] כתובתה בטובת הנאה ש"מ שלא מכרה לעולם שאם לא היתה כתובתה עכשיו בידה לא היינו מאמינים לה דחיישינן לקנוניא. ורבא אמר, אע"ג דשטר כתובתה עכשיו בידה הוא עדיין אכתי הוה למיחש דילמא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה וכי תימא בידא דלוקח איבעי ליה למהוי שטר כתובתה אין זו ראייה ברורה דדילמא שתי כתובות כתב הבעל לאשה שאמרה לו בעודה תחתיו אבדה כתובתי וקימא לן דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ומיד כתב לה אחרת והשתא נקיטא בידה אחת וביד הלוקח אחרת ועל כרחין מוכחינן להא דשמואל. ואביי, דסבירא ליה ליתה לדשמואל ואם כן הכא אמאי לא חיישינן לשתי כתובות ומתרץ מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן וכיון ששטר כתובה בידה נמצא דבודאי לא מכרה לשום אדם בעולם ומשום הכי כשהאשה מודה יחזיר (יחזיר) השובר לבעל ועוד אפילו תימא שמכרה לאחר אחר שבועות וכי תימא ניחוש לפסידא דלקוחות ומתרץ דליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין וכדין טריף כיון דקיימא ליה לאביי דעדיו בחיתומיו זכין לו כלומר כיון שהאשה כתבה לו בניסן שובר תכף זכה הבעל באותן שלש קרקעות שהיו משועבדין לה בכתובתה והאשה היא שרמתה אותן לקוחות שמכרה להם כתובתה אבל לא הבעל.
מצא אגרות שום וכו', פירוש אגרות שום שכשהוציא ראובן על שמעון שטר חוב בב"ד והכריחו ב"ד הלוה שיפרענו קרקע בחובו ושמו לו קרקע זה כשיעור חובו וחתמו לו ב"ד ובהא ליכא למיחש שמא כתוב היה ולא ניתן לפי שאין דרך לעשות זה ולהטריח בית דין על זה אלא מלוה ולא לוה. ואיגרות מזון, אשום דקאמר ברישא (קאי דקאמר ברישא) סמיך כאילו תני ואיגרות שום של מזון כגון מי שפסק על עצמו בקנין לזון את בת אשתו חמש שנים ולא קיים תנאו ובאה אותה הבת לב"ד וראו שהגיע חשבון מזונותיה של חמש שנים שעלה למאה דינרין והוציאו מידו קרקע שיעור החוב של המזונות וכתבו שטר על זה וחתמוהו בב"ד, ואם תאמר אע"ג דליכא למיחש לדילמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן כדפרישית ניחוש שמא פרע הלוה את חובו דמלוה והוציא זה הקרקע מתחת ידי המלוה דהא קיימא לן [לקמן ל"ה ע"א] דשומא הדרא לעולם כלומר כל קרקע שבא ליד איש מחמת הכרח ב"ד כגון זה שלא מכרו ברצונו התקינו חכמים שכל זמן שירצה לפדותו לשנה או לעשרים שנה שיחזירנו משום ועשית הישר והטוב וכו' ואם כן נפיק מיניה חורבא כשאנו מחזירין זה השטר השומא למי שכתבוהו ב"ד לו, מפרש בגמרא להא לא חיישינן משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שכשפדאו ממנו היה לו לכתוב שטר מקח כאילו קנאו מאיש אחר דהא מן דינא לא מיבעי ליה למיהדר ליה כיון שנתנוהו לו ב"ד בשיעור חובו וקרעו לו השטר חוב שהיה לו עליו אלא בתקנה וברחמנות שחסו עליו חכמים התקינו שימכרנה לו בדמים שהיו לו על זה הקרקע והיה לו לכתוב שטר מכר על שמו ואם כתב לו שטר מכר נמצא (שלו) [שלא] יפסיד בחזירתו שטר שומת ב"ד לידו שהרי יש בידו ראיה שמכרו לו אחר זמן השומא של ב"ד ואם אין בידו ראייה איהו דאפסיד אנפשיה.
ושטר[י] חליצה, שמעידין ב"ד שחלצה היבמה בפניהם או שמיאנה בפניהם בנשואין שהשיאוה אמה או אחיה בעודה קטנה ואם תכף שנכנסה בביתה קודם שבגרה מיאנה בבעל בפני ב"ד ואמרה לא צבינא ביה ולא רעינא ביה מותרת להנשא לכל מי שתרצה ובהני שטרי ליכא למיחש למידי דהא לא חתמי ב"ד לשטרא עד שנעשה המעשה בפניהם ואפילו לא הגיע לידה מצוה להחזיר לה ובלבד שיתנו ב"ד סימן מובהק בשטר החליצה דאי לא יתנו ניחוש דילמא של אשה אחרת היא ששמותיהן שוין.
וכל מעשה ב"ד, כגון שטר חוב שכתוב בו הנפק שהוא לישנא דבי דינא שכותבין הנפק שטרא דנא נפק קדמנא בי דינא פלוני ופלוני ופלוני ואתו פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא דכתב ידן הוא זה ומדאתו פלוני ופלוני שהדי דשטרא ואסהידו קדמנא דכתב ידן הוא אישרנוהי וקיימנוהי כדחאזי אי נמי שהדי מן השוק ואסהידו על חתימת ידא [ד]סהד(ד)י דאיהי קושטא אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחתמי עלה ב"ד וכיון שכתוב בו הנפק בודאי הגיע ליד המלוה לפי שאין דרך הלוה שיהיה זריז להחתים עליו ב"ד אלא המלוה כדי שלא יאמר עליו הלוה שטר מזוייף הוא שכתבת שם העדים עליו לפיכך הוא רוצה שתהיה חתומה בחתימת עדות בית דין.
מצא בחפיסה או בדלוסקמא או תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר, חפיסה ודלוסקמא הם כלים שדרך העולם להצניע בהם שטרותיהם ואם נמצאו בתוכו גיטי נשים או שטרי חוב אע"פ שיש בהן אחריות נכסים יחזירם למי שיתן בם אפילו סימן שאינו מובהק בחפיסה או בדלוסקמא דכיון שאנו מצווין להחזיר לו אבידתו אפילו בסימן שאינו מובהק אמרי' כיון שהכלי שלו השטרי חוב נמי שלו ולא חיישינן שמא איש אחר מצא החפיסה והניח בה גיטי נשים (קמ"ל) דלא חיישי' לכולי האי. או תכריך של שטרות, תכריך שגלל שטר אחד בפני עצמו וכשנגלל כולו (משום) [משים] אותו שטר תוך השטר האחר וגולל אותו והראשון בתוכו כן עשה מאלו השניים כשנגללו משים אותם בתוך השטר השלישי(ת). אגודה, שכל השלשה השטרות נפשטין יחד ונגללין יחד.
רבן גמליאל אומר שלשה שלוו וכו', כלומר אם נמצאו שלשה שטרות אחת נכתב בשם ראובן והשנית בשם שמעון והשלישית בשם לוי ושלשתם לוו מיעקב זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות או סך הלואה שוה דין הוא שנחזיר אלו השלשה שטרות ליעקב המלוה דבודאי מיניה נפול שכרכם וגללם יחד לפי שאי איפשר שנפלו מיד הלוין שהרי שלשה הם ואיך נועדו יחד ללות שלשתם ואיך האמינו השלשה שטרותיהם לאחד משום הכי אין צריך לבקש אפילו סימן שאינו מובהק למלוה ולא תאמין ללוין בשום סימן. ואחד שלוה משלשה יחזיר ללווה, דבודאי אלו השטרות נפרעו והיה בדעתו של לוה להצניעם להראות (לפי) [למי] שילוה לו עוד פעם אחרת לומר לו חזי גברא פרענא אנא דאי סלקא דעתא [דמידא] דמלווים נפול מאי בעי גבי הדדי, ואם תאמר שמא הלכו שלשת המלוים לב"ד לעשות בהם הנפק ונפלו מיד סופר הדיינין שקיימו אותם ב"ד וחתמו אותם מסרום לסופר שלהם שיתן לכל אחד ואחד את שלו כשיבואו, ומתרץ בגמרא לא משהי איניש קיומי דשטריה בידא דספרא כלומר אין דרך המלוה לזוז מב"ד עד שתהיה מקויימת כדי שלא תתערב עם אחרות הבאות לב"ד לקיים ואם איתה דמידא דמלוים נפול היאך נגללו יחד או נכרכו אלא ודאי מידא דלוה נפול ונראין דברי הלוה ונכרין דברי אמת יותר מדברי המלוה.
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו וכו', כלומר אחד מן השוק שמצא בתיבתו בתוך שאר שטרותיו שטר שלוה ראובן משמעון מנה ואינו זוכר מי הפקידו אצלו אם הלוה או המלוה או שהשלישוהו שניהם להיות נאמן ביניהם במה שיעיד שאם נפרע יאמינוהו ועכשיו שכח זה השליש את שלישותו והלוה אומר שנפרע כולו והמלוה אומר שלא נפרע אלא חציו אין לו להחזיר לאחד מהם שמא יזכור מה שראה ושמע אלא יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו ואם ימצא בשטר אחד שובר שכתב עליו הוא השליש בעצמו או המלוה משטר פלוני שנפרע בכך וכך אין לו להסתפק בדבר דאם איתה דבתר הכי פרע מידי כמו כן היה כותב כמו שכתב בראשונה ואם כתוב בו שנפרע כולו לא אמרינן דילמא עדיין לא נפרע כלום אלא לפי שמצא סופר ועדים הכתיב והחתים כדי שלא ימצא הלוה פתח לעצמו לעכב מעותיו אצלו אלא אמרינן ודאי אמת היה ולא יפרענו כלל מיום זה ואילך והוא שימצא השטר חוב בין שטרות קרועות אבל הוא אינו קרוע וראיה גדולה היא שהשובר עיקר כיון שנמצא גוף השטר בין שטרות קרועות ביד השליש ויחזיר השטר ללוה הא אם לא נמצא שטר חוב בין שטרות קרועות אין לו להחזיר השטר חוב לא לזה ולא לזה עד שיבוא אליהו ולא יסמוך על השובר מהאי טעמא כדפרישית.
ושטרי בירורין, מפרש בגמרא שטרי טענתא שכותבין ב"ד שנבררו לדין בין ראובן ושמעון וכותבין בשטר אחר כל טענת המלוה ובשטר אחר טענת הלוה כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון טענות אחרות שיסתרו הטענות הראשונות דכיון שטען שוב אינו חוזר וטוען אבל טענות אחרות שיכולין להתפרש בענין שאינן סותרות הראשונות חוזר וטוען כגון [ב"ב ל"א ע"א] דמעיקרא טען לב"ד שזה הקרקע של אבותיו היה ולבסוף אחר שיצא מב"ד (ו)חזר וטען דלקוחה היא בידי ועמדה בידי שני חזקה והא דאמרי דאבהתי היא דקים לי בה דשלי היא כאילו היתה מוחזקת בידא דאבהתנא כגון זה לא נקרא טוען וחוזר וטוען וכיון דבאפי בי דינא נכתבו ליכא למיחש למידי ועל פי אותם הטענות נגמר הדין ומי שזכה בדין רוצה שיעמדו בידו שטרי הטענות שטען הוא ובעל דינו כדי שלא יוכל היום או מחר לטעון בעל דינו לומר לו שוב עמי לדין שיש לי לטעון טענות אחרות ואם לא היו הטענות בידו היה טוען הפך מאותן הראשונות ועכשיו שטענות הראשונות בידו אין שומעין לו לטעון טענות אחרות הפך הראשונות ואם יהיה הטענה השנית נזכרת (ו)בשטר הטענות הראשונות אין רשאין ב"ד זה לפסוק הדין אלא כפי שפסקו בית דין ראשון.
מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא, מפורש בפירוש המשנה הכל עד לוה לא מקיים שטריה.
<h2>דף כ:</h2>
סמפון היוצא מתחת ידי המלוה, סמפון רוצה לומר שובר המבטל שטר וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון מפני שמבטל שלו כדאמרינן [כתובות נ"ז ע"ב] גבי קידושין בקדושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. היוצא מתחת ידי המלוה, שהיה מונח ביד המלוה ולא ביד הלוה. ספרא אתרמי ליה, וסבר אם יבוא בעל חוב ורוצה לפרעני ולי אין שטרי עכשיו בידי עם שאחפשנה ואם לא יהיה השובר מוכן לו לא יפרעני כלום. אלא אפילו כתוב בכתב ידו, שיש לומר אם לא שנפרע למה לו למהר ולכתוב לפני הפירעון הואיל והוא יודע עצמו לכתוב אפילו הכי מקדים וכתיב דילמא יתרמי ליה בבין השמשות של שבת. ואם יש עמהן סמפונות וכו', והכא במאי עסיקינן ודאי ביוצא מתחת ידי מלוה מיירי דהא קתני מצא שטר בין שטרותיו שנמצא אותו השטר שהשובר עליו בין שטרות קרועים אבל הוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שהרי מקום השטר מוכיח עליו שהוא אמת שאם לא נפרע החוב לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועים.
<h2>דף כא.</h2>
אי אית ביה אישרתא דדייני כשר, כלומר ונתבטל שטר החוב שהיה בידם ואין להם לגבותה מיד הלוה כלל ואע"פ שהיה ראוי להיות זה הסמפון ביד הלוה יש לומר אפשיטי דספרא תפיס ליה אי נמי הימוניה הימניה ליה למלוה כשאמר לו למחר אתן לך שובר פרע לי מעכשיו. ויוצא מתחת ידי שליש, שהשליש נאמן כשנים כל זמן שהשלישות בידו מגו דאי בעי (טריף) [שריף] ליה לאותו דבר המושלש בידו.
אלו מציאות שלו, כלומר שאין חייב להכריז עליהם לפי שהבעלים מתייאשין מהן מיד וקני ליה בייאוש. ואלו הן חייב להכריז, שיש בהן סימנין ואין הבעלים מתייאשין מהן וכשמצאן בודאי עדיין לא נתייאשו הבעלים מהן והיכא שלא נתייאשו הבעלים כשהגיע ליד המוצא אע"פ שנתייאשו הבעלים מהן בודאי כיון דבאיסורא אתא לידיה תו לא קני ליה ביאוש והכי מוכח בגמרא.
מצא פירות מפוזרות, מפרש בגמרא כגון במכנשתא דבי דרי כלומר בשעת אסיפת גרנות מקום שמאספין שם גורן ודשין בה התבואה לבעלים ונשאו עיקר כל התבואה ונותרו אלו שם והן מפוזרין בהן וגרגרין כאן וכאן אם הן אינן אלא קב בארבע אמות מתייאשין הבעלים מהן ואין דעתן לשוב לגורן לאוספם ובכוונה הניחם שם והפקירם אבל אם יותר מקב אין מפקירין אותו וישוב בשבילו וליכא לפרש פירות מפוזרין שכשהיה נושאן על כתיפו נקרע השק שעל כתיפו והפירות יוצאין דרך הנקב אחד אחד דבכי האי גונא אסורין שהרי אין הבעלים יודעין כשנופלין ובאו ליד המוצאם באיסור ואע"פ שכשיודע לבעלים יתייאשו שהרי פירות דבר שאין סימן בו הוא אפילו הכי אסורין לו כיון דבאיסורא אתו לידיה ונתחייב בחזרה צריך להניחם עד שיבוא אליהו וזה הדין לכל אבידה הבאה ליד אדם באיסור ואינו יודע למי שיחזירנה, אבל מעות מפוזרות תכף שנפלו מכיסו מרגיש בנפילתם לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה קודם שבא ליד המוצא נתייאשו הבעלים.
כרוכות ברשות הרבים, כרוכות עמרים קטנים ברשות הרבים שהכל דשין עליהן ואפילו היה סימן בקשר שלהם הרי הוא נשחת וכלה ובודאי מתייאשין בעלים מיד תכף שנפלו מעל כתפיהם הרגישו בנפילתם ובהתירא אתו לידי מוצאם וזה הטעם וכן הדין לכל הני דתני במתני'.
ככרות של נחתום, כל הככרות של נחתומין שוין ועשוין בדפוס אחד מה שאין כן בככרות של בעל הבית שיש לכל אחד ואחד סימן משונה מחבירו לפי שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה ואינו יכול למלא הוא לבדו תנור אחד אלא אם כן יהיו חמשה או עשרה בעלי בתים ומשום הכי צריכין סימנין משונין זה מזה אבל נחתום שאופה פת מרובה ממלא תנור אחד הוא לבדו אינו צריך לשום סימן כלל. ועיגולי דבילה, נמי אין להם סימן כלל.
ומחרוזות של דגים, שאינן נקשרין אלא כמנהג קשר הציידין וחשבון הדגים שוין לכל הדייגים לקשור חמשה או ששה ביחד. וחתיכות של בשר, חתיכה כמנהג כל הקצבים דכולהו הכי עבדי.
וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, כלומר גיזי צמר שלא נעשה בהן שום שינוי אלא שהן כמו שהן גזוזות כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן שיודע משקלן ויש בהן קשר משונה שלא יתחלף בשאר גיזות הנתונות ביורה של שאר בעלי בתים. אניצי פשתן, (א"ה: חסרה שורה בכ"י).
ולשונות של ארגמן, שהם קלין שמא תאמר ואין מתיי[א]שין הבעלים יש (אומרים) [לומר] דבודאי מרגישין דכיון דחשיבי אדם עשוי למשמש בהם בכל שעה ושעה.
מצא עיגול ובתוכו חרס, אמרינן לשום סימן נעשה ותנא קמא סבר לא שמיה סימן לפי שהוא סימן העשוי מאיליו שכשמקטפין את הלחם נפלו שם המעות והחרס על כן המוצא אין צריך להכריז עליהם.
כלי אנפוריא, מפרש בגמרא כלים שאין בהן סימן שלא שבעתן העין כלומר עדיין לא הורגל ראייתו ותשמישו שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראייה אבל אי שבעתן העין אע"פ שאין בה סימן חייב להכריז דדילמא מגברא שהוא מצורבא מרבנן נפל ומהדרינן ליה בטביעות עינא ודוקא בטלית ושאר כלים שדרך הוא להיות בהן טביעות עינא אבל בפירות ושאר הדברים הנזכרין שאין דרך להיות בהם טביעות העין לא נצריכם להכריז עליהם משום טביעות עינא דצורבא מרבנן דדבר שאי אפשר הוא ותנא קמא אינו מצריך אפילו בכלים להכריז משום צורבא מרבנן.
פירות מפוזרין בכמה, כלומר כמה פירות חשוב פיזור. קב, מפוזר בד' אמות דסתם פיזור לא הוי אלא בארבע אמות ואי קב מפוזר בד' אמות (כלומר) לא הוו חשיבי אבל בשלש אמות לא חשיב קב מפוזר וכל שכן יותר בקב. היכי דמי אי דרך נפילה, כלומר אם מצאן בענין שיכול אדם להכיר שלא הונחו שם בכוונה אלא דרך נפילה שהיה השק והקופה נקובה וכשנושאה על כתיפו מאחוריו יוצאין הפירות דרך הנקב. אפילו טובא נמי, דכיון דאין לו בהן סימן אייאושי מייאש. ואי דרך הנחה, נמצאו שנראה לכל שמדעת הונחו שם אפילו בציר מקב בתוך ארבע אמות אין לו ליטלם שהרי עתידים הבעלים לחזור וליקחם שאם יטלום אין לבעלים סימן בהם ויפסידו. במכנשתא דבי דרי, כלומר לעולם (ד)בדרך הנחה ולא קשיא דבמכנשתא דבי דרי עסיקינן בשעת אסיפת הגרנות ואחר שדשן שם נשאו את העיקר ונותרו אלו וקב בארבע אמות נפיש טירחייהו לקבצן ובודאי הפקירום מדעת ואם היה פיזורם פחות מהן אין כל כך טורח לאוספן ולא הפקירן עדיין לפי שהן עתידין לחזור ולאוספם.
<h2>דף כא:</h2>
ייאוש שלא מדעת, דבר שבסופו (לא) הוי ייאוש לבעלים בהם תכף שיודע לו שנפל ממנו אבל עכשיו שמצאו המוצא עדיין לא היה נודע לבעל האבדה שנפל ממנו מי חשיב כייאוש וקני ליה המוצא כאילו נתייאשו הבעלים או לא דכיון [ד]לא ידעו בנפילתם אע"פ שיתייאשו תכף שידעו שנפל מהם אפילו הכי אסירי דבאיסורא אתו לידיה ויניחם עד שיבוא אליהו. בדבר שיש בו סימן, ומצאו המוצא קודם שנודע לבעל האבדה שנפל ממנו. כולי עלמא, אפילו אליבא דרבא מודה דלא הוי ייאוש. אע"ג דשמעיניה ד[מ]ייאש, אחר יום או יומים שנודע לו שנפל ממנו (ו)לא קני ליה המוצא כיון דבאיסורא בא לידו דאכתי לא אייאש ואף כשנודע לו שנפל ממנו לא נתייאש שהרי היה סבור שיכריזו עליו כיון שהיה בו סימן. בזוטו של ים, מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או ט"ו פרסאות פעמיים ביום ושוטף מה שמוצא שם והולך לו. זוטו, לשון גודל בלשון יוני כמו שכתבו הזקנים לתלמי המלך ואל אצילי בני ישראל (ולאזטוטי) [ולזאטוטי] בני ישראל [מגילה ט' ע"א]. שלוליתו של נהר, כשהוא מתפשט והולך ויוצא לחוץ לגדותיו ושולל שלל שטף קרי ליה שלולית ומה שנמצא שם בין שאין בו סימן בין שיש בו סימן רחמנא שרייה ואפילו בא לידי המוצא לפני ייאוש. כי פליגי בדבר שאין בו סימן, כגון פירות ומעות שנפלו (ב)דרך נקב השק והקופה כשהיה נושאן על כתיפו ולא הרגיש בנפילתן וגם לא נודע לו עד שמצאן (המוצאן) המוצא שאם היה נודע לו שנפלו ממנו תכף היה מתיאש. אביי סבר לא הוי ייאוש, כיון שעדיין לא נודע באיסורא אתא לידיה ואע"פ שיתייאש תכף שיודע לו תו לא מועיל כלום וחייב לגנזו תחת הקרקע עד שיבא אליהו ויעיד שמשל פלוני הם. ורבא סבר הוי ייאוש כיון דלכי יתידע ליה מיד יתייאש כמאן דאתי לידיה בהיתירא דמי כיון דאמ' דאיתגלי מילתא למפרע דאייאש דמי הוו שלו לגמרי ליהנות ממנו ולאוכלו דכמאן דאתי לידיה בהתירא דמי.
<h2>דף כג.</h2>
כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס, זהו ייאוש וכל מי שימצאנו אחר כן הרי הוא שלו ואע"פ שיש בו סימן דכיון דאייאש כמאן דאפקריה דמי ואין לה תובעין קרינא ביה.
כרוכות ברשות הרבים, אלומות קטנות שמתגלגלין ממקום למקום בדחיפה מועטת ודרך בני רשות הרבים לדרסם. הרי אלו שלו, דמיירי בדבר שאין בו סימן בקשר שלו ולא מצינן נמי למיתן סימן במקום שהרי מתגלגלין הם ברגלי אדם וברגלי בהמה. ברשות היחיד, כגון חצרות שבעיר וכפרים חרבים שאין שם רגלי אדם ובהמה מצויין. אי דרך נפילה, בענין הניכר לכל שלא הונחו שם בכוונה אלא בלא ידיעה נפל לבעל אבידה. הרי אלו שלו, דהא דבר שאין לו בו סימן הוא ואע"ג דקבעינן הילכתא כאביי [דהלכה כרבא] בר מיע"ל קג"ם לא קשיא דכרוכות אידי דיקירי תכף שנפלו ממנו הרגיש בהן שהקל משאו ונודע לו ולא ידע באי זה מקום נפלו וקודם שמצאם המוצא נתיאשו הבעלים אשתכח דבהיתרא אתו לידי המוצא. אי דרך הנחה, שניכר לכל שבכוונה הונחו שם כלומר שאין מפוזרין אלא זה על זה מונחין. חייב להכריז, אע"פ שאין בהן סימן בגופן ולא בקשר שלהן אפילו הכי כיון דיש סימן במקום חייב להכריז. אבל בדבר שיש בו סימן, בגופו אפילו ברשות הרבים ואפילו בדרך נפילה חייב להכריז דאמרינן דאע"ג דסימן העשוי לידרס הוא (ד)הוי סימן.
<h2>דף כג:</h2>
משקל, שאמר ארבעה ליטרין יש בו. מדה, בדבר שהוא לח או יבש. מניין, בפירות כגון תפוחים ואגוזים וביצים. דמקשינן לקמן [כ"ה ע"ב], גבי גוזלות מקושרות דקאמר לא (ישלם) [יטלם] כיון דאין בהם סימן לבעלים אם יטלם משם מי שמצאם שוב לא יבואו לידי הבעלים ומקשינן ונהוי מקום סימן ומתרץ במידדין כלומר בגוזלות מפורחין ומתנודדין ממקום למקום.
שלא שבעתן העין מעולם, כלומר שלא הורגל בראייתו ותשמישו שיהא מכירן יפה, ולשון אנפוריא לשון נוטריקון הוא אין פה ראייה שאם שבעתן העין היה מהנה הכרזתן לצורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אי יהבי ליה כל חללי עלמא שאם יאמר אני מכיר שהוא שלי מחזירין לו אבדתו.
במסכתא, יש מסכת פלוני כלומר סדורה בפיך בגירסא ראוי שיאמר לאו אע"פ שסדורה בידו מדת ענוה היא או שמא תתבדה ותאחז. בפוריא, אם ישאלוהו מפני מה לא באתה לבית המדרש שמא שמשת מטתך ובעל קרי אסור בדברי תורה יאמר לאו מדת צניעות היא אלא דבר אחר היה לי לתקן בבית על כן לא באתי לבית המדרש. באושפיזא, שאלוהו על אושפיזכניה אם קבלו בסבר פנים יפות יאמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנין לבוא עליו תמיד ויכלו את ממונו וכתיב [משלי כ"ז] מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו.
<h2>דף כד.</h2>
איגניב ליה כסא דכספא מאושפיזיה, כלומר הכוס של הכסף של אושפיזו היה ונגנב בעוד שהיה מר זוטרא מתאכסן בשולחן.
כגון בדי או מחטין או צנורות או מחרוזות של קרדומות, דבהני כלים כשהן חדשים אין בהן טביעות העין לשום אדם אבל בשאר כלים אפילו חדשים מהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא. מאי בדי סיכי, פירוש יתידות שאדם תולה בהן שלא תטעה ותאמר שאין אדם קורא בדי אלא לכלים של בית הבד שעושין בהן שמן אלא כל מידי (ותלו) [דתלו] בה מידי ואפילו דבר מועט בד קארו ליה כי ההיא דאמרינן במסכת סוכה [מ"ד ע"ב] גבי ערבה שנשרו עליה אם נשתייר בה עלה אחד בבד אחד. צינוריות, מין מזלגות קטנות לטוות זהב. כל אלו שאמרו, שאינו חייב להכריז מיירי בשמצאן אחד אחד בד אחד מחרוז אחד לפי שאין יכול לתת בו סימן כלל אלא בגופן ולא במקום ולא במניין אבל כשמצאן שנים שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן.
כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר, דהמוצא במקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו. רוב גוים קאמר, בעיר שרובה גוים קאמר דהתם ודאי מייאש ואפילו אית בה סימן דגוים לא מכריזין אבדתא ולא מהדרי נמי בסימנא. אבל ברוב ישראל לא מייאש כיון דאית בה סימן שסובר בעל האבידה כיון שרובה ישראל בודאי המוצאה יכריז עליה ולא יחזיקנה לעצמו וכיון דאית לי סימן ביה מהדר לי ולא מייאש. או דילמא אפילו ברובה ישראל אמר, שמייאש שאומר שמא גוים מצאוהו. וסוגיין דברוב גוים מותר, אע"ג שיש בו סימן לפי שנתייאשו הבעלים קודם שמצאה המוצא. וברוב ישראל חייב להכריז, כיון דיש בו סימן.
<h2>דף כד:</h2>
מצא כאן ארנקי, דיש סימן בארנקי כדתנן מעות בכיס. ואהדרינהו למרייהו בתר תרי סר ירחי שתא, כלומר קודם שמצאן מר שמואל עברו שנים עשר חדש ועמדו במדבר ובודאי נתיאשו הבעלים מהם ואע"פ שיש בהם סימן ובהיתרא אתו לידא דמר שמואל ואפילו הכי (תחזירם) [החזירם] לבעליהם כיון שנתנו בהם סימן הכי נמי כל אדם חשוב צריך לעשות לפנים משורת הדין. זו בית חייהם, מפורש בפרק הגוזל רבה [ק' ע"א]. נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו', למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מיחייבי ליה לעשות לפנים משורת הדין.
ואלו חייב להכריז וכו' פירות בכלי, וסתם כלי יש בו סימן ומי שיתן סימן בכלי שלו הן הפירות. או כלי כמות שהוא, ריקן וצריך להכריז בשביל הכלי לבדו כי שמא יש בו סימן לבעלים. צבורי פירות, ויכול לתת בו סימן או במנין או שיאמר במקום פלוני עשיתי צבור [כ"ה ע"א] שלש מטבעות זה (עם) [על] זה וסימנייהו מפרש בגמרא שעשויין כמגדלין לקמן מפרש ששלשתן רחבין זה מזה והניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל הזה שעושין יסוד רחב ומקצר ועולה וכשהן מונחין כן נראה דלאו דרך נפילה הוא אלא דרך הנחה והיה דעתו לחזור וליטול אותם ושכחם הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר כמגדלין הן עשויין ואם לא מצא מי שיתן בו סימן יתן בהן בסחורה הוא ובנו אחריו עד שיבוא מי שיתן בו סימן או עד שיבא אליהו אך לא ישלח בו יד להוציאו. והכריכות, עמרים קטנים אע"פ שהם קטנים ונדרסין ובמעט דבר מתגלגלין ממקום למקום ואין לתת בו סימן לא בקשר ולא במקום והני מילי ברשות הרבים שהן נדרסים ונשחת הסימן שבהן אבל ברשות היחיד שאין שם רבים שידרסום ויטלטלום ממקום למקום. רשות היחיד, כגון אחד מחו[ר]בות העיר. וככרות של בעל הבית, שיש בו סימן משונה מחבירו. והלקוחין מבית האומן, שהוליכם שם לצבוע אותם ויתן סימן בקשר שקשרם שלא יתחלפו בשאר גיזות של שאר בעלי בתים. וכדי יין וכדי שמן, אע"פ שאין בהן סימן שכל החביות דומות זו לזו יכול לתת סימן בחתימתן ולא בפתוחות ממש איירי דהא אבדה מדעת לשרצים ולטינוף ולא בסתומות ממש שלא נפתחו כלל מעת הבציר ואילך דבההיא נמי ליכא סימנא דכולהו בני העיר סותמין בענין אחד בגרגושתא אבל (ב)מיירי ביומי ניסן שהוא (סימן) [זמן] מכירת יין ומוכרין בעלי בתים חביות לחנוני בעשר או בחמש עשרה יחד ומסירין מגופותיהן וטועמין היין וחוזרין וסותמין וטח בטיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנוני לביתו ומתני' בחבית רשומה והוא סימן שהן רשומין וניכר הרושם החדש הנוסף בין שאר המגופה ויש שנושאין אותה פתוחה למכרה מיד.
<h2>דף כה.</h2>
אם איתה דמיניה נפול, הוה משתייר מינייהו מידי דסתם כלים יש להם אגנים כלומר שפתות כפולים או שעומדים בחוט המשקולת גבוהים ואינם מתרחבים מלמעלה כשאר קערות שרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה.
עשויין כמגדלין, כלומר שלשתן רחבין זה מזה והניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן עשוי כמגדל הזה שעושין את היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחיה הכי לאו דרך נפילה היה אלא דרך הנחה והיה דעתו לחזור וליטול ושכח הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר כמגדלין הן עשויין שלש מטבעות שאינן דומין זה לזה ברחבן. משלחפי שלחופי, מקצת זו על חברתה ומקצתן על גבי קרקע.
טיבעא מכריז, שאומר מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן במניין כך וכך מטבעות היו אבל אם אמר שנים היו לא הוי סימן דסתם מטבעות שנים הם.
<h2>דף כה:</h2>
המוצא סלע בשוק, במקום שהרבים מצויין שם ואפילו ברוב ישראל ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע.
מצא אחר הגפה וכו', הגפה סתימת כותל של עץ או של קנים. גדר, של אבנים. או המוצא גוזלות מקושרין בשבילין שבשדות, דהיינו שפתי השדות שהן גבוהין מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהם שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעים בו סימן ולא תשוב האבידה לבעלים לעולם. מצא כלי באשפה אם הוא מכוסה לא יגע בו, משום דבדרך הנחה הוא ושמא ישוב בעליו בשבילו ואם לא ימצאנו שם שוב לא תבוא האבדה לידו דשמא אין לו סימן בו. ואם הוא מגולה, נמצא שאבדה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה אם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לא יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דר' טרפון [כ"ח ע"ב] ולא ישלח בה יד להוציאה ולכלות הדמים מן העולם.
גוזלות מקושרין וכיון שהן מקושרין איכא למימר מידי אדם נפול ואיכא למימר איניש מעלמא אצנעינהו מפורש בהלכות הרב ז"ל.
ספק הניח לכתחלה לא יטול, אדם המוצא מציאה בענין שיש לחוש בדרך הנחה בכונה הונחו שם לכתחלה אם בא לשאול מב"ד אינו רשאי ליטול אותו אלא אסרי' ליה שמא הניחו בעליו שם ודעתו לחזור וליטלו ואם לא ימצאנו במקומו יתייאש ממנו שהרי אין לו סימן בו כל שכן אי ודאי הניח בדבר שיש בו סימן אם מצאו מכוסה. ואם נטל, ובא לימלך אם יחזירנו שם מיד אמרינן ליה לא תחזירנו שם שכיון שבא לידך נתחייבת בהשבה גמורה אלא יהא מונח עד שיביא הבעלים עדים שהיא שלו אבל בסימנין שאינן מובהקין לא יחזיר דכגזילה דמיא דבעייא השבה מעלייתא.
מצא [ב]גל, של אבנים מחומה ישנה שנפלה או שלא נפלה אלא שעומדת על תלה וכשהיה סותר אותו כותל מצא בה מציאה כסף או זהב שהיה טמון בו. הרי אלו שלו, ואע"פ שיש בו סימן מפרש בברייתא מפני שיש לתלות אותה שהאמורים או הכנעניים הטמינוהו שם שלא ימצאוהו ישראל דכיון שהעלו חלודה רבה ניכר שזה הכותל מימות יהושע בן נון היה ובהאי ליכא לאיפלוגי בין מחציו ולחוץ בין מחציו ולפנים שהרי לא נמצא בחור אלא בין לבינה ללבינה ובין אבן לאבן בתוך הסיד והחרסית. מצא בכותל חדש וכו', באחת מחורי הכותל הסמוכין לרשות הרבים מצאו. מחציו, מעביו של כותל ולחוץ שלו דאמרי' אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח ואע"ג דאמרינן לעיל במצא אחר הגפה שהוא ספק הניח דאמרי' לא יטול וכל שכן דבודאי הניח הא לא קשיא דכי היכי דמוקמי' למתני' בכותל ישן דמיירי דשתיך הכא נמי מיירי דשתיך טפי דאיכא ייאוש בעלים דכיון שלא נזדמן להם לשוב שם אותו היום או אחר חדש ימים נתייאש ממנו לפי שהוא סבור כבר באו עוברים ושבים שרצו להטמין שם וכשמצאו שם זה הכלי נטלוהו משם וכיון שלא שמע קול שהכריזו עליו מתייאש לגמרי שהוא מכיר שמי שמצאו כוונתו לגזול. מחציו ולפנים של בעל הבית, ואסור למוצאו מבחוץ להוציאו משם שיש לחוש מבעל הבית שעומד שם הוא, ואם תאמר אמאי אמרי' דמחציו ולחוץ דיהא של מוצאו ש"מ דהפקר הוא אם כן ליזכי ליה כותל חצרו לבעל הבית דהא קיימא לן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, יש לומר כיון דאותו חור ניחא תשמישתיה לבני רשות הרבים כחצר שאינה משתמרת היא ובחצר שאינה משתמרת לא קני אפילו בעומד בצד שדהו אלא אם כן היכא דאמר בפירוש תקנה לי חצרי והכא בלא אמר מיירי שהרי לא היה יודעו שם. ואם היה משכירו לאחרים, ואם זה בעל הבית דרכו להשכיר ביתו לאחרים אפילו ימצא האבדה בתוך הבית דלא הוה ליה למישקליה אע"ג דלית בה סימן אעפ"כ הרי היא של המוצא משום דלא ידע למאן נהדריה ומיירי מתני' זו בדבר שאין בו סימן.
<h2>דף כו.</h2>
דשתיך טפי, העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו אם איתה דמישראל הוה.
סכינא בתר קתא, כלומר סכינא בחורי הכותל אזלינן בתר קתא שהוא בית יד של סכין אי קתא לגאו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שהרי כן דרך אחיזתו וכן כיסא בתר שנסיה אישטריטר בלע"ז שאע"פ שגוף הסכין והכיס מחציו ולפנים אמרי' של בני רשות הרבים היו כיון שבית יד שלהם כלפי חוץ. באודרא ונסכא, אודרא מוכין, נסכא פלטא של כסף שאין להכיר בהם (או) [אי] באו שם מחמת בני העיר הדרין בעיר או מבחוץ על ידי בני רשות הרבים ומשום הכי משערינן לחציו של כותל דניחא תשמישתיה להאי ולא ניחא ליה להאי.
וליזיל בתר בתרא, כלומר ונחזיר לאותו שעמד בזה הבית אחרון דבודאי מיניה נפל שאם היה מהאמצעי היאך איפשר שלא מצאו האחרון. לשלשה בני אדם כאחד, וחז(י)ר והקשה בגמרא ש"מ הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל ואפילו בעיר שכולה ישראל דהא הכא כולהו ישראל הוו ואפילו הכי אמרינן דהוי שלו כיון דאין בו סימן כדאוקימנא מתני' באודרא ונסכא ומשום הכי אוקמה רב מנשיא דכולהו שלשה גוים הוו [או] השנים [ו]השלישי ישראל דרובא גוים הוו והלכה כר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים ולא ברוב ישראל. ורב נחמן אוקמה אפילו בשלשה ישראל בלא גוים כלל ולא דמי לשאר אבידה דשאר אבידה אם יש בה סימן אינו מתיאש ישראל בעל האבידה ממנה שסובר מי שימצאנה יכריז עליה אבל הכא מתיאש אע"ג דכולהו ישראל כיון שרואה שלא החזירוהו לו שהרי הם יודעים מי ומי היו בבית גלו דעתם שכוונתם לגזול ולא להחזיר ובדין אינו יכול להעמידם דהא שנים הם וכל אחד ואחד ידחה אותו ויאמר שהוא לא מצאה אלא חבירו אבל אם לא היו אלא שנים לא מייאש דסבר מחר נקיטנא ליה בדינא ומשום הכי נקט שלשה ולא שנים ולשלשה אינו יכול להשביעם דהא אין אדם יכול להשביע את חבירו אלא בטענת בריא ולא בטענת שמא אלא אותן לבד הנשנין במשנה [שבועות מ"ה ע"א] (אלא) [אלו] נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא השותפין והאפטרופין וכו'. [ע"ב] ורבא פליג ואמר אפילו בשלשה, אם ישראל הוו כולהו חייב להכריז דשמא אלו השלשה שותפין הן ונאמנין הן זה על זה ואין האחד חושד את חברו בחלקו וכשממשמש בכיסו ולא מצא לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפין מצאה ולצערני הוא בא כדי שאשמור כספי פעם אחרת ונמצא שכשבא לידי זה לפני ייאוש בא לידו, והא אוקימנא כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להכריז. ואע"ג דלית ביה (סימן) שוה פרוטה לכל חד וחד, דהיינו שלש פרוטות ושמא תאמר כיון דלית ביה שוה פרוטה לא נתחייב להשיב אבידה קמ"ל רבא דמיחייב דאימר חד מינייהו אחליה למנאתיה לגבייהו דהנך.
<h2>דף כו:</h2>
ראה סלע שנפלה, כלומר לאחד שהיה הולך לפניו. נטלה לפני ייאוש, כלומר הגביה לזכות בה ולא שהה כדי למשמש זה בכיסו ונתכוון שלא יחזירנה לו עוד. עובר בכולן, תכף שנטלה עובר. משום בל תגזול, דאין לך גזילה יותר מזו. ומשום השב תשיבם, שהוא לא רצה להשיב. ומשום לא תוכל להתעלם, דכיון שנטלה על מנת לגזלה ודאי העלים עיניו מאבדת אחיו ואע"ג דמייאש לבסוף הא קיימא לן כאביי דאמר ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש. ואע"ג דאהדרה. לאחר ייאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעביד עביד, ואם תאמר היאך עובר משום בל תגזול הא קיים והשיב את הגזילה, יש לומר כי היכי דלא קיים השב תשיבם כיון שהמתין להחזירה לאחר ייאוש כמו כן לא הקים והשיב את הגזילה כיון שהמתין להחזירה עד שנתייאש. נטלה לפני ייאוש על מנת להחזירה, ונתכוון לגזלה אחר שנתייאשו הבעלים והחזירה. עובר משום השב תשיבם, כיון שלא החזירה לפני ייאוש אבל משום לא תגזול אינו עובר שהרי נתייאשו הבעלים קודם שנתכוון לגזלה ומשום לא תוכל להתעלם נמי אינו עובר שהרי לא נתעלם עינו בשעת הגבהה מן הקרקע שהרי על מנת להחזירה הגביהה מן הקרקע. המתין לה עד שנתייאשו הבעלים, ונטלה על מנת שלא להחזירה. אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, בלבד דמשום לא תגזול ליכא שכבר נתייאשו הבעלים בה ומשום השב תשיבם נמי ליכא שהרי לא נתחייב בהשבה כלל דהא נתייאשו הבעלים קודם שבאה לידו אבל משום לא תוכל להתעלם עבר שהרי לא רצה להגביהה בשעתא דאתחייב להחזירה.
בי חלתא, בין החול. ארבלא, כברא דנראה אכתי דלא אייאש מינה שהרי סובר הוא בדעתו שימצאנה עדיין אפילו הכי ייאושי מייאש (מ)אותו שנפל ממנו אלא שסובר כי היכי שנפל לי סלע כאן כן נפל לאחרים במקום הזה וימצאנו בכברה.
מצא בחנות, כלומר המוצא מעות בחנות או כל דבר שאין בו סימן דההוא דנפל מיניה מייאש שהרי הוא יודע שרבים נכנסים שם שאם היה בו סימן לא הוה מייאש שסובר המוצאו מכריז עליו. בין התיבה ולחנוני, בין התיבה שהחנוני יושב עליה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה בודאי לא נפל שם דבר אלא מיד החנוני. שולחני, מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף גם הם נותנין שם מעותיהן. הרי אלו שלו, דאמרינן מן הבאין כאן להחליף נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו שם שאם מיד השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לבין הכסא שהשולחן מונח עליו. בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני, ואסור למוצאם להוציאם משם דבודאי מיד השולחני נפלו ואע"פ שאינו זוכר השולחני מתי נפלו ממנו אפילו הכי שלו הם ואסור לאחר ליטלם.
הלוקח פירות מחבירו וכו' או ששלח לו חבירו פירות, לשום מתנה או לשום מכר. ומצא בתוכם מעות הרי אלו שלו, בין שלקחם מן התגר דאמרי' כי היכי דמכר הוא תבואה זו עם המעות שבתוכן ולא הרגיש בהם (הם) הכי נמי לקח הוא תבואה זו עם המעות שבתוכן מאיניש אחרינא ולית בהו סימן וההוא דנפל מיניה יאושי מיאש כמו כן הלוקח מבעל הבית הרי אלו [שלו] לפי שאין אדם יודע אם נפלו מיד בעל הבית או מיד אותן האחרים שעזרוהו לדוש אותן אבל היכא שלקחן מבעל הבית שהיו לו עבדים ושפחות רבות שדשן הוא בעצמו (עצמן) ועבדיו חייב להחזירם לו. ואם היו צרורין נוטל ומכריז, לפי שיש לבעלים לתת בהן סימן בקשר שלהם או במניין וחייב להכריז אם מצאן לפני השולחן לפי שאין הבעלים מתייאשין מהן לפי שסובר מי שימצאנו יכריז עליו ואתן עליו סימן ואטול אותו.
אפילו צרורין ומונחין על גבי השולחן, אם משוכים הרבה ורחוקים משאר מעות השולחני אמרי' מאותן הלוקחים שבאו שם היו ושכחום שם ונתייאשו שאינם יודעים באי זה מקום הניחום ואע"פ שהן צרורים ואינם יכולין לתת בהם סימן בקשר שלהם לפי שאין דרך מי שהולך לקנות דבר מן השולחני בצרור הכסף שבידו שיהיה קושר אותו בקשר משונה שהרי קודם שיצא מביתו (מצאה) [מנאם] אם יספיקו לו אם לא ולפי שעה עד מקום השולחני או החנוני אינו קושר אותו בקשר משונה אלא כמנהג של כל העולם. ממאי, כלומר מנא ליה לר' אלעזר דמפרש לפני ייאוש דמתני' אפילו מעל השולחן יהיו של מוצאם דילמא לא איירי מתני' אלא דוקא כשמוצאם בקרקע החנות אבל על גבי השולחן של שולחני ודאי הם. מקדתני בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני, דמשמע בינו ובין הכסא הוי של שולחני דוקא ולא מעל גבי השולחן דאם איתה דעל גבי השולחן הוי של שולחני ליתני על השולחן הרי אלו של שולחני וכל שכן מה שבינו לבין הכסא ולא קתני נמי גבי הרי אלו של[ו] לשון דלהוי משמע קרקע הבית דוקא כדקתני בחנוני מצא בחנות הרי אלו שלו (ולא) [אלא] קתני לפני השולחני הרי אלו שלו מכלל דהאי לפניו בא לרבות אפילו מה שעומד לפני השולחני ממש דהיינו על גבי השולחן הוי של מוצאו.
<h2>דף כז.</h2>
בלוקח מן התגר, שהוא אף כן לקח תבואה זו מאנשים אחרים ולא ידע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים. אבל בלוקח מבעל הבית, שיצאו לו משדותיו חייב להחזירם לו דהא בידוע שלו היו, ודוקא שיודע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנעניים דאי נמי נפלו לעבדיו הוי של בעל הבית דמה שקנה עבד קנה רבו אבל אם אינו יודע שאיפשר שדשו עמו ישראלים אחרים אינו חייב להחזיר דהא אינו יודע של מי היו והבעלים נמי נתייאשו שאינם יודעים באי זה מקום נפלו מהם ועוד דהוי דבר שאין בו סימן וכל שכן אם לקחן בעל הבית מן התגר.
אף השמלה היתה בכלל אלו וכו', בכלל כל אבדת אחיך. למה יצאת, וכן תעשה לשמלתו. להקיש אליה, כל האבידות שבעולם. לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין, וכל שמלה יש לה תובעין דהיינו בעלים שהרי אינה נעשית אלא על ידי אדם ולא באה מן ההפקר. אף כל שיש לו תובעין, למעוטי כל מידי דידעינן ביה דנתיאשו בעליהן בודאי, אי נמי לאפוקי דבר שאין בו שוה פרוטה, ובגמרא מפרש לשור וחמור ושה דלא צריכי נמי דבכלל כל אבידת אחיך הוא. בכלל היתה, מפורש בפירוש המשנה. למעוטי לאחר ייאוש, וכל שכן דבר שאין בו שוה פרוטה.
<h2>דף כח.</h2>
סימנין וסימנין יניח, לפי שלשון הגמרא שאומרת אם תמצא לומר סימנין דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימנין שאינן מובהקין ומרבוי קראי דחמור לא איצטריך חזינן להחזיר חמור בסימני אוכף דהיינו סימנין שאינן מובהקין ואם כן הוי הלכתא אם יבואו שני בני אדם אחד יתן באבידה סימן מובהק והשני יתן סימן שאינו מובהק לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק דכיון דחזינן מקראי החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אשתכח דשקולים הם סימן שאינו מובהק לסימן מובהק ולא ליתן לא לזה ולא לזה שאם לא היתה החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן אם היו שנים בענין זה שהזכרנו היינו נותנין אותה לאומר סימן מובהק דהא דאורייתא והא דרבנן. סימנין ועדים, דאע"ג דהוו סימנין דאורייתא ועדים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאיפשר דמתחלה היתה של בעל הסימנין ועכשיו מכרה וראו העדים אותה בידו כמה פעמים. סימנין מובהקין וסימנין שאינן מובהקין ועד אחר מסייעו אי נמי איפכא שהעד (חוזר) [עוזר] לאומר סימנין מובהקין עד אחד כמאן דליתיה דאמי דלענין אפוקי ממונא לא כלום הוא אלא לשבועה והכא אינו מועיל לו שבועתו שאף על פי כן אחר שנשבע לא יהבינן ליה דהא סימנין שאינן מובהקין חשיבי כסימנין מובהקין. מדת ארכו ומדת רחבו, כלומר אחד אומר לסימן שאורך הטלית שלשה קנים אבל לרחבו אינו נותן סימן והשני נותן סימן לרחבו שאומר שבעה זרתות או שמונה זרתות יש לו. ינתן לאומר מדת ארכו, דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו בעוד שהטלית (של) [על] בעליו אבל מדת ארכו לא משתער אלא אם כן היתה שלו לגמרי לפי שגדול הוא מדת האורך ולא יוכל אדם לשער אותו בצמצום ובמדה. מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו, כלומר אם האחד אומר אורך מדת הטלית כך הוא ורחבו נמי כך הוא והשני אומר משקלו עשרת ליטרין או חמשה ינתן לאומר מדת משקלותיו שהוא עדיף מסימן מובהק לגבי סימן שאינו מובהק לפי שמדת ארכו נמי משתער בעמל גדול וברמאות גדולה מה שאין כן במשקל וצריך לפרש ששניהם מודים שכל הימים היתה שלו ולא של חבירו לפיכך אנו חוששין שמא מכרה זה שיודע משקלה לזה שאומר בה מדת ארכו ורחבו אי נמי יש לומר שאין אנו חוששין למכירה אלא היכא דאיכא עדים לזה ולזה שראו הטלית בידם אבל למאי דלא חזינן לא חיישינן וינתן לבעל המשקל.
הוא אומר סימן הגט, סימן מובהק כגון נקב יש בצד אות פלונית וטוען שממנו נפל שצוהו לכתוב ולחתום ונמלך ולא נתנו לה ונפל לו מכיסו והיא אומרת נמי סימן מובהק כמותו וטוענת שממנה נפל שכבר נתגרשה בו. (ו)ינתן לה, לפי שאין תימה אם הבעל יודע סימן מובהק שיש בגט שהרי הוא כתבו אלא טענת האשה היא חזקה שאם לא הגיע הגט לידה מאין היתה יודעת סימן הגט אלא ודאי הגיע לידה ונתגרשה בו. ודוקא במדת ארכו, כלומר ארך החוט שקשור בו דהא ודאי לא משתער אלא אם כן הגיע לידה. אבל בסומקא וחיורא לא, אם טוענת האשה אדום או לבן הוא החוט שקשור בו זה אינו סימן כלל דאיפשר מרחוק ראתה אותו ביד הבעל קשור. היא אומרת בחפיסה, כלומר בחפיסה שיש בה סימן כך וכך מצאת הגט בתוכו והבעל כמו כן נותן סימן לחפיסה. ינתן לו, לבעל ולא לאשה דלא חשיב סימן זה כלל יותר מטענת הבעל שאיפשר שמאומד היא אומרת שהיא היתה יודעת בעודה תחתיו שדרכו שלו להניחו בכיס אחד ובחזקת הבעל היה עומד הגט שהרי שלו היה מתחלה ומעמידין ליה בחזקתו ולא אמרי' נמי שלא יחזירנו לא לו ולא לה דכיון שנתן הבעל סימן בחפיסה ראוי שנחזיר לו החפיסה ומה שבתוכו כדתנן [לעיל כ' ע"א] מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר.
ועד מתי חייב להכריז וכו' שידעו בו שכיניו, מפרש בגמרא שכיני מקום שנמצאת בו האבידה שמא מאותן בני הכפרים אשר סביבותיהם היא ואין צריך להמתין עד הרגלים שיהיו שם כל ישראל. שלשה רגלים, דלא סגי בחד דשמא חולה הוא או אנוס ולא עלה לרגל מי שהאבדה שלו אבל בשלשה רגלים אי איפשר אם הוא חי שלא יבוא. ואחר רגל האחרון, יתעכב שם שבעת ימים שיהא שהות לבעל האבדה לשוב ולבקש בביתו אם נאבדה ממנו גלימא ששמע שהכריזו עליה ואם לא ימצאנה ישוב לירושלים וביום השביעי יכריז בעל האבדה בקרן אפל ויאמר אני אבדתי גלימא שיש לה סימנין כך וכך ומי שמוצאה נמי עומד בקרן אפל שם כל יום השביעי, ויש לפרש להכריז יום אחד זאת הכרזה מלשון חפוש כדאשכחן בפסחים [מ"ט ע"ב] על ששה דברים הנאמרין על עמי הארץ וקא חשיב ואין מכריזין על אבדתו ואי אותה הכרזה הכרזה ממש היא היאך יאמר אין מכריזין על אבידתו ומי יודע שהיא של עם הארץ שלא יכריז על אבידתו שמא של תלמיד חכם היא וחייב להכריז אלא ודאי לשון חפוש הוא כלומר אין אנו מחפשין וטורחין אחר אבדתו כדי שתשוב אליו הכא נמי רוצה לומר ויחפש יום אחד כל ביתו מה שנאבד ממנו משום הכי צריכין לומר שבעה ימים שלשה להליכתו ושלשה לתשובתו ויום אחד בנתים לחפש ביתו וכל לשון הכרזה נמי חפוש הוא כלומר שהוא מחפש מי שנאבדה ממנו האבדה.
כדי שילך שלשה, מפורש בפירוש המשנה. ואע"פ שאורך ארץ ישראל מהלך חמשה עשר יום כדחזינן בתעניות [י' ע"א] שאומ' שאין שואלין את הגשמים עד ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבארץ ישראל לנהר פרת אפילו הכי לא הטריחו באבידה יותר מדאי כלומר לא החמירו למוצא אבדה שיתבטל ממלאכתו לעמוד בירושלים כל כך ט"ו יום ונתנו לו זמן ז' ימים.
שכיני מקום שנמצאה בו האבידה, דשמא שלהם היא.
<h2>דף כח:</h2>
משחרב בית המקדש, שאין מתקבצין ישראל בירושלם אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יכריז שם שלשה פעמים כשבאים לשמוע הדרשות של שלשה רגלים. משרבו האנסין דאמרי אבדתא למלכא, ותהיה אבודה לבעלים לגמרי התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמיודעיו ודיו.
אמר את האבדה ולא אמר את סימניה, מפרש בגמרא ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר אע"פ שהתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק סבירא ליה להאי תנא דסימנין לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא דמדאורייתא סימנין מובהקין או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אע"פ שיאמר גלימא שיש לי בה סימנין כך וכך אבדתי כיון שאותן סימנין אינן מובהקין לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן. והרמאי אע"פ שאמר סימניה, כלומר סימנין שאינן מובהקין [לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה] והכי קאמר אע"פ דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק רמאי לשכניו אע"פ שאמר סימנין שאינן מובהקין דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנין מובהקין או עד שיביא עדים. שנאמר [דברים כ"ב] עד דרוש אחיך אותו וגו', דלפי התורה לרמאי החמירה שמצריכו להביא עדים אע"ג דלאיניש אחרינא סגי בסימנין (שאינן) מובהקין דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנין שאינן מובהקין ולרמאי בעינן סימנין מובהקין.
אבדתא מכריז, כלומר מי שאבדה לו אבדה יבוא ויאמר מה האבדה ויתן סימניה דחיישינן לרמאי שאם יכריז גלימא כלומר בשם כל דבר שמצא חיישינן לרמאי שמא ישמע בעל האבדה מתאונן בתוך שכיניו טלית אבדה ממני וזה יודע סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקדים ויתן סימניה הילכך אבדתא מכריז. ורב נחמן אמר גלימא מכריז, דלא חיישינן לרמאות (בזה) [כזה] שאמרת דאם כן לא יש תועלת בהכרזה סתם כלום דהשתא נמי מסיק אותו רמאי אדעתיה מה ששמע מפי האובדה ויאמר גלימא אבדה ממנו ואלו סימניה. ומאי אמר את האבדה וכו', כלומר אי אמרת בשלמא דמכריז סתם איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"פ דמכוין דבריו לומר האבידה כיון שלא אמר סימניה לא מהדרינן ליה אלא אי אמרת דבפירוש מכריז חפץ פלוני מצאתי פשיטא דלא מהדרי' ליה שהרי אינו מוסיף בעל האבדה על מה ששמע כלום, ומשני אין מוסיף שאומר טלית פלוני אבדתי שרחבו כך וכך זרתות או שהוא אדום וקמ"ל דלא מהדרינן אבדתא בהני סימנין גרועין כדאמ' מדת רחבו משתער וכל שכן סומקא וחיורא וגריען הני מסימן שאינו מובהק שאנו מחזירין אבדה אפילו (בזמן) [בסימן] שאינו מובהק ולא דוקא נקט בסימנין מובהקין דידה. והלכתא כרב נחמן, דאמר גלימא מכריז (דלימא) [דלרמאי] לא חיישינן אי לא חזינן כגון זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו חיישינן לאותו שאומר מדת רחבו לרמאי דבעודנו לבוש בה שיער אותה על גבי[ו] דקיימא לן כרב נחמן.
הבא עדים שאין רמאי אתה, כלומר הבא עדים שאתה מוחזק באיש נאמן בעירך וטול האבדה דכתיב [דברים כ"ב] עד דרוש אחיך אותו ופרשינן מיניה דרשהו אם רמאי הוא אם לאו ואם אינו רמאי מהדרינן ליה אפילו בסימנין שאינן מובהקין. אמרו ליה אין, כסבורין היו ששאל להם אתם יודעים בו שאינו רמאי שכן היה לו לשאול להם ומסתברא שזה היה דעתן מתחלה ואין כאן משום מגיד אינו חוזר ומגיד דהא לא מייתי איניש חובתא לנפשיה וכשהביא זה העדים לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו.
כל דבר שהוא עושה וכו', כלומר אם אדם מוצא אבדה שיש בה סימן להכריז עליה שלש רגלים ולא באו בעליה הוא לא יזכה בה לעולם הואיל ויש בה סימנין ואם זאת האבידה הוא דבר שיעשה ויאכל כגון פרה וחמור יעשה ויאכל כלומר ישכיר הפרה לחרישה ויאכילנה מן השכר ולא ימכרנה שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולמדה כרצונו ושמא היום או מחר יבא בעליה ויתן בה סימן ויטלנה, ומפורש בברייתא דלא מטרחינן ליה למוצא אבידה בהאי טירחא אלא עד שנים עשר חדש ומש(ו)ם ואילך ימכרנה. ואם דבר שאוכלת ואינה עושה כגון עגלים וסייחים ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו. שנאמר [דברים כ"ב] והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתם בחדש אחד יוציא דמי אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם ואע"ג שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזיר לו את כולן והאי לא איפשר אלא במכירת אחד מהם דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בגופו אי נמי יש לומר שהבעלים לא היו מאכילין לעגלים שיש להם שדות וכרמים ומכניס אותם שם ורועים במרעה טוב אבל זה המוצא אין לו נחלת שדה וכרם ויצטרך לקנות הכל במעותיו ויחזור ויגבה מן הבעלים כלומר שיעכב אחד מן העגלים בשביל מה שהוציא עליהם לפיכך טוב הוא לבעלים שימכרם מיד.
מה יהא בדמים, כלומר שואל אם יכול להשתמש באותן הדמים דמי האבדה שמכר שירו[י]ח בהם או לא אלא שיעמדו צרורין ומונחין תחת הקרקע עד שיבאו הבעלים ויהנו מן האבדה ויטול דמי אבידתו. ר' טרפון אומר ישתמש בהן, כיון שטרח במכירת האבידה שרינן ליה להשתמש בהם ולירווח בהם. לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, כלומר ואפילו לא נשתמש בהן עדיין כמאן דאישתמש דמי כיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו דאי אתי ליה סחורה למקני דאית ביה רווחא למקני הוה שרי ליה לאפוקינהו והוי עליה שואל ומתחייב אפילו באונסין והאי אבדו דקתני כגון דטבעה ספינתו בי(ו)ם דאנוס, אבל ר' עקיבא סבר דלא שרינן ליה כלל לאישתמושי במעות אבדה משום הכי אין לחייבו באונס כשואל אלא כשומר שכר דמי דמתחייב בגנבה ואבדה משום פרוטה דרב יוסף כיון דאילו אתי ליה עניא בעוד שהוא שומר את האבדה ואין בידו מעות לתת לעני אלא אם כן ילך לביתו מיפטר מאותו עונש העני משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה בכל יום שומר שכר שהרי הוא נהנה בזה בכל יום, ובברייתא מפרש שלא התיר ר' טרפון להשתמש במעות אבדה אלא בדמי אבדה כלומר דמעיקרא מצאה כמות שהיא וטרח בה ימים לרעותה או אפילו בכלים המתרקבים שטרח במכירתן כדי שלא ירקבו ושלא יפסדו אבל מצא מעות בכיס או שלש מטבעות זו על גב זו שלא טרח בהם כלל לדברי הכל אסור להשתמש בהם ויעמדו צבורין ומונחין תחת הקרקע עד שיבואו הבעלים או עד שיבוא אליהו.
יעשה ויאכל עד כמה, כלומר וכי לעולם יהיה זקוק זה להטפל בטורח שמירתו בתמיהא. אמר שמואל עד שנים עשר חדש, ותו לא ומכאן ואילך שם דמיהן ומוכרן לאחרים או לעצמו ומניח הדמים עד שיבואו בעליהם ויתנו סימן באבידה ויתן להם המעות שלקח מן האבדה.
תרנגולת כבהמה גסה דמיא, ואזלינן לשנים עשר חדש שהרי עושה ואוכלת היא להטיל ביצים ולגדל אפרוחים אבל תרנגולים זכרים טפולן מרובה היא.
הא דרעיתא, כלומר אם אלו העגלים וסייחים הם כל כך גדולים שרועים מאיליהם אי נמי שמצאן בזמן שהדשא מצוי ואוכלין מאיליהן אין טפולן מרובה משום הכי מטפל בהם ג' חדשים והא דקתני שלשים יום ותו לא כגון שהם קטנים כל כך שצריכין לפטמם על האיבוס אי נמי שהם גדולים שיוכלו לרעות אם ימצאו דשא אלא שאין הדשא מצוי וצריך (לפטמא) [לפטמם] על האבוס מתבואה ותבן ומספוא שיש לו בבית דאיכא טירחא יתירא. רברבי, אוכלין הרבה הילכך שלשה ימים ותו לא שאם יעמדו יותר יאכל תרנגול אחד לתרנגולים הרבה. וזוטרי, שאוכלין מעט שלשים יום.
<h2>דף כט:</h2>
לא שנו, דשרינן ליה לאשתמושי במעות. אלא בדמי אבדה, שנמצאה חפץ כמות שהיא ומכרה דכיון [דטרח] ביה כאילו הוה דידיה שרו ליה רבנן לאישתמושי בהו. אבל מעות אבדה, כגון שמצא כיס מלא מעות או שלשה מטבעות זו על גב זו. והני, מעות של יתומים נמי לא טרח בהו כלל ואם כן אסור לאשתמושי בהו. זיל לא שבקו לי דאשרי לך, שהרי הקשו לי תלמידי והכא לא הוה משום לא תלך רכיל בעמך דאמרינן במסכת סנהדרין [ל"א ע"א] מניין שלא יצא מב"ד ויאמר אני מזכה וחבירי מחייבין שנאמר [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל בעמיך דכיון דרחבה גופיה הוי בבית מדרשא וחזי התלמידים המקשים לו ליכא משום הולך (רגיל) [רכיל] מגלה סוד.
מצא ספרים קורא בהם (וכו') אחת לשלשים יום, שמתעפשין כששוהין מלפתחן ומתוך שהוא מצוה לפתחן רשאי לקרות בהן אע"פ שנהנה בו ואיפשר שמזיקו קצת בקריאתו בו כשמושכו אצלו או מתקנו בענין שיוכל לקרות בו. ואם אינו יודע לקרות בו גוללו, לפי שכל הספרים שלהם היו עשויין בגיליון משום הכי נקט לשון גלילה גוללן מתחלתן לסופן שיכנס בהן האויר. אבל לא ילמד בהם בתחלה, מה שלא למד מימיו מפני שצריך לשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו, לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע, מפרש בגמרא דדוקא בשני עניינין כלומר זה בדף זה וזה בדף זה אפילו בענין אחד דילמא אתי כל חד וחד לשמוטי מהדדי.
מצא כסות מנערה וכו', מנערה כלומר שלא תכלה ותתעפש שלא תאכלנה עש. ושוטחה לצרכה, לשלוט בה אויר. אבל לא לצרכו, לשטחה על גביו מפני הצנה. כלי כסף וכו' (לצרכה) [לצרכן], שמתעפשין בקרקע שהרי אינו רשאי להצניען אלא תחת הקרקע כדאמרינן [לקמן מ"ב ע"א] כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לפיכך משתמש בהם לפרקים. אבל לא לשחקן, כלומר לא ישתמש בהן שמוש ארוך שישחקם אושר בלעז. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם, לפי שהזהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר.
מצא שק או קופה וכו', דבר שהוא גנאי לו שהוא אדם חשוב ואפילו היו שלו לא היה מוליכן בידו בדרך. הרי זה לא יטול, כלומר פטור הוא מהשבת אבדה דילפינן מוהתעלמת מהם [דברים כ"ב] שהוא נאמר לפטור המוצא מהשבת אבידה דהא כתיב [שם] לא תוכל להתעלם ולמה אצטריך ועוד שנכתב בלשון עשה אלא לומר לך פעמים שתוכל להתעלם מהן כיון שאין דרכו ליטול משלו.
בי בר חבו, בית פלוני העושה תפילין מצויין למכור וכשיחזור לו הדמים (ו)יקנה מהם אבל ספרים גדולים אין נמצאין בכל עת ומשום הכי אסור לקרות בו תמיד ולכלות אותו (אבל) [אפילו] יקנה אותם בדמים.
(הוי) [הרי זה] לא ישאילנו לאחר, דאין השואל רשאי להשאיל אפילו במידי דאית ביה מיניה. ובלבד שלא ילמד בו בתחלה, כלומר לא ילמד בו מה שלא למד מימיו מפני שצריך לשהותן לפניו. גוללו כל שנים עשר חדש, כלומר פעם אחת בשנים עשר חדש כדי שלא יתעפש ושלא יאכלנו עש. מאי קאמר, מדקאמר פותחו וקורא בו משמע דלכתחלה שרינן ליה והדר תני דאסור. הכי קאמר כשהוא גוללו פותחו וכו', כלומר אם כשהוא גוללו להנאת ספר תורה ורצה לקרות בו מותר. ואם בשביל עצמו, כלומר להנאת עצמו שלא היה צריך לתועלת הספר תורה שלא היה זמן מרובה שגללו כלו אסור לפי שמבלה אותו. אחד לשלשים יום, מוקים לה בגמרא בחדש שהוא מתעפש יותר מן הישן ולישן אזלינן לשנים עשר חדש. ולא יהיו שלשה קורין בכרך אחד, לפי שזה מושך מכאן וזה מושך מכאן ואע"ג דמוקמינן לה לקמן דבעניין אחד מיירי אפילו הכי אסיר לשלשה דכיון שהן רבים אינם יכולין לקרות שלשה אלא בטורח גדול, אבל שנים בענין אחד שרי כלומר בדף אחד ובשני עניינים כלומר זה מכאן כלפי שער וזה מכאן כלפי בשר אע"פ שהוא עניין אחד אסיר מפני שזה אחד מגביה את העלה וזה משפילה ומתקרעת או נמחקת.
בחד גברא וכו', וביד אחד שאינו מנערה בחוזק גדול מפני ארכה וביד ולא במקל אינה נקרעת. אבל בתרי גברי, זה תופש ראש אחד והשני ראש השני ומנערין אותה בחוזק גדול ואפילו בלא מקל אסור.
<h2>דף ל.</h2>
כדי שלא ירקבו, כלומר שמתעפשין ומתרקבין תחת הקרקע כלי עץ בשאין משתמש בהן כלל אע"פ שרוב התשמיש קשה להם מיעוט יפה להם. משתמש בהן חמין, אפילו בחמין וכל שכן בצונן. אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקין, שנשרף הנחשת מפני האור. מפני שמפחיתן, כלומר פוגמן. כלי זהב, אינן מתעפשין לעולם בארץ וזכוכית נמי שמא ישבר ויניחם תחת הקרקע עד שיבא אליהו. פיקדון מאי עיבידתיה גביה, כלומר קס"ד שבעל הפקדון שהפקיד לו הוא עמו באותה העיר ואם כן אם חושש הוא לממונו שלא ירקב או שלא יעלה חלודה יבוא הוא עצמו וימשמש בהם וכיון שאינו חושש מה לו לנפקד לחוס עליו. ומתרץ בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, שאם אינו חושש בו יפסד לגמרי הוא כאבדה גמורה. מגריפות, עשויין לגרוף גחלים ואפר מן הכירה ולהפריש תאנים המדובקות.
<h2>דף ל:</h2>
הכישה נתחייב בה, כלומר אע"פ שאמרנו דזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבת אבדה אבל אם הכה אותה במקל או באבן או ברגלו להשיבה נתחייב בה להחזירה דהואיל והתחיל ומחל על כבודו גומר דכבודו מחול. שקל קלא, מוטה בלעז או צרור או אבן. דרכו להחזיר בשדה, שאין רואין אותו שם כל כך ואינו בוש ואין דרכו בעיר שהוא בוש משכיניו והוא מצאה בשדה מהו שיתחייב להשיבה דכיון דמתחייב להתחיל בשדה מתחייב להכניסה נמי בעיר דלא גרע מהכישה דאמרי' הכישה נתחייב בה או דילמא אפילו להתחיל אינו חייב כיון שאינו יכול לגמור דלא דמי להכישה דהיכא דהכישה כבר התחיל אבל הכא עדיין לא התחיל.
כל שבשלו מחזיר, כלומר שבשבילו מחזיר שאם היתה האבדה שלו לא היה מתבייש להחזירה לביתו חייב להחזיר אם היתה אבדת חבירו, וזה הדין לפריקה וטעינה לבהמתו ולסחורתו אם אינו מתבייש בבהמתו ובסחורתו חייב לפרק ולטעון בשל חבירו. פיתכא דאפויי, משאוי של עצים. וקא מיתפח, עומד לינפש. דלי לי, הטעינני. הדר זכה בהו, חזר אותו האיש והחזיק בה כדין הפקר. במילתא בעלמא הוא דאוקמיה, כלומר הטעהו בדיבורו כלומר אחר שהפקירו לגמרי שאמר לכולי עלמא מופקר בכוונה גמורה בלא שום תנאי ובגמר דבורו אמר ולך אינו מופקר כדי שלא ימהר לזכות בו עד שיתרחק ממנו. זו בית חייהם, החוקים ללמוד אומנות להתפרנס בו דהא חוקים ותורות כתיבי ברישא דקרא ור' ישמעאל משום הכי הוצרך להפקירה שאם לא יפקירנה ישים מכשול לבני אדם שיטלוהו משום מיגזול ממונו.
אי זו אבדה וכו' מפרש בגמרא דהכי קאמר אי זהו כלל לאבדה כלומר אי זהו כלל מסור למוצא אותה בדרך שיהיה סימן לו להכיר שהיא אבדה גמורה ואין בעליה יודעין אי זהו מקומה, וקאמר אם מצא הפרה והחמור רועים בדרך מקום שאין שם מרעה טוב אין זו אבדה ואין חייב להיטפל בה דפעמים שבהמה הולכת ממרעה טוב למרעה שאינו כל כך טוב, ומוקים לה בברייתא (שלא) [שאם] מצאם כך שלשה ימים זה אחר זה בהשכמתו למלאכתו בודאי הרי זו אבדה גמורה ומתחייב להיטפל בה, אבל אם מצא חמור והאוכף שלו הפוך כלומר שאינו על גביו אלא למטה מן הכרס או פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה לפי שכיון שהיא רצה בתוך הכרמים שמסתבכין בין רגליה ונופלת ומשתברת רגליה וראשה שאם היתה רועה שם בלא רצה לא היתה אבדה שיתחייב להטפל בה בשביל הבהמה אלא בשביל הכרם שהפרה אוכלת הענבים והזמורות שנתלים בהם הענבים ויוציאנה משם ולא יוליכנה לבעלים אבל כיון שהיא בורחת בכרמים נתחייב להטפל בה ולהוליכה לבעליה שבודאי ניכר שאין בעליה יודעים אי זה מקומה, ובברייתא תני שאם היא רצה בדרך נמי איפשר דהויא אבידה אם היתה רצה ופניה כלפי המדבר אבל פניה כלפי העיר אין זו אבידה.
החזירה וברחה וכו' שנאמר [שמות כ"ג] השב תשיבנו, מפרש בגמרא דמהשב לבדו משמע אפילו מאה פעמים כדין כל מצוות האמורות בתורה שאין להם הפסק מאה פעמים ביום וכן בשלוח הקן שלח מאה פעמים משמע ורבוי תשיבנו ללמד שאפילו לא יחזירנה ליד הבעלים ממש אלא לגינתו המשתמרת בה אע"פ שלא הודיע לבעלים יצא ידי חובתו ואם נגנבה משם או נאבדה אינו חייב לשלם ואע"ג דבגנבה וגזילה מצרכינן דעת בעלים בהחזרתה ומיחייב לשלם אם נגנבה משם כיון שלא הודיע לבעלים והיינו טעמא דהתם באיסורא אתא לידיה אבל הכא דבהתירא אתא לידיה לא החמירה תורה באבדה יותר מדאי.
היה בטל מסלע וכו', כשהחזיר לו האבידה כלומר באותו שיעור הביטול כשהיה טורח אחר השבת אבדה הפסיד סלע שהיה מרויח. לא יאמר לו תן לי סלע, שהפסדתי בשביל השבת אבדתך שהייתי מרויח. אלא נותן לו שכרו כפועל, מפרשינן בברייתא כפועל בטל כלומר אין יכול לומר תן לי סלע כמו שדרכי להרויח שהרי לא טרח בהשבת אבדה כמו שהיה טורח באותה מלאכה שהיה מרויח בה סלע לפיכך אומ' לו הלא היית רוצה להרויח שקל בלא עמל גדול כל כך משתרויח סלע בעמל גדול ונותן לו שקל שכן דרך דעת רוב בני אדם ואם יוציא עצמו מן הכלל אינו נאמן כיון שלא גילה דעתו קודם המעשה ואפילו יאמר בעל הבית איני רוצה בפועל שישכור עצמו בשקל אלא אתן לו כפועלים ששוכרים בחצי דינר לאו כל כמיניה כיון שזה פגע באבדתו יתן כפי הראוי לתת לו. ואם יש שם ב"ד וכו', כלומר אם זה הפוגע באבדה גילה דעתו שיותר הוא רוצה לטרוח במלאכה כבדה ולהשתכר שם בסלע מלהיות משתכר בשקל במלאכה קלה רשאי לבקש סלע (ממוצא) [מבעל] אבידה ואם יש שם ב"ד כלומר שאין בעל האבדה שם על כן הצריך המשנה לפי שהשלשה הם בב"ד ויש להם לזכות לאדם ולבקש טובתו אע"פ שאינו מכיר בעל האבדה ואע"פ שקשה בעיניו יהיה מקויים מעשה שלהם שאם אין שם ב"ד אלא שנים לא יתקיים מעשה שלהם ויכול לסרב בעל האבדה ושלא ישלם על פיהם סלע אלא שקל כאילו לא גילה דעתו כלל שאם היה בעל האבדה ש(א)ם היה מתנה עמו בפני עדים ויתקיים התנאי אבל כיון שאין שם ב"ד או שבעל האבדה הוא שם ואין שם עדים בפני מי יתנה שלו קודם ולא יטרח בה בהשבתה לפי שמצות השבת אבדה בממון היא ולא היה חביב בעיני המקום ממון זה מממון זה ולא הטיל עליו חובה לטרוח בה.
<h2>דף לא.</h2>
באיסרטיא, פירוש רשות הרבים. (טלה) [טלית] בצד גדר וכו' אין זו אבידה, ואינו חייב להחזיר אלא יניחנה שם ולא יטלנה לפי שיש לומר שמדעת הונחה שם. שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבדה. מוקים לה בגמרא כגון שמצאה בקדמייתא ובחשיכתא כלומר לפני עלות השחר ולאחר שחשיכה ערבית ובפעם אחת או שתים היה אפשר לתלות שבכוונה הונחה שם לרעות אבל שלשה ימים זה אחר זה בזמנים שאין דרך שאר הבהמות לרעות בודאי אבידה היא שברחה מבעליה ואין הבעלים יודעים אנה ברחה. ראה מים ששוטפין ובאין, לשדה חבירו. הרי זה גודר בפניהם, דאפילו על אבדת קרקע הזהירה תורה.
לגינתו ולחורבתו, כלומר המשתמרת [ש]כל השומרים וכל שכן גזלן צריכין דעת בעלים שיאמרו להם ראו פיקדוניכם שהפקדתם לי שהנחתיו במקום פלוני המשתמרת ואם אחר שהודיעם נגנבה משם נפטרו מלשלם הא אם לא הודיעם חייבין לשלם מה שאין כן באבדה שאע"פ שלא הודיעם ראו אבדה שמצאתי שהחזרתיה לך במקום פלוני המשתמרת ואם נגנבה משם אחר כן מיפטר מלשלם דהא לא מקרי פשיעה.
אין לי אלא לדבר הרשות, כגון שירצה לאכלה. לדבר מצוה מניין, כגון לעשות ממנה צפרי מצורע. תלמוד לומר תשלח, ואם תאמר פשיטא דהא לא אתי עשה דמצורע דכתיב [ויקרא י"ד] ולקח שתי צפרים וגו' ודחי עשה ולא תעשה דשילוח הקן ומתרץ בגמרא (בקדושין) [בחולין קמ"א ע"א] סלקא דעתא אמינא עשה דמצורע חמור שהוא עשוי להתירו בתשמיש המטה וגדול הוא הבאת שלום בין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים קמ"ל תשלח דלא אתי עשה ודאחי לא תעשה ועשה.
[שבת נ"ד ע"ב] והני דבי ריש גלותא מתפסי אכולי עלמא, לפי שיש בידם למחות ולעשות ולכפות לכל המורדים בם בכל מיני עישוי. [ערכין ט"ז ע"ב] יכול אפילו פניו משתנים, כלומר שמתבייש מהרבים שומעין ממנו. אם יש בדור הזה מי שיקבל הוכחה, כלומר שרוב העולם הם חוטאים ואם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך כלומר הסר עון שעשית ממך ישיב לו טול קורה מבין עיניך כלומר הסר גם אתה עון גדול מזה ממך. אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, כלומר שיש כח בידו להוכיח חבירו ולעשותו ללכת בדרך טובה לפי שכל בני העולם הם חכמים בעיניהם ואינם מטים אזניהם אל קול מלמדיהם. אם בדור הזה שיודע להוכיח, שיהיה לו לשון רכה שיאמר המוסר בלשון נחת שיהיו נוחים גם לשמוע אל מוסריהם. [כתובות ק"ה ע"ב] משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, שאי אפשר עיר גדולה שלא יהיה בתוכה עושק וגזל וחמס ולא רצה להוכיחם כדי שלא ישנאוהו וישטמוהו. [יבמות ס"ה ע"ב] כך מצוה שלא לומר לאדם דבר שאינו נשמע, כלומר שיודע בודאי שלא יהיה נשמע אפילו לאחד מהם כדאמרינן [ביצה ל' ע"א] מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אבל אם עולה בדעתן שאחד מהן ישמע למוסרו אינו רשאי להעלים עיניו מלייסר את הרבים להוציא יקר אחד מזולל. [ערכין ט"ז ע"ב] עד הכאה, כלומר עד שיכוהו בני בלייעל כשמייסר אותם ואם הגיע עד כך שוב אינו חייב לשנות ולשלש על מוסרו אבל משום קללה ובזיון שיבזוהו לא מיפטר משום כך, ושמואל פליג ואמר דאפילו בקללה מיפטר אבל משום נזיפה כלומר שגוערין אותו ושונאין אותו שאינם רוצים לדבר אותו כאילו היה נזוף לא מיפטר מעונש אם לא יוכיח אותם, ור' יוחנן פליג ואמר דאפילו בנזיפה לבדה מיפטר. ולמאן דאמר עד נזיפה, הא חזינן שיהונתן לא מניח מדבר טוב על דוד אע"פ שנזפו אביו אלא עד שהכהו מסר נפשיה טפי אפילו עד הכאה. לא ישנה מאכסניא שלו, כלומר אע"פ שיבזוהו ויראו לו פנים של זעם. וכל כך למה, כלומר למה יסבול כל זה הצער. אכסנאי פוגם ונפגם, פירוש פוגם בעל הבית שיבזוהו כל העולם ויאמרו ראו פלוני כמה הוא רע שבייש פני אושפיזו, ונפגם שיש מי שאומר אם לא מצא בו דבר ערוה לא היה מוציאו מביתו. אכסנאי דאקראי, כלומר שאינו רגיל כל כך תדיר להתאכסן שם למאן דמוכח מקרא דכתיב [בראשית י"ג] אשר היה שם אהלה בתחלה דוקא בני אושפיזא הקבועה לו כל הימים אבל אושפיזא שאינה קבועה לו אם מראים להם פנים של זעם יפרד מעליהם ומאן דמוכח מקראי דכתיב [שם] למסעיו אע"פ שלא לן שם אלא בלילה אחת, אברהם היה מחזר אחריה ולא רצה לשנות אושפיזו.
עזוב תעזוב, היינו פריקה. הקים תקים, היינו טעינה.
<h2>דף לא:</h2>
מות יומת, המכה רוצח הוא. במיתה הכתובה בו, דהיינו סייף.
אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד, כלומר שצעק אליו בדין ושלחו ב"ד שלוחם לתפוש מטלטליו דאמר קרא [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו מוקמינן ליה בשליח ב"ד. שלא ברשות ב"ד מניין, כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מניין שחייב להחזיר או ביום או בלילה, ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר, יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו ב"ד שחייב להחזיר או יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת ב"ד עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מיחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבאו לידי קטטה קמל"ן דמיחייב.
אין לי אלא מתנה מרובה, כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה נתחייב לתת לעני אבל מי שהוא אינו עשיר ואינו יכול לתת אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מיחייב קמ"ל דמיחייב כדאמרינן [גיטין י"ב ע"א] בעניין פאה להזהיר עני על שלו.
מאי כפועל בטל, כלומר והכא אינו בטל שהרי לו יש טורח בהשבתה ומתניתין תני שנותנין לו כשיעור שירצה פועל להתרפות ממלאכה ולישב בטל. כפועל של אותה מלאכה דבטיל מיניה, כלומר כמה אדם רוצה ליטול וליפחות ממלאכה כבדה כזו שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה מזו הכל לפי רוב העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קל ושכרה מרובה ויש בחילוף ומעיינין ב"ד במלאכתו הראשונה ואם היתה כבידה יותר מקילין לו משכרו.
פלג בלא דעתיה דאיסור, נטל חלקו מן הסחורה שהיתה צריכה שומא כי לא היו מעות. זיל אייתי תלתא, דהיינו ב"ד דפלגת קמייהו. אי נמי תרי מגו תלתא, שיאמרו שלשה היינו כשנטל רב ספרא חלקו מן הסחורה דכל דבר הנעשה על פי ב"ד יש לו קיימא אע"פ שלא נעשה בפני הבעלים ואם לאו אין לו קיימא כיון דליתנהו לבעלים התם דתנן וכו'. [ל"ב ע"א] מי דמי התם אפוקי ממונא ממר, דהיינו בעל האבדה ולמיהב למר היינו מוצאה ומשום הכי צריך ב"ד להפקיר ממון זה לזה, אבל הכא אנא דידי שקלי וגלויי מילתא בעלמא הוא שידעו הבעלים שלא נטלתי יותר מחלקי ובתרי סהדי סגי. תדע, דבדבר שיוכל אדם לומר דידי שקלי אין צריך ב"ד. דתנן אלמנה, הניזונת מנכסי יתומים תמכור נכסים של יתומים בשביל מזונותיה ואפילו שלא בב"ד משום דאמרה דידי שקלי ובשנים סגיא שראו שלא נטלה יותר מדאי. אמר ליה ולאו מי איתמר וכו' אבל צריכה ב"ד הדיוטות, דהיינו שלשה היודעים ובקיאים בשומא ש"מ דכל מידי דלא מתעביד בפני שלשה אין לו קיימא וצריכין שיהיו בקיאין בשומא שידעו שלא נתאונו היתומים במטלטליהם אי נמי שלא יהיה אחד מן השותפין נתאונה בשומת המטלטלין.
<h2>דף לב.</h2>
מצאה ברפת וכו', אם אדם מוצא בהמת חבירו ברפת של איש אחר אינו חייב ליטפל בה ואע"פ שאינה משתמרת בה כל כך ואע"פ שהרפת הוא חוץ לתחום שיש לומר שבעלים הניחוה שם וישובו בשבילה ובלבד שלא תהא כל כך פרוצה שבנחת יכולה הבהמה לברוח משם שאם היה כן היה חייב ליטפל בה דכרשות הרבים דמי וברשות הרבים היה חייב ליטפל בה, מוקים לה בגמרא כגון שהיא חוץ לתחום אבל תוך התחום אינו חייב כדרך רוב הימים שמתרחקים בהרחקה זו ושבים לבתיהם. ואם היתה האבדה בבית הקברות והמוצא הוא כהן לא יטמא לה דאין עשה ולא תעשה דאבדה דוחה עשה ולא תעשה דטומאה. ואם אביו אמר לו הטמא או שאמר לו אל תחזיר וכו' וקמ"ל דאע"פ שהוקש כבודן לכבוד המקום הייתי אומר שישמע לו קמ"ל דלא ישמע לו.
פרק וטען וכו', כלומר פרק או טען פרק כגון שהיתה הבהמה רובצת תחת משאה או טען שהיה המשאוי נופל בדרך ולא היה כח בבעלים להטעינו לבדו ועזרו לפרוק ולטעון אפילו כמה פעמים אינו נפטר בזה שנאמר [שמות כ"ג] עזוב תעזוב וכתיב [דברים כ"ב] (ו)הקם תקים האחד בפריקה והשני בטעינה ולא חזי' מרבוי עזוב תעזוב והקם תקים כמו שפרשתי למעלה [ל' ע"ב] בהשב תשיב ורבוי הלשון נדרש בגמרא להביא אע"פ שאין בעליו עמו מצוה עליו לפרוק ולטעון אע"ג דכתיב בתרויהו עמו. הלך וישב לו וכו', כלומר אמרו הבעלים לאדם אחד הואיל ועליך המצוה לפרוק פרוק ולא אסייע לך פטור שנאמר עמו כלומר אם רוצים הבעלים לעזוב עזוב עמו, אבל אם היו הבעלים חולים או זקנים שאין בהם כח לעזרו כלל אין לו להניח הבהמה בצער, וחזינן בגמרא מרבוי עזוב תעזוב והקם תקים.
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון וכו', מקשינן בגמרא הא תרוייהו כתיבי עזוב תעזוב והקם תקים, ומתרץ דהכי קאמר מצוה מן התורה לפרוק בחנם אבל לא לטעון אלא בשכר משום דבפריקה איכא צער בעלי חיים ובטעינה ליכא כל כך צער בעלי חיים אע"ג דאיכא צער הבעלים כמו כן יש בפריקה צער הבעלים ועודף עליו צער הבהמה ור' שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתני' דלעיל [ל' ע"ב] היה בטל מסלע וכו' רבנן קתני לה ובטעינה קא מיירי אי נמי ר' שמעון נמי קתני לה דר' שמעון נהי דסבירא ליה דבחנם הוי תרוייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא לדידיה לא קאמר ר' שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ור' יוסי הגלילי סבר דצער בעלי חיים לאו דאורייתא ולא הזהירה התורה עליו אלא משום צערא דבעלים וכיון שפשע הוא בדבר שהטעין בהמתו יותר מדאי פטור הוא מלעזרו כלל כלל.
יכול ישמע לו, דייתי עשה דכבוד אב ואם דהוקשו כבודן לכבוד המקום וידחה עשה ולא תעשה דטומאה דכתיב קדושים יהיו וכתיב על נפשות מת לא יבא וכן על עשה ולא תעשה דהשבת אבדה דכתיב השב תשיבם וכתיב לא תוכל להתעלם קמ"ל אני ה' אלוקיכם כולכם חייבין בכבודי שלא תוכלו לדחות מצוותי.
מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, כיון דאיכא צער בעלי חיים ואיכא צער הבעלים אבל בטעינה ליכא אלא צער הבעלים.
<h2>דף לב:</h2>
כדי לכוף את יצרו, כלומר דעביד תרתי מצות דאע"ג דמצות טעינה אינה שקולה כמצות פריקה דהכא איכא צער בעלי חיים והכא ליכא צער בעלי חיים אפילו הכי עדיף כפיפת היצר מכמה מצות כדכתיב [תהילים נ"א] לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה וכתיב [שם] זבחי אלקים רוח נשברה וגו' אבל שניהם כי הדדי אוהבים או שונאים עדיף פריקה מטעינה משום דאיכא צער בעלי חיים.
<h2>דף לג.</h2>
יכול פגיעה ממש, כגון בתוך ארבע אמות כדין מצות הדור פני זקן. ומדדה עמו, אחר שהטעינו כדי שלא יחזור ויפול המשאוי עליו עד פרסה והוא מעין מצות פריקה אי נמי להטעינו פעם אחרת ואע"פ דאפשר לבוא לידי פריקה נוטל שכר מאותו דידוי.
אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת, דכתיב [דברים ט"ו] אפס כי לא יהיה בך אביון כלומר אע"פ שהזהרתיך לתת לענייך ולאביונך בארצך ובלבד שלא יגרום מתנתך שתשאר אתה עני שלך קודם. אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת לשל אביו שרבו הביאו לחיי העולם הבא ואביו הביאו לחיי העולם הזה, ודוקא רבו שלמדו בחנם. ואם היה אביו שקול כנגד רבו, כלומר שהיה אביו שלמדו חכם כמו רבו אבידת אביו קודמת משום דאיכא תרתי שהוא אביו והוא רבו שאי איפשר כיון שהוא חכם שלא למדו כמה פעמים תורה ומצות וחוקים ומשפטים וזה הדין לגבי משאוי שהיו נושאין אביו ורבו וכמו כן לעניין פדיון שבויין.
אפס כי לא יהיה בך אביון, כלומר הזהר מן העניות. וכל המקיים בעצמו כך בכל שעה סוף בא לידי כך, דאע"פ שלא הטיל עליו הכתוב לטרוח אחר אבדת חבירו ולא אחר אבדה שלו אעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא ידקדק ויאמר שלי קודם לעולם שאין לו לעשות כן אלא אם כן יש לו הפסד מרובה או הפסד מועט ניכר לעינים שפרנסתו ופרנסת ביתו תלוייה באומנתו שאם יתבטל היום שלא ירויח כמנהגו יצטערו הרבה בני ביתו.
זומא ליסטרון, בסדר טהרות היא שנויה ולא הייתי יודע מה שם כלי זה ולמדנו שהוא שם כף גדולה שמסלקין בה זוהם הקדירה והקלחת לצדדין. קרע מאניה, כלומר קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על הרב. אחד יורד לאמת שחי, משנה היא במסכת (מדות) [תמיד ל' ע"ב] אצל הנכנסין שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכו בדשן מזבח הפנימי וכו' ושני מפתחות היו לו אחד יורד לאמת שחי ואחד פותח כיון כלומר אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן צפונית של אולם ההיכל כדתנן התם שני פשפשין היו לו לשער ההיכל הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם והאחד לדרומו אותו שבדרום לא נכנס אדם בו מעולם כדמפרש לה התם פשפש שבצפון לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו פשפש יורד לאמת שחי, פשפשין פתחים קטנים כמין חלונות קטנות ארכן (בעובי) [כעובי] רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטרנש בלעז (אחת) [אחד] יורד לאמת השחי הבא לפתוח (לו) [בו] שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס [ידו] בחור שבכותל עד בית שחיו ופותחו ואחד פותח כיון לאחר שנכנס בזה פותח את השני מיד כדרכו בלא טורח כשאר פתחים, כיון כמו [פסחים ל"ז] יעשנה בדפוס ויקבענה כיון מהר בלא טורח והאי שער גדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל.
עומדין זה מפני זה, כדין תלמיד לרב לפי שהם יושבים יחד בבית המדרש ומקשין ומפרקין וכולן למדין זה מזה. וקורעין זה על זה, כדין תלמיד על הרב שהן קורעין ואין מתאחין. ולענין אבדה, דאמרי' במתני' אבדת רבו קודמת לאבדת אביו אבל אם אבדה להם אבדה לאלו התלמידי חכמים שבבבל אינו חייב להקדים האחד אבידתו של רבו לאבידת אביו עד שיהא רבו מובהק שרוב חכמתו למד ממנו וכיון שרבו מובהק הוא אע"פ שאביו שקול כנגד רבו דאמרינן במתניתין דשל אביו קודמת אבל הכא של רבו קודמת כיון שהוא רבו מובהק ואביו אינו רבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק ואביו שקול כמוהו אביו קודם דאי איפשר שלא למדו אביו גם הוא כמה פעמים ואם אביו אינו חכם אפילו לרבו שלא האיר עיניו אלא במשנה אחת של רבו קודמת כר' יוסי דנימוקו עמו.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד אצל חבירו בהמה וכלים וכו', כלומר בהמה או כלים תנא בהמה שטרח בה הרבה בשמירתה וכפילתה מרובה דמשלם ארבעה וחמשה ותנא כלים שלא טרח אלא מעט בשמירתם ואין כפילתן מרובה דהא לא משלם אלא כפל כיון שהן דבר שאין בו רוח חיים וקאמר לא שנא כפילו מרובה ולא שנא אין כפילו מרובה ולא שנא דבר שטרח הרבה בשמירתו קודם שנגנב מאהבת המפקיד ולא שנא דבר שאין בו טורח מרובה בכולן אם נגנבו או שנאבדו שלא בפשיעה דמיפטר שומר חנם בשבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד, ואם לא רצה לפטור עצמו בשבועה ושלם לו אם נמצא הגנב אחר כן שמשלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה אם טבח או מכר. למי משלם למי שהפקדון אצלו, כלומר לנפקד דכיון ששלם לו בלא טורח הפקדון הקנה לו בשעה (שהפקדון) [שהפקיד] אצלו כל ריוח שיוכל לבוא לו מחמת הפקדון לזה שיהיה שלו ועל מנת כן הקנה לו בהמתו וכליו בשעה שהפקידו אצלו לכשתגנב ותרצה לשלם לי בלא טורח הרי פרתי קנויה לך מעכשיו שיהיה שלך כל ריוח שיוכל לבא לך מחמתה שהוא בא מעלמא חוץ ממה שיוצא מגופה כגון גיזותיה וולדותיה קודם שנגנבה אי נמי לא הקנה אותה לו אלא סמוך לגניבתה שעה אחת כיון שישלם לו איגלי מילתא למפרע שאלו בהמה וכלים שלו היו כל הימים. נשבע ולא רצה לשלם וכו', נשבע לו שלא פשע בה וכו' שלא שלח בה יד ונפטר הנפקד בשבועתו מיד בעל הפקדון ואם הוכר הגנב משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה לבעל הפקדון ואם תאמר פשיטא הא קמ"ל טעמא דלא רצה לשלם אחר שנשבע הא אם נמלך אחר שנשבע ושילם מקנה ליה בעלים כיפלייהו אע"פ שהטריחהו לבא לב"ד מעיקרא וכיון (שנשבע) [ששילם] ועדיין לא הוכר הגנב מחזיק לו טובה ומקנה ליה כפילה.
<h2>דף לד.</h2>
[ב"ק ק"ח ע"א] תבעוהו בעלים לשומר ונשבע, שבאונס הוציאוהו מביתו ונפטר מתשלומין. ושילם, ואחר כך אע"פ שנפטר מתשלומין התנדב אחר כן ושילם כדי שלא ישוב מפקיד לביתו בפחי נפש ואחר כך הוכר הגנב. קרנא, ודאי פשיטא לן דלשומר הוא שהרי שילם לו הקרן. כפל למי, מי אמרינן כיון דאטרחיה לב"ד לא מקני ליה כפילא או דילמא כיון דהדר שילם כל שכן דאית ליה לאקנוייה כפילא שכבר נפטר מתשלומין ומכל חשד שבעולם אפילו הכי הדר שלים על הספק. וקיימא לן כרבא, ומפרש מתני' שילם ולא רצה לישבע שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם למי משלם למי שהפקדו[ן] אצלו דכיון דשילם אקני ליה כפילא.
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שלם ממש וכו', כלומר אם הודה למפקיד שישלם לו אע"פ שאינו מתחייב בדין ואחר כך נמצא הגנב מיד זכה הנפקד בכל אותן תשלומין היוצאין מיד הגנב ולא תימא דבר שלא בא לעולם הוא כלומר שאין הפרה ברשותו ואין יכול להקנותה לו וכל שכן תשלומי ארבעה וחמשה שלא נתחייב עדיין הגנב בהם דנעשה כאומר לו בשעת מסירת הפרה לכשתגנב ותרצה ותשלמני שעה אחת סמוך לגניבתה קנויה לך מעכשיו נמצא שזכה בפרה קודם שנגנבה וכיון שזכה בה דין הוא דתשלומי כפל וארבעה וחמשה להוו דידיה ואע"ג [דלא] (ד)אמר זה התנאי בפירוש כיון דתקנתא דתקון רבנן הכי משום דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים בהכי דבוצינא שהוא ודאי עדיף מקרא הבאה מספק דשמא לא ימצא הגנב ויפסיד קרן וריוח ומוטב לו (כ)שיבא הקרן לידו משלם וכיון דתקנתא דרבנן היא כל המפקיד על דעת כן הוא מפקיד.
שומר חנם שאמר פשעתי וכו', כלומר שחייב עצמו בקרן לשלם אם אחר כך נמצא הגנב נותן הכפל לשומר דבעלים מקנו ליה ואשמעינן רב פפא דלא תימא מתני' דאמרי' דמקני ליה כפילא הני מילי כדעביד ליה לפנים משורת הדין כגון שומר חנם כדמשלם גניבה ואבדה אע"פ שפטור עליה אבל כשפשע בה דמדינא מיחייב בקרן אימא לא ליקני ליה כפילא קמ"ל רב פפא דאפילו הכי מקני ליה כפילא הואיל והודה לו על האמת ולא בעאי לשקורי ליה דהא אי בעי הוה מצי פטר נפשיה אי הוה טעין שנגנבה לו ואע"ג דלא יכיל לאישתבועי ליה מכל מקום הואיל ולא אטרחיה לבי דינא אקני ליה כפילא מעיקרא משעה שהפקידה אצלו וכן מתפרשי כולם, אבל בשואל אע"פ שישלם וכל שכן אם לא שילם דכיון דלא הוה מצי פטר נפשיה אלא במילתא דלא שכיחא דהיינו מתה מחמת מלאכה לא היה בו יכולת להעיז פניו ולא טעין בטענת שקר ולא שכיחא אע"פ שישלם לא מחזקי ליה הבעלים טיבותא כיון שמן הדין הוא חייב בתשלומין שהרי פשע בה וכל שכן באמירה לחודה בלא מעשה. וליתא לדרב פפא, דאע"ג דבאמירה לא מקני ליה כפילא אבל במעשה מקני ליה כפילא כיון דבלא טירחא החזיר לו פקדונו וקדם השואל ושלם וכיון דנקט ושילם ולא נקט אמר ש"מ דוקא שילם ולא סגי באמירה לחודה אבל במעשה סגי.
אמר הריני משלם, כלומר הרי הודה לו בסוף אע"פ שלא הודה לו בתחלה והוצרך לצעוק עליו בב"ד אפילו הכי כיון שהודה לו בסוף שישלם לו ולאו דוקא נקט שואל דהא אמרינן דשואל לא מקני ליה כפילא עד שישלם אלא האי שואל משומר שכר ושומר חנם רוצה לומר אי נמי בשואל ומיירי ששילם תכף שהודה קודם שהוכר הגנב וקמ"ל שאע"פ שצערו בתחלה וצעק עליו לב"ד אפילו הכי הקנה לו כפילא כיון שהשלים לו בסוף ברצונו. אבל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם, והוכר הגנב קודם ששילם מהו מי אמרינן מהדר הוא דקא הדר ביה ולא מקני ליה כפילא או דילמא במילתיה קאי כלומר דדעתו לשלם כדמעיקרא והא דקאמר השתא איני משלם דחויי קא מדחי ליה כדי שלא ידחקנו מיד עד דיהוו ליה זוזי ובעיא זו עלתה בתיקו.
<h2>דף לד:</h2>
אמר הריני משלם ומת הנפקד, כלומר אם תמצי לומר דחויי קא מדחי ליה אם אמר הריני משלם ומת הנפקד ואמרו בנים אין אנו משלמין ואחר כך נמצא הגנב מהו מי אמרינן מיהדר קא הדרי בהו הואיל ואינהו גופייהו לא אמרי הרי אנו משלמין דעתייהו לאטרוחי לב"ד לא אקני ליה כפילא או דילמא במילתא דאבוהון קיימי. אם תמצא לומר דהיכא דנגנבה בחיי אבוהון ואמר אבוהון הריני משלם ומת ודאי תכף שאמר אבוהון הריני משלם אקני ליה כפילא וכי אמרי הבנים אין אנו משלמין דחויי מדחו ליה אבל אם נגנבה לאחר מיתת אביהם ושלמו הבנים ולא רצו לישבע מהו מי אקני להו כפילא או לא מצי אמר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון שרצה לשלם לי דעבד ניח נפשאי כשקבל פקדוני אבל לדידכו אין דעתי להקנות לכם בשעת הפקדון, או דילמא אינהו במקום אבוהון קיימי. שלמו בנים לבנים, אם תימצי לומר כיון שיש אחד מן המפקיד או מן הנפקד בעולם זוכר ניח נפש אבל אין אחד בעולם לא מקני ליה כפילא או דילמא לא שנא דאינהו במקום אבוהון קיימי.
שילם מחצה, שילם הנפקד מחצה והמחצה האחרת לא רצה לשלם ונמצא הגנב מהו מי אמרינן כי היכי דשילם מחצה שקיל מחצה בכפילא או דילמא כיון דלא רצה לשלם הכל לא מקני ליה כפילא. אם תמצי לומר לא אקני ליה כפילא כלום אם שאל שתי פרות ושילם אחת מהם מהו מי אמרינן הכא שתי שאלות הוי וממה ששילם שקיל כפילא או דילמא דכיון דכי הדדי שיילינהו כחדא שאילה דמיא וכיון שלא רצה לשלם השנית לא אקני ליה כפילא אפילו מאותה שהודה לו לשלם.
שאל מן האשה, כשלא היה לה בעל ואחר כך נשאת ונגנבה לו כשהיא נשואה ושילם לבעלה מהו מי אמרינן מצי אמר ליה הבעל לשואל האשה היא דאקניא לך כפילא דעבדת לה ניח נפשה אבל אני לא הקניתי לך הכפל שהרי לא היה לך עסק עמי ואני לא הייתי יכול להביאך לב"ד אלא היא שהפרה מנכסי מלוג שלה ונמצא דלדידה עבדה ניח נפשא ולא לדידי הילכך להכי לא אקני לך כפילה כי הכפל אינו שלה אלא שלי או דילמא לא שנא דכיון דלא אטרחיה לבי דינא אקני ליה כפילא. אשה ששאלה, פרה קודם שנשאת ונשאת ונגנבה ל(י)ה ושילם בעלה מהו מי מצי אמ' ליה המשאיל לאשה אקנאי כפילא אבל לדידך לא ואם נמצא הגנב הוי הכפל למשאיל או דילמא לא שנא, וכולהו הני בעיי עלו בתיקו. ואי קדים חד מינייהו ותפש, והוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. בין בארץ ישראל בין בבבל, דהא בתרוייהו ספיקא הוי וכהדדי נינהו.
אמר הריני משלם משביעין אותו וכו', כלומר אע"פ שאמר הריני משלם דאמרינן במתניתין דמקנו ליה הבעלים כפילא אפילו הכי לא יפטר מכל השבועות המוטלות עליו דאע"ג דמיפטר משבועה שלא פשעתי בה או שלא שלחתי בה יד לא מפטר משבועה שאין הפקדון תחת רשותו דאכתי חשדינן ליה שמא נתן עיניו בפקדון ואינו סובר שיהא בו שום איסורא כיון שמשלם ליה כפי שיאמרו הבעלים שכך היתה שוה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו.
<h2>דף לה.</h2>
[ב"ק ק"ה ע"ב] הכופר בפיקדון וכו', אע"פ שלא נשבע והודה לו או נודע בעדים. נעשה עליו גזלן, מיד ואם נאנס מאותה שעה ואילך חייב לשלם. אי נמי לא הוה ידע ביה (וכו') לא מיחייב באונסין, דאמרינן אישתמוטי קא מישתמיט ליה עד דבחיש ליה ומייתי ליה מאגמא ולא נתכוון לגוזלה אבל כי משתבע דלא אפקיד ליה גביה מידי מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסין.
כיפי, נזמים. כל לא ידענא פשיעותא הוא, ושומר חנם הרי הוא חייב בפשיעה. לסוף אשתכח כיפי ואייקור, ושוו יותר מן הדמים שנתן לו לבעלים והיה רוצה לומר הנפקד דכי איקור לנפשיה איקור שהרי שילם לבעלים. אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו, דזהו המפקיד. והדרא אפדנא למרא, דזהו הנפקד דכי אייקור הכיפי לצורך המפקיד איקור (כיון) [אע"ג] דשלים ליה דמי הכיפין מעיקרא. הוה יתיבנא, כשדן דין זה. ופירקין דהמפקיד הוה, בפרק זה היינו עסוקין ואמרו (לי)שלם ולא רצה לישבע קתני במתני' דקא קני כפילא והאי נמי הא שילם וליקנייה רווחא דאיקור. התם לא אטרחיה לבי דינא, כלומר כששילם לו מעצמו שילם דהא מצי לאישתבועי ומיפטר אבל הכא ב"ד הכריחוהו לשלם ואע"ג דקיימא לן לעיל כרבא [ב"ק ק"ח ע"א] בנשבע ואחר כך שילם דמקני ליה כפילא אע"פ שהטריחו לב"ד לא דמי דהתם דין הוא דליקנייה ליה כפילא שהרי שילם מעצמו ולא היה כח בב"ד להכריחו לשלם כיון שנשבע אבל הכא בכיפי בי דינא הכריחוהו לשלם.
דשומא הדרא לעולם, כלומר נכסי הלוה ששמו ב"ד לבעל חוב לכשזימן השם מעות ללוה ורוצה לפדות הקרקע מידו מצי עביד דכל מכירה הנעשית בב"ד שלא ברצון המוכר לא שמה מכר ונפקא להו לרבנן מועשית הישר והטוב וגו' [דברים ו'] מדקאמר רב נחמן דהדרי כיפי למפקיד והדרא אפדנא לנפקד דאי סבירא ליה שומא לא הדרא לעולם הוה ליה למימר דתהוי אפדנא למפקיד כיון שנתנה לו בשומת ב"ד בדמי הכיפין והכיפין להוו דנפקד והיוקר שנתייקרו ליהדר למפקיד אלא לאו ש"מ סבירא דשומא הדרא לעולם. לא לעולם סבירא דלא הדרא לעולם ושני הכא דשומא בטעות הוה דכסבורין היו שנאבדו והרי נמצאו נזמים אלו ביד הנפקד וההיא שומא ודאי דין הוא דהדרא. שומא הדרא עד תרי סרי ירחי שתא, דכיון דלא נחית זה המלוה מעיקרא אדעתא דארעא דהא לא שמו ליה זה הקרקע אלא לפרוע מיניה זוזי שיותר היה רוצה במעות יותר מבקרקע השתא נמי דאית ליה זוזי ללוה פריק ליה מיניה בין תוך שנה [והלכתא שומא הדרא לעולם בין תוך שנה] בין לאחר כמה שנים ובלבד שישבע שלא מכרה לאיניש אחרינא כדמפרש ואזיל.
פשיטא, תחלת מימרא היא כאדם הרוצה להתחיל לשאול בעיא אחת לרבו ואומר זה פשיטא לי אבל אידך מילתא מיבעיא לי. פשיטא שמו ליה ב"ד לבעל חוב, דהיינו ראובן קרקע של שמעון שלוה ממנו ולא היה בידו לפרוע ואזל ראובן ונתנו ליעקב שהיה חייב לו ממון כזה ולא היה בידו לפרעו והשתא אי אייתי שמעון בעל הקרקע מתחלה ומביא מעותיו ליעקב ואומר לו טול מעותיך והחזר לי קרקעי לא מצי למימר ליה יעקב לאו בעל דברים דידי את לפי שזה הקרקע ראובן מכרו לי במאתים דינרים שהיה חייב לי משום דמצי אמר ליה שמעון לא עדיף את [מ]ראובן שאתה בא מכחו וכשם שאם היתה בידו היה מחזירו לי ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב אף אתה טול מעותיך מידי משום ועשית הישר והטוב שהרי אתה מתחלה כשנתן לך הקרקע יותר היית רוצה שיפרע לך מעות משיתן לך קרקע וכיון דיש לי השתא מעות טול מעות והחזר לי קרקע שלי. זבנה אורתה [יהבה] במתנה, כלומר בעל חוב ששמו לו ב"ד קרקע בחובו ואזל איהו ומכרה לאיניש דעלמא או נתנה לו או הורישה לבניו אם היה רוצה הלוה לפדות הקרקע מידם פשיטא לי דלא מצי לסלוקינהו מארעא בזוזי דהכי ודאי לוקח או מקבל מתנה או יורש אדעתא דארעא נחות כלומר שיהא הקרקע שלהם לעולם ולא שיקבלו מעות דלא דמו לבעל חוב דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמר ליה לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו לשום גוף הקרקע נתכוונו ולא נאמר ועשית הישר והטוב להפסיד ממון שלא כדין. שמו לה לאשה, בית דין קרקע של(ל)זה קודם שנשאת מפני שהיה חייב לה הלוה ואחר כך נשאת מהו אם תקנו חכמים שיוציא הלוה קרקעו מיד בעל האשה במעות כי היכי שלא נשאת דאמרינן בעל כאשתו ואית ביה משום ועשית הישר והטוב או דילמא בעל כלוקח דעלמא דמי דאדעתא דארעא נחות כלומר ירד בגוף קרקע זה ולא מהדר זה הקרקע לעולם. או שמו מינה דאיתתא, כלומר שהיא היתה חייבת מאתים זוז לבעל חובה ולא היו בידה מעות לפרעו ושמו ב"ד קרקע זה מזו האשה ונתנוהו לבעל חוב והדר אינסיבה ומתה ורוצה הבעל שירש את נכסיה לפדות קרקע שלה מיד הבעל חוב מי אמרינן בעל כאשתו וכי היכי שאם היו מעות ביד האשה אמרינן דאותה שומת ב"ד הדרא לה לבעל היורשה נמי אמרינן דמסלק לבעל חוב במעות או דילמא בעל כאיניש דעלמא דמי ולדידה הוא דתקון רבנן דליהדר משום דגוף הקרקע שלה היה מעולם אבל לבעל לא תקון ולא מהדרינן ליה. ומשני דכאיניש בעלמא דמי ולא מהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ולא מהדרינן ליה היכא דשמו מינה ואינסיבא. באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג, כלומר שהיה אוכל הבעל פירות בחייה וגוף הקרקע קנוי ללוקח מיד ופירי לאחר שתמות היא ומתה הבעל מוציא גוף הקרקע מיד הלקוחות אלמא דכלוקח שויוה רבנן בנכסי אשתו ומצי אמר להו אני לקחתיה ראשון דאי כשאר יורש שויוה רבנן אטו יורש שמכר אביו נכסיו בחייו מי יכול להוציאן מיד הלקוחות לאחר מות אביו אלא לאו ש"מ דכלוקח שויוה רבנן וכאיניש דעלמא חשבוהו. באושא התקינו וכו', כלומר שהיתה סנהדרי גדולה באושא שגלתה וישבה שם כדאמרינן בראש השנה [ל"א ע"א] גבי עשר מסעות.
<h2>דף לה:</h2>
אגבייה איהו מדעתיה בחובו, כלומר שמעון שהיה חייב לראובן מאתים זוז ולא רצה שיצעק עליו לב"ד ונתן לו קרקע אחד שיעור חובו מהו מי אמרינן בכי האי גונא נמי דשומא הדרא לעולם דמחמת כיסופא הוא דיהבה ניהליה ולא ברצון נפשו מכרה לו או דילמא כיון דמנפשיה יהיב ליה כמכר דמי ולא מצי מסליק ליה בזוזי.
מאימת אכיל פירי, כלומר מי ששמו לו ב"ד קרקע מאימתי קנויה לו שיהא רשאי לאכול פירות מן הקרקע. מכי מטיא אדרכתא לידיה, דהיינו לאחר תשעים יום שנפסק הדין כדאמרינן בבבא קמא [קי"ב ע"ב] דב"ד כותבין לו אדרכתא דהיינו שטר פסק דין על נכסי לוה שבכל מקום שימצא משלו יקחם ומוסרין לו ב"ד את השטר אבל קודם מסירת השטר לא. עדיו בחיתומיו זכין לו, כלומר מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא לידו. ורבא לא סבירא ליה האי טעמא דעדיו בחיתומיו זכין לו וקאמר אפילו לאחר (מכירת) [מסירת] שטר פסק דין מב"ד לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לב"ד ומכריזין שלשים יום ערב ובוקר הרי יש כאן קרקע למכור ואם מוציאין ממנה לסוף שמונה ימים של הכרזה מאה דינרין וזה הבעל חוב רוצה לקבלה באותן הדמים אכתי לא הויא של מלוה שמא לסוף שלשים יום נמצא אחר שירצה ליתן בה יותר מוציאין אותה מיד המלוה ומוכרין אותה לו והוא יטול מעותיו אבל לאחר ימי ההכרזה הוא מקבל הקרקע כגדול שבאומדין והתם ודאי קני ליה מלוה פירות הקרקע לגמרי והן שלו עד שיזדמנו מן השמים מעות ויוכל לפדותה מידו דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם.
מאימתי אכיל פירות, מי ששמו ליה ב"ד קרקע מאימתי קנויה למוכר לאכול פירות. מכי מטיא אדרכתא לידיה, והיינו לאחר תשעים יום שנפסק הדין כדאמרינן בבבא קמא [קי"ב ע"ב] דב"ד כותבין לו אדרכתא שטר פיסוק דין על נכסי לוה שבכל מקום שימצא משלו יקחם ומוסרים לו את השטר. אביי אמר עידיו בחיתומיו זכין לו, כלומר מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא השטר לידו אמרינן זוכה המלוה באותן הפירות שיצאו מאותו הקרקע מאותו היום ולמעלה אע"פ שלא נודע עדיין אי זה קרקע הוא אפילו הכי אמרינן לכשיגלה הקרקע איגלי מילתא למפרע דשל מלוה היה. רבא אמר אע"פ שעשו ב"ד שטר האדרכתא ונחתמה וגם באת לידו של מלוה ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין [כ"א ע"ב] ואם בא זה המלוה וקבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין בידו לאחר שכלו ימי ההכרזה וכל זמן שלא שלמו הנך יומי הוו פירות ללוה ולא למלוה.
השוכר פרה מחבירו וכו', כלומר ועמד זה והשאילה לאחר לעשות בה מלאכה כל ימי השבוע שהיא שכורה לו ומתה כדרכה ברשות השואל ולא מחמת מלאכה וגם נמי לא מתה בפשיעה אלא כדרכה מתה על ידי מלאך המות ולא מיחייב שוכר הראשון לשלם ליה ולא מידי והשוכר עצמו ראה שמתה כדרכה ביד השואל ומשום הכי מצי לאישתבועי באמת שמתה כדרכה ומיפטר מתשלומין למשכיר דהא שוכר פטור מאונסין והשואל שהוא חייב בשבורה ומתה כדרכה משלם לשוכר שהשאילה לו ונמצא שהשוכר הוא מרויח פרה אחת לפי שכיון שמתה כדרכה מיד קנה השוכר את הפרה שיצאה מרשות בעלים ואע"פ שעדיין לא נשבע לפי שלא הצריכה תורה לישבע שוכר למשכיר אלא כדי להפיס דעתו שאינו מאמינו שהוא אומר אמת או שמא שלח יד בו ומשום הכי אין למשכיר לתבוע מן השוכר כלום אע"פ שמשתלמת לו מיד השואל. ור' יוסי פליג ואמר היאך זה השוכר משתכר בפרתו של משכיר בשלמא רישא דמתני' דמשתכר בכפל ובארבעה ובחמשה לפי שכבר שלם ממונו דבר שלא הוצרך לשלם אבל הכא שבשבועה פוטר עצמו מלשלם למה ירויח הוא בפרתו של חבירו דכי היכי שאם נשברה רגל הפרה אע"פ דפטור מתשלומין הוה מהדר ליה לפרה לבעלים הכא נמי כל דבר שהוא בא מכח אותה פרה אמרינן כגופה דמי וראוי מה שהגיע לידו מתשלומיה שיתחייב הוא להשיב למשכיר דבר הבא לו מכח פרתו.
<h2>דף לו.</h2>
הנהו גנאי, שומרי פירות גנות. אתא לקמיה דרב פטריה, מפורש בהלכות הרב ז"ל.
טעמא דקטנים דלאו בני דעת נינהו הא גדולים דבני דעת נינהו פטורין, כלומר ובשבועה שישבעו הבנים ששמרום כהוגן וכמשפט שתקנו חכמים.
<h2>דף לו:</h2>
אנת מהימנת לי בשבועה, שבועה שלא פשעת בה. האיך לא מהימן לי בשבועה, שאני אומר שישנה בידו או אכלה או פשע בה שלא נעל בפניה כראוי.
ויצאה לאגם, כלומר מקום שאין משתמרת שם אצל זאבים ואצל גנבים מיהו לא אכלוה שם זאבים אלא מתה שם כדרכה על ידי מלאך המות. חייב מאי טעמא הבלא דאגם קטלא לה, שאילו היתה בבית שמא לא היתה מתה דשמא הבל המצוי באגם קטלא לה ולא מלאך המות והוה ליה תחלתו וסופו בפשיעה. ורבא פליג ואמר דפטור הוא דהמוציא מחבירו עליו הראיה והא מצי אמר ליה לא מחמת הבלא מתה אלא מחמת מלאך המות אפילו לא יצתה מן הבית היתה מתה ואע"ג דהוי תחלתו בפשיעה כיון דסופו אפילו מחמת אונס לא מתה מפטר לגמרי. ומודה אביי דאי הדר למרה וכו', כלומר ולא ניכר בה שום חולי ומתה אחר כן בבית השומר פטור דאם איתה דאזיק לה הבל שבאגם הוה ניכר בה מיד. ומודה רבא, אע"פ שהיה פוטר רבא השומר שפשע בה בהא מודה היכא דגנבה גנב מאגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב השומר לשלם מאי טעמא דכי [לא] קטלא מלאך המות בי גנבא הוה קיימא וכבר נתחייב השומר בתשלומין כשגנבה הגנב מן האגם בפשיעתו קודם שתמות הבהמה. בר מיע"ל קג"ם, יאוש שלא מדעת בהאי מסכתא בפרק אלו מציאות [כ"א ע"ב] עד זומם למפרע הוא נפסל בבבא קמא בפרק מרובה [ע"ב ע"ב] לחי העומד מאיליו בפירקא קמא דעירובין [ט"ו ע"א] קדושין שאין מסורין לביאה בקדושין בפרק (האומר לחבירו) [האיש מקדש נ"א ע"א] גלויי דעתא בגיטא בגיטין בפרק השולח גט [ל"ד ע"א] משומד אוכל נבילות לתיאבון בפרק דיני ממונות בשלשה [כ"ז ע"א]. אותבינהו בצריפה דאורבני, [לקמן מ"ב ע"א] בית קטן עגול עשוי כמי[ן] כובע שעושין ציידי עופות למארב דאורבני של ערבה היה. אע"ג דלענין גנבי נמי נטירותא היא, אפי' בלא קבורה שאין הגנבים הולכין שם שאין ממון מצוי שם ותחלתו בפשיעה שמא תפול דליקה ונמצא שפשע שלא קברן וסופו באונס שהרי נגנבו וגניבה לשומר חנם אונס הוא אפי' הכי מחייב (שאפי') [שאילו] לא פשע בה מתחלה לא היה זה האונס בא על הממון כלל אבל הכא לענין מתה כדרכה מי היה יכול לשומרה דלא ליקטלה מלאך המות משום הכי מיפטר דהא ליכא אונס כלל [לקמן צ"ג ע"ב] אילו היה שם היה מציל אשתכח דפשע בה. אלא אומדין וכו' אם היה יכול להציל, כגון שלא היה אלא זאב אחד חייב כדתנן זאב אחד אינו אונס שני כלבים אינו אונס ואם לאו כגון שהיו שם שני זאבים או שני כלבים ובאו משני רוחותיו פטור הוא דאונס הוא. מאי לאו דעאל בעידנא דעיילי אינשי, אישתכח דלא פשע ואפי' הכי חייב דלא אמרי' מאי הוה ליה למעבד אלא אמרי' כיון דשקיל אגרא איבעי ליה לנטורי נטירותא יתירתא. לאו דעאל בעידנא דלא עיילי אינשי, דפשיעה גמורה היא. אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי פטור והא תחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס הוא וחייב, אי הוה יכול להציל אפי' על ידי רועים ומקלות כגון לשכור רועים ומקלות אע"פ שהוא לבדו לא היה יכול להציל כיון שאם היה שם היה יכול לזעוק לעזרה לשאר רועים ולשכרם אם היה שומר שכר ובחנם אם היה שומר חנם וגרם לו הכנסתו לעיר שנטרפה חייב לשלם דהכל פשיעה היא ואם לאו פטור דכיון דאנוס (ו)לבסוף אע"ג דתחלתו בפשיעה פטור.
הלכה כר' יוסי, דאמר במתני' תחזור פרה לבעלים דכיון דמטי לידי דשוכר תשלומין דאותה פרה כאילו הוה פרה בעינה חשבינן לה והיכא דאיתה בעינה אלא שנשברה ליכא מאן דפליג דהדרה למרה כמות שהיא שבורה אבל במתה כדרכה דליתה בעולם פליגי.
<h2>דף לז.</h2>
אמ' לשנים וכו' אביו של אחד מכם גזלתי או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזהו נותנין לזה מנה ולזה מנה שכבר הודה מפי עצמו, ובגמרא מפרש דבלא (תבעם) [תבעי] ליה מיירי מתני' ובבא לצאת מידי שמים והאי דקאמ' אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ולא קאמר אחד מכם הפקיד לי מנה משום דאורחא דמילתא נקט דדרך הוא דיתמי במילתא דאבוהון לא ידעי לפיכך לא תבעי ליה מידי אבל כשהוא עצמו מפקיד לו לא שכיח דשכח ותבע ליה.
שנים שהפקידו אצל אחד וכו', כלומ' בבת אחת באו שניהם בצרורות כספיהם זה בצרור של מנה וזה בצרור של מאתים ולאחר מכן כשבאו ליטול פקדונם שכח הנפקד של מי זו הצרורה של מנה ושל מי היא זו הצרורה של מאתים ושני המפקידים מתעצמין זה כנגד זה זה אומ' שלי הם המאתים וזה אומ' לא כי אלא שלי המאתים. נותן לזה מנה ולזה מנה, ממה נפשך והמנה שעליו המחלוקת יהיה מונח עד שיבוא אליהו ולא אמרי' ליה לנפקד שישלם לכל אחד ואחד משום דהוה ליה למידק אפי' בבא לצאת ידי שמים דכיון דהפקידו שניהם יחד ולא הקפידו ולא פחדו זה מזה והשמיעו דבריהם זה לזה גם אני אמרתי בלבי כל אחד מאלו אנשים נאמנים הם על כן לא שמתי לבי לזכור ממי הוא המנה וממי הוא המאתים שאם לא הפקידו בבת אחת דין הוא שנקנוס אותו הנפקד מפני ששכח למי הוא המנה ולמי הוא המאתים ועל מנת כן הפקידו לו שיחזיר להם פקדונם שלם. אמ' ר' יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי וכו', כלומר אותו המשקר מי יכריחנו להודות על האמת לעולם אלא יהא הכל מונח עד שיבא אליהו ומתוך שיראה הרמאי שהוא מפסיד המאה שלו לעולם אומר בלבו מוטב לך שתודה על האמת וטול מנה שלך ולא תאמר תמות נפשי עם פלשתים ולא תחטא ולא לך. וכן שני כלים וכו', דין הכלים כדין הצרורות שהפקידו נמי שניהם ביחד זה בפני זה וריבותא קמ"ל אליבא דרבנן שאף על פי דאיכא פסידא לבעל הכלי של אלף אפי' לאחר שיבא אליהו ויודע ששלו הוא יש לו פסידא שמכרו לו ב"ד חפץ נאה והדר של אלף זוז שאינו נמצא בכל עת ועשו לו ממנו דמים אפי' הכי לא ניחוש על זה דמוטב לו שימכר ויטול מנה משלא ימכר ויהיה הכל שקוע עד שיבא אליהו.
מדקתני שהודה מפי עצמו וכו', מדתלי טעמא בהודה מפי עצמו שלא היה אדם תובעו כלל והוא בא לימלך והלך לכל אחד ואחד ואומר לו איני יודע אם גזלתי לך או לחברך ואינהו נמי אינם טוענין לו כלל אלא אומרים אינם יודעים וכיון שהוא רוצה לצאת ידי חובתו מידי שמים חייב ליתן לכל אחד ואחד מנה. אבל היכא דקא תבעי ליה אינהו, בב"ד אין כח ביד ב"ד להוציא מידו אלא אחד ואותו מנה יהא מונח ביד ב"ד אליבא דר' טרפון ואליבא דר' עקיבא נותן לכל אחד ואחד מנה. [יבמות קי"ח ע"ב] קידש קתני, כלומר קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע אי זו קידש נותן גט לזו וגט לזו ומניח שיעור כתובה אחת ביניהם ומיסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זה הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם כתובה לכל אחת ואחת, ודוקא קידש בכסף דלא עבד איסורא דרבנן אבל בעל כלומר אבל אם קידש בביאה דעבד איסורא דרבנן כדאמרינן [קידושין י"ב ע"ב] דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ועוד שפגם אותה וגינה אותה אפילו ר' טרפון מודה דקנסינן ליה ונותן כתובה לכל אחת ואחת דאע"ג דאמ' בגזל דעבד נמי איסורא ולא קניס לא דמי דבההיא איסורא ליכא פגמא לנגזל ולא גנאי אבל בבעילה איכא פגימה וזילא ודין הוא דליקניס. גזל קתני, והתם הוא דקאמר ר' עקיבא שנותן גזילה לכל אחד ואחד דכיון דעבד איסורא קניס ליה. לקח לא קתני, כגון לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאי זה מהם לקח דבהא אפילו ר' עקיבא מודה דמניח דמי מקח אחד ביניהם ומסתלק כיון דלא עבד איסורא אע"ג דבקידש דלא עביד איסורא קניס שאומר שנותן כתובה לכל אחת ואחת לא דמי דכיון דפשיעתו היא שלא נזכר מי קדש הא קא מבייש להו שנותן גט לכל אחת ואחת דין הוא דמשלם כתובה לכל אחת ואחת אבל בלקח דליכא איסורא וליכא בשת לא קניס (דאמרינן) [ואמרינן] בסוף ההלכה דמוקים מחמת קושיות דהא קידש קידש בביאה דאע"ג דאיסורא עבד ופגים להו סבר ר' טרפון דלא קניס ור' עקיבא קניס אפילו באיסורא דרבנן וכל שכן גזל דעבד איסורא דאורייתא דקניס ליה אבל בלקח דליכא איסורא כלל בין ר' טרפון ובין ר' עקיבא סברי דמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק ודוקא דקא תבעי ליה בדין אבל בבא לצאת ידי שמים אפילו במקח צריך שיתן דמי מקח לכל אחד ואחד. ופריך רבא הא דקתני רישא דנותן לזה מנה ולזה מנה שנמצא מפסיד לו מנה משלו, כגון שהפקידו שניהם בשתי כריכות כלומר שלא היו במעמד אחד והוה ליה למידק ולמיכתב שם כל אחד ואחד בצרורה שלו וכיון דלא עבד פשיעה מתקרי שהרי ראה שלא רצה אחד מהם להפקיד לו זה בפני זה. וסיפא דקתני, שיהא השאר מונח עד שיבא אליהו. כגון שהפקידו אצלו בכרך אחד, כלומר זה בפני זה זה מנה וזה מאתים דלא הוה ליה למידק דכיון דאפקידו תרוייהו בחד זימנא זה בפני זה מצי למימר להו אתון גופייכו לא קפדיתו ומסרתם סימניכם לי זה בפני זה על זה לא חששתי לכתוב שם כל אחד ואחד על צרורה שלו לפי שהכרתי בכם שאתם אחים ורעים נאמנים שלא היה אחד מכם מחליף דיבורו הלכך לא משלם דאינהו קא פשעי בדידהו איהו לא קא פשע.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו (וכו') אפילו הן אבודין, כשיעור הנזכר למטה [מ' ע"א] לחטים ולאורז תשעת חצאי קבין לכור וכו' לפי שיאכלום העכברים כשאדם שוהה אותם מלמכרם חדש אחר הקציר מפני העכברים אע"פ שלא ירקבו וזה המפקיד כשרואה שהעכברים אוכלים אותם רוצה למכרו מיד קמ"ל תנא קמא שלא ימכרם כל זמן שלא נחסרו אלא כדי חסרונן הרגיל לפי שאדם רוצה בפירות ארצו על ידי שעמל בהם ויודע שיצא מהם סלת נקייה והרבה מפירות שדה אחר ושמא תוך הזמן שנחסרו תשעה קבין יבואו הבעלים ויטלו פירותיהם אבל ביותר מכדי חסרונן אפילו תנא קמא מודה שימכרם בב"ד מפני השב אבידה, ורבן גמליאל פליג אפילו בכדי חסרונן שהוא הפסד מועט יש בו השב אבידה ותבא עליו ברכה אם הוא יחוש להפסד המפקיד שהרי אין לו לשלם אם יחסרו יותר מכאן דכיון דבפני עצמן הן עומדין אם יאכלום העכברים כולן אין עליו לשלם שיכול לומר הרי שלך לפניך דאידך מתני' דתני בסמוך דמשוי לחסרון שיעור אם יאכל יותר מתשעה חצאי קבין על הנפקד לשלם ההיא מיירי בשערבן עם פירותיו ומסתפק מהם ואינו יודע לומר כך וכך כורין חטים היו לי בביתי ומה שנשאר אתן לך כפי חשבון שהפקדת לי שאם היה יודע היה יכול לומר כן אבל היכא שייחד לו קרן זוית תני בהדיא בברייתא שאומר לו הרי שלך לפניך אם מעט אם הרבה והכא ביחד לו קרן זוית מיירי.
מחלוקת, דרבן גמליאל ותנא קמא כשאינן אובדין אלא בכדי חסרונן כדמפרש במתני' [מ' ע"א] לחטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור אבל אם אובדין יותר מכדי חסרונן אפילו תנא קמא מודה דמוכרן בב"ד מפני השב אבידה לבעלים ותבא עליו ברכה.
הרי זה לא יגע בהם, כיון דקיימא לן דתו לא פסדי דכיון דקם קם ואע"ג דהקנקנים יפסדו אם יתעכב בהם היין (החמיץ) [החמוץ] והדב(י)ש (הסריח) [הסרוח] להפסד קנקנים לא חיישינן וחכמים חוששין להפסד קנקנים. ואין מוכרן לעצמו, כי היכי דלא ליחשדוה. גבאי צדקה, שגובין מעות מערב שבת לערב שבת פרוטות של נחשת מכל אחד ואחד ומחלקין אותם לעניי עירם וכשאין להם עניים לחלק והפרוטות מעלות חלודה ונפסדות ועל כן הוא צריך להחליפם בכסף לחנוני שמוציא בכל עת פרוטות לקנות כל דבר. גבאי תמחוי, תמחוי הוא מלחם וסולת שגובין מכל בית ובית ומחלקין אותה לענייי העיר בכל יום וכשהן מותירין מכדי הצורך מוכרין אותו שאם ישאר עד מחרתו יתעפש הלחם ולא ישוה כלום ונמצא מפסיד העניים ומשום הכי שייך בתמחוי המכירה ובגבאי צדקה שייך פרוטה. [ע"ב] דר' מאיר סבר להפסד מרובה דאינון הפירות, שיפסידו מכדי חסרונן חששו שמצוה למכרן אבל עד כדי חסרונן לא יגע בהם משום טעמא דאדם רוצה יותר בקב שלו מהרבה מתבואת חבירו. ובהאי יין והחמיץ לא חיישינן נמי להפסד קנקנים שהוא דבר מועט וליותר מכדי חסרונות לא שייך למימר בהו דכיון דקם קם ושוב לא מתוסף בהו פסידא.
[פסחים י"ג ע"א] שעה ראשונה אמר לו המתן, כלומר שלא ימכרנה דשמא יבאו הבעלים ויאכלוה. בחמישית אמר לו צא ומוכרה לשוק, לגוים דלישראל אסור באכילה דשעה חמישית אסור באכילה ומותר בהנאה שאם לא היה מוכרה עכשיו היה החמץ בשעה ששית אסור בהנאה.
<h2>דף לח:</h2>
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר דאפילו בפחות מכדי חסרונן מקדים וזבין להו. הלכה כדברי חכמים, דבכדי חסרונן לא זבין להו לפי שאדם רוצה במעט בתבואה שעמל בה מהרבה מתבואה שלא עמל בה והילכך יניחנה ולא יגע בה יד ובתוך זמן יבואו הבעלים וישמרוה מן העכברים ואם לא יוכלו יניחו אותה מיד.
היורד לנכסי שבויין, כגון בנו או אחיו ושמע שמת אביו או בנו או אחיו עדיין אין מוציאין אותו מידו דשמא תאמר אע"פ ששמע שמת אביו או אחיו מתיירא ואומר השתא אתי והשתא אתי ולא ירצה להוציא הוצאות בקרקע לזבלו ולגדרו. אלא לשמוט פירותיו בכל שנה ושנה ולא יניחנה נמי מלזרוע שנה אחת בתוך שתי שנים כמנהג כל עובד אדמה אי נמי יזרענה פשתן בכל שנה לפי שהוא מעולה יותר ולא יחוש לכחישת הקרקע קמ"ל ברייתא זו דלא חיישינן להא ולכתחלה נמי מעמידין את הקרקע בידו כיון ששמעו בו שמת דמוטב שיהיה בידו כיון שהוא ראוי לירשו ולא יעמיד בורה כל הימים וכיון דברשות נחית אם שמע אחר כן שהוא בא וקדם ולקט כל הפירות שהיו בקרקע הרי זה זריז ונשכר. היורד לנכסי נטושים וכו', מפרש בגמרא שעדיין לא שמעו בו שמת ומשום הכי טעמא דקפץ אחד מיורשיו הוא דאין מוציאין אותו מידו אבל לכתחלה לא מחתינן ליה מפני החששות שהזכרתי למעלה דדילמא שמיט ואכיל לפירי ומפסיד לקרקע, ורשב"ג סבר שאע"פ שלא שמעו בו שמת מורידין אותו קרוב לנכסי שבוי לכתחלה כדי שלא תהא בורה עולמית לפי שאם תאמר יניחו ב"ד אפטרופא ואותו אפטרופוס יניח שם אריס למחצה לשליש ולרביע הא לא איפשר דאפטרופוס לדקנני לא מוקמינן, ואם תאמר יניחו שם בית דין אריס למחצה ולשליש ולרביע כל שכן דהא לא איפשר לפי שאותו האריס בודאי יפסיד כל הקרקע ויגנוב הכל לפי שב"ד אינן יוצאין חוץ לעיר ומשום הכי קאמר רשב"ג מוטב שיעמוד הקרקע ביד היורשים שראוי להם לירש אותם הקרקעות אולי לא יפסידום ויבואו הבעלים מבית השביה וימצא קרקעו כמשפט ולא תהא מעלה עשבים ברשותו כיון שעבדוה כל השנים שעברו. היורד לנכסי רטושין וכו' להיכן הלכו, כלומר שהניחום הבעלים מדעתם והלכו להם דכיון דהיה להם לצוות ביד פלוני קרובי יעמדו ברשותו קרקעותי ולא צוה ש"מ דלא ניחא ליה. מאי שנא הנך, שהלכו בעל כרחן בשביה דקרי להו נטושין. ומאי שנא הנך, שהלכו מדעתן דקרו להו רטושין. ומשני נטושין משמע על כרחן מדכתיב [שמות כ"ג] ונטשתה היינו בעל כרחו דשביעית אפקעתא דמלכא הוא כלומר מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה רטושין משמע מדעתן דכתיב [הושע י'] אם על בנים רוטשה כלומר מפני פחד האויב שסוברין שיבוא עליהם באכזריות האימהות מניחות בניהם ובורחות להם מפני מורך לב שלא יפלו ביד אויביהם הן ובניהן.
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, כלומר אע"פ שלא שמעו בו שמת כרשב"ג ולא חיישינן דילמא פסיד לה לארעא ולא פלח לה כל צרכה מפני אימתו שיפחד שמא היום או מחר יבאו יורשיו ויוציאוה מידו בלא שום פירות אפילו למחצה לשליש ולרביע. יצא לדעת אין מורידין וכו', כלומר דכיון שלא צוה איגלי מילתא דלא ניחא ליה ותעמוד בורה כל הימים עד בואו. ובורח מחמת מרדין, כלומר משום שפיכות דמים. הרי הוא כשבוי, שאינו יכול לצוות מחמת שהוא בהול שמא יודע הדבר וימצאוהו בעיר ויעשו ממנו משפט של שופכי דמים ואף לאחר שברח רחוק עשרה ימים או עשרים יום איננו יכול לשלוח ולצוות על קרקעותיו לפי שבכל מקום שאדם בורח מחמת מרדין שם יעשו בו משפט מות אם יודע להם שיש עליו מתרעמין ומורידין קרוב לנכסיו שיעבוד האדמה ויהיו לו כל פירותיו היוצאין ממנו כדי שלא תהא בורה עד שישמעו בו שמת. וכולן שמין להם כאריס, כלומר אבורח מחמת מרדין קאי דקאמרינן דמורידין קרוב לנכסיו ושמא תאמר כי היכי דבר נטושין היכא שלא שמעו בו שמת דאמרינן אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר נימא נמי דבורח מחמת מרדין קמ"ל ברייתא זו דלא אמרי' כן אלא אם יבואו הבעלים יתנו להם הבעלים בכל שנה ושנה שעברה למחצה לשליש ולרביע ויחזיר להם המותר כפי שיודו הן מעצמן שיצא מן הקרקע או שמא על פי עדים שכך וכך הוציא הקרקע פירות בכל שנה ושנה אבל אינו זריז ונשכר כיון שלא צוה דפנאי היה לו אע"פ שהיה מתיירא מה שאין כן בשאר שבוי שאין בו פנאי כלל כלל.
ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפטרופוס, להכניס דבר המוכן ויהיה שמור לבעלים אבל קרוב אין מניחין להיות אפטרופוס באותה הקמה דכיון דתלושין הן דילמא שמיט להו ואכיל להו ואחר כך מורידין קרוב (והשביח) [להשביח] הקרקע וליטול כאריס כשיבאו הבעלים מאותה תבואה שהיא מחוברת בקרקע אם לא קדם ותלש ובשאר השנים אינו מחזיר כלום דהא קדם ותלשינהו מעיקרא ובבורח מחמת מרדין שמין לו כאריס לכל השנים שעבדה ופלחה דלא מהני בהו קדימת תלישא. ולוקים אפטרופוס לעולם, כלומר שלא יטול כלום והוא יכניס שם אריסים או פועלים ויהיה הפירות מונחים בידו עד שיבאו הבעלים. ומשני אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן, כלומר הואיל והשבוי הוא בר הקנאה ונתמלא זקנו אין איש מכניס עצמו לטרוח לו דכשהיתומים הם קטנים איכא דשמע להו והרי הוא אפטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני ליכא דמשמע להו לב"ד.
אין מורידין קטן לנכסי שבוי, ואפילו הוא ראוי ליורשו כיון שלא שמעו בו שמת משום דלית ליה דעתא לפלחה כראוי דכל קטן מפסיד נכסי הוא. ולא קרוב לנכסי קטן, ולא קרוב הראוי לירש את הקטן כגון אחיו לנכסי קטן לעשות וליטול מחצה לשליש ולרביע דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו אי נמי לומר לחלוק ירושתו באו וטוב להוריד בהם איש רחוק דלא מצי טעין משום ירושה וליכא בהו אלא חדא חששא ובקרוב איכא תרי חששות. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאימא, כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם ואיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח אף לקטן. דאתי לאחזוקי בהו, מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו (לחלוק) [לחלקו] באו. [ע"ב] ולא היא לא שנא וכו', כלומר מסקנא דשמעתא דלא מפלגינן בין בתי לארעתא אע"פ שאין כל כך חששא שמא יחזיק בהם בבתים כמו בשדות שהן רחוקות מן היישוב כמו בתי דמסהדי עליה שיבבי שלא ירד בזה הקרקע אלא מחמת אפטרופוסות ולא מחמת ירושה או בתורת קנייה אפילו הכי אסרינן להורידו בהן. ולא שנא עבדו אטרא, דהיינו שטר חלוקה שמא תאמר ליכא למיחש למידי דכיון דיש בידו שטר שהגיע לחלק הקטן אלו השדות או אלו הבתים מתיירא להחזיק בהם זה הקרוב אפילו הכי לא מחתינן דחיישינן שמא תאבד שטר האטרא ויטעון משום ירושה כלומר שבאו לחלקו בשעת ירושתו אבל אחר שאינו יכול להחזיק בהם מחמת טענת ירושה מחתינן ליה לנכסי' ולא חיישינן שמא יאמר קניתים ממנו אחר שהגדיל ועמדו בידו בשופי שני חזקה ואבדה לי שטרי דהא קיימא לן אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו לאחר שהגדיל דכיון דנחית בהאי קרקע בתורת אפטרופוסות תו לא מהימן למימר החזקתי בו מחמת קנייה אלא אם כן בשטר. ולא שנא אחי דאבא, שיכול להחזיק בהדיא משום ירושה אלא אפילו אחי דאימא שאין יכולין לבא מחמת טענת ירושה לא מחתינן קרוב אלא רחוק אע"ג דאיכא למיחש נמי משום טענת ירושה דלימא אחר שהגדיל קניתיה אפילו הכי רחוק עדיף לפי שכשהורידו ב"ד זה הרחוק לנכסיו מתיירא שמא יתנו ב"ד את לבם לשאול ממנו מה אתה עושה מאותו קרקע והויא מחאה אבל בקרוב לא יחושו ב"ד לשאול ממנו והיה מחזיק בהם. איניש דמעלי כלומר שהוא נאמן ולא שמע לווטאתא דרבנן עליה שתכף שיאמרו לו ב"ד שיפרע לאלתר יפרענו. ושפי נכסיה, שיהיה עשיר שיוכל לפרוע בלבבו הטוב שיש נאמן שאינו יכול לשלם מה שהפסיד בעסק.
<h2>דף לט:</h2>
אמר אביי היכי ליעביד לוקמינהו לנכסי ביד דאחתא וכו', ומיירי שלא שמעו בו שמת ואפילו הכי חיישינן דילמא שכיבא סבתא נמצא שנפלה הירושה לשלשת הבנות אשתכח שיש להאי ינוקא שליש בנכסים וקימא לן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. לוקמינן בידא דינוקא, דהא יש לו שליש בנכסים או המחצית אם מתה אותה ברתה שנשבית עם הסבתא. ומשיב לעצמו הא לא יכלינן למעבד דאיכא למיחש דילמא לא שכיבא אלא סבתא לחודה ויש חלק לאותה ברתא הנשבית באותן הנכסים וקיימא לן דאין מורידין קטן לנכסי שבוי. אמר אביי הילכך פלגא יהבינן בידא דאחתא זו ממה נפשך שאם מתו הסבתא וברתא הנשבית עמה נמצא שיש לזאת הברתא הנמצאת בעיר המחצית בכל הקרקעות ואפילו אם תמצי לומר שלא מתה הברתא ואין לה בה אלא השליש בקרקעות אפילו הכי יכולה להיות אפטרופא בחלק אותה הבת השבויה דהא מורידין קרוב לנכסי שבוי ואידך פלגא מוקמינן ליה אפטרופיא דשמא של ינוקא הוא דשמא מתו שתיהן הסבתא והברתא. לסוף שמעו דשכיבא סבתא, ובודאי יש חלק לקטן באותן נכסים על כן אין ראוי להם להניחם ביד זאת האחות שהיא בעיר ואע"פ שלא שמעו שמתה אותה ברתא יש לינוקא שליש בנכסים בלי ספק ושליש לזאת האחות שהיא האחות בעיר ואידך תילתא מספקא לן אם יש לתינוק חלק בו דשמא מתה ברתא ויש לו החצי באותו השליש ולאחות שלא נשבית החצי השני ומשום הכי יהבינן ליה דינקא דהיינו חצי השליש דהיינו ששית כל דינקא שבתלמוד הוא חלק ששי ומשום הכי לאותו חלק דינוקא נבקש אפטרופא ומשום מצוה נמצא לו אפטרופוס אבל לאותו חלק הששי המסופק לנו אם לברתא שלא נשבית אם לא לא היינו מוציאין אפטרופוס דאפטרופוס לדיקנני לא משכחינן ומעמידין אותו ביד האחות דהא קיימא לן מורידין קרוב לנכסי שבוי ורבא פליג ואמר דכל אותו חלק שהוא ראוי לברתא הנשבית אם לא מתה מעמידין אותו ביד אפטרופוס דכיון דנכנס האפטרופוס משום מצוה בקצתו יכנס בכולו ולא נצטרך להוריד קרוב לנכסי שבוי דכי עבדינן הכי לא עבדינן אלא מדוחק משום דאפטרופוס לדיקנני לא אשכחינן.
מארי בר איסק וכו' אתא ליה אחא מבי חוזאי, כלומר שהלך אביו למדינת הים ונשא לשם אשה ונולד לו ממנה זה האח וזה מארי בר איסק כששמע שמת אביו ירד בנכסים והשביחם לצורך עצמו לפי שלא היה יודע שנולד לו אח במדינת הים. לא ידענא לך, איני מכירך שתהיה אחי לשום פרצוף פנים של אבי שיהיה לך אחד מהם ולא אחלוק לך נכסי. אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה שפיר קאמר דכתיב [בראשית מ"ב] ויכר יוסף וכו', כלומר הדין עמו שלא יחלוק לך עד שתביא עדים שאתה אחיו בודאי שהרי אפילו בשני בני אדם שהן אחים ועמדו כמה ימים יחד אפילו הכי כשמתרחקין זה מזה ואין רואין זה את זה יכול לבוא כפירה ביניהם אם נשתנה אחד מהם בחתימת זקן קל וחומר במי שלא ראהו מימיו שיכול להכחישו שאיננו הוא אותו אח שיש לו במדינת הים ולא הוצרך להביא זה הפסוק אלא לפצות לב התינוק זה שבא ממדינת הים שלא יפחד מאחיו מארי בר איסק כי לא במרד ולא במעל הוא מכחיש אותך כי לכשיודע לו האמת יחלוק ברצון עמך ויאהב אותך והיו דברי רב חסדא כדברי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ואע"פ שהיה יודע רב חסדא כי מארי בר איסק גברא אלאמא הוא היה משבחו בפניו כדי שיהיה נשמע לב"ד ולא הועילו דברי שלומותיו עד שפירש לו בפירוש שגברא אלאמא הוא. סוף סוף סהדי אתו ולא מסהדי, כלומר מיראתו ופחדו. תרתי לא עבדי, איפשר שמרוב יראתו לא ירצו לבוא לב"ד מאיליהם אבל מאחר שיבואו לב"ד לא יעידו שקר מפני פחדו שיאמרו אין אנו יודעים בעדות זה כלל (אלא) כיון שהם יודעים אלא ודאי יעידו האמת. ליפלוג לי נמי מפרדסי ובוסתני דשתל, כלומר שהשביח הקרקעות מאותן פירות שיוצאין בכל שנה ושנה מן הגנות והשדות וזהו השביח נכסים מחמת נכסים. אמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דתנן הניח וכו' השביחו לאמצע, מוקים לה רב חסדא התם בבבא בתרא בפרק יש נוחלין [קמ"ג ע"ב] בשהשביחו נכסים מחמת נכסים. אמר ליה אביי מי דמי, התם על מנת כן טרחו הגדולים לתת חלק לקטנים מאותו שבח שהרי היו יודעין אותם שאם לא מחלו היה להם לחלוק הקרקעות וישביחו חלקם ולא חלק הקטנים ש"מ מדלא עשו כן דודאי מחלו טרחם אבל הכא בהאי מעשה דמארי בר איסק מי ידע דמחיל הכא לא היה יודע עד עכשיו שהיה לו אח כלל במדינת הים ובודאי לא מחל ומאחר שכן הויא דין הוא שיהיה כל השבח שנשתבחו הקרקעות מאחרי מות אביהן כולו למארי בר איסק ולא יהיה לו חלק בהם לאותו אח קטן שבא ממדינת הים וזו הייתה סברתו של אביי כנגד סברת רב חסדא שפסק שיטול האח הקטן החצי בכל השבח. [מ' ע"א] וכשנשאלה שאלה זו לפני ר' אמי שהיה בארץ ישראל פסק הדין כדין שפסק רב חסדא שיש לתינוק חלק בשבח שנשתבחו הנכסים שלא כדברי אביי אלא שחלק על רב חסדא בהא שהיה אומר שיטול התינוק המחצה בשבח וקאמר ר' אמי דין הוא שיתן התינוק מחצי שבח שלו שליש או רביע כמנהג המדינה למארי בר איסק שהיה טורח בעבודת הקרקע והיה לומד ר' אמי בקל וחומר מברייתא דבורח מחמת מרדין (ו)דאמרי' לקרוב שירד בנכסים ששמין לו כאריס כמנהג המדינה כשיבואו הבעלים ממדינת הים ויטלו שלהם דין הוא שלא יהא טרחו לריק אע"פ שאין לו שום זכות בכל גוף הקרקע אפילו טפח היכא דיש חלק וזכות למארי בר איסק באלו הקרקעות כל שכן וכל שכן שיתן לו האח שכר טרחו למארי בר איסק כמנהג המדינה וכששמע רב חסדא השיב שאינו דומה מעשה דמארי בר איסק לדין היורד לנכסי בורח מחמת מרדין דהתם ברשות קא נחית כלומר ברשות ב"ד דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא מארי בר איסק לא בא ליטול עצה מב"ד ולא נמלך אליהם ומשום הכי דין הוא שיפסיד טרחו ולא יטול כי אם מחצית השבח ועוד שאם אפילו היה בא לימלך עמהם היו מוחין בידו דהאי אחא קטן היה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה לקמיה דר' אמי, והודה לפסק דין של רב חסדא שלא יטול מארי בר איסק (וכו') [כלום] כלומר במחציתו של השבח המגיע לחלק הקטן ויטלו שניהם בשוה בשבח שהושבחו נכסים מחמת נכסים אחר פטירת אביהם וקושיא דאביי שהקשה התם ידע וקא מחלי הכא מי ידע דמחיל ליתה משום האי טעמא דקטן הוא ועבר על תקנת ב"ד ומשום הכי קנסינן ליה אע"ג דלא ידע דמחיל והשביח לאמצע ולא שקיל שליש או רביע במחצית של תינוק מהאי טעמא נמי דקטן הוא אבל אם היה גדול הוה קושיא דאביי קושיא ולא שקיל אותו אח הבא ממדינת הים כלל באותו שבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם כיון דלא ידעי ליה כלל דהא כברשות ב"ד נחית דמי וכל השבח שלו ובפירות הנמצאים מחוברים בשעת בואו ממדינת הים שמין לו כאריס כלומר אחר שחולקין הפירות באמצע נוטל במחצית שלו לשליש ולרביע כמנהג המדינה דלא גרע מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה כל שכן דבזריעתו שזרעה דין הוא שיטול ממנה כמנהג המדינה ואכתי צריך עיון גדול מה שכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות וכו' הרי זה יוציא לו חסרונות, כלומר כשיחזירם לו במדה שמדד לו אין לו לתבוע ממנו כל אותו סך החשבון שהפקיד לו (שום) [שאם] הפקיד לו כור צריך שיחסר לו מן החשבון תשעה חצאי קבין דהיינו ארבעת קבין ומחצה לכל כור וכור שזה השיעור אוכלין מהן העכברים ובאורז קלוף אינו נפחת אלא זה השיעור והכי תני בברייתא באורז שאינו קלוף שלש סאין לכור ש"מ דמתני' בקלוף הא מיירי ומשום הכי נקט תשעה חצאי קבין משום דהוה ליה למתני בשעורים ובדוחן תשעת קבין כלומר שלימים משום הכי תני חצאין ולא קתני ארבעת קבין ומחצה. הכל לפי המדה, כלומר זה השיעור לכל כור וכור. הכל לפי הזמן, כלומר וכן לכל שנה ושנה אם עמד הפקדון בידו שנתים ימים או שלש שנים יפחות לכל שנה ושנה זה השיעור. ור' יוחנן בן נורי פליג על הכל לפי המדה דקאמר תנא קמא שלכל כור וכור יפחות תשעה חצאי קבין לאכילת עכברים וכי העכברים אוכלין יותר מן המרובה על המועט וכי יש להם דעת לשבוע נפשם כשיש תבואה מרובה לפניהם ולהרעיב נפשם כשאין לפניהם אלא תבואה מועטת כמנהג בני אדם שיש להם דעת אלא לפיכך לא יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד תשעה חצאי קבין (ואם) [ואפילו] הם מאה כורין אבל לא פליג על הכל לפי הזמן לפי שכן הדעת נוטה שכשיאריך הזמן יפסידו יותר ותנא קמא מהדר ליה בברייתא הרבה אובדות מהם הרבה מפוזרות מהן כלומר וכי אתה סבור דמשום אכילת עכברים לחוד אנו מפחיתין זה השיעור לא כי אלא משום כיון דאיכא חטים הרבה מתפשטין בקרקע הבית ומתפזר אילך ואילך יותר ממה שמתפזר בכור אחד. ר' יהודה אומר אם הייתה מרובה וכו', כלומר אם היו בעשרת כורין או יותר אין צריך לפחות לו תשעה חצאי קבין לכל כור וכור מפני שהן מותירות כלומר כשאדם מודד בכל כך כורין אין דרך למדוד בצמצום ולמחוק המדה מפני הטורח ואי אפשר שלא יותיר לכל כור וכור יותר מתשעת חצאי קבין אי נמי שאדם טועה בחשבון המדה וזה הנפקד מחזיר לו אותם מעט מעט ומודד ביישוב הדעת ומוחק במחק כמשפט ומוצא בו סך חשבון שהופקד אצלו אע"פ שאכלו העכברים הרבה ממנו ובברייתא תני בהדיא כמה מדה מרובה עשר כורין.
תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה, מפרש הברייתא המשנה שאומרת הכל לפי המדה הכל לפי הזמן שצריך שיחשוב לכל כור תבואה שהפקיד לו לאכילת העכברים פיזור סך הכתוב במשנתינו וכן לכל שנה ושנה מתמעטין החטין והולכין. כשעירבן עם פירותיו, ומשום שאינו יודע כמה נחסרו צריך שישיב לו פקדונו לחשבון השעה שהפקיד אצלו אלא שהוא פוחת חסרון שחסרו העכברים ושפזרו. אבל אם יחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך, כי אני לא שלחתי בו יד ומתי שתרצה אשבע וטול מה שהנחת ומה שנפזר ונאכל לא יכלתי לשמרו כי דרך כל העולם כן הוא ועל מנת כן הפקדת לי וכשערבן עם פירותיו נמי אם היה (שולח) [יודע] כמה סאין נטל מהן בשליש השנה או בחצי השנה יחשוב כמה ראוי לאותן סאין שנסתפק מהחסרון ולפי מה שנשאר יטלו כל אחד ואחד לפי חשבון שיש לו בהן הן מעט הן הרבה ויכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל כיון שאינו יודע כמה נסתפק מהם צריך שיחזיר לו פקדונו כולו חוץ מאותו חסרון הבא להם מחמת העכברים.
בימות הגורן שהם יבישים בענין אחד בשעה שהוא מחזירם כמו בשעה שהפקידם אצלו. אבל מדד לו בימות הגורן, שנתייבשו בחמה. והחזיר לו בימות הגשמים, שחזרו ונפחו מלחלוח הגשמים והקור והן מותירות מחמת הנפח יותר ממה שנחסרו מחמת העכברים ומחמת הפיזור ומעשה היה ופקע כדא בימות הגשמים מפני הנפח שנתפחו.
יוציא לו שתות ליין וכו', כלומר אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו ומסתפק מן היין בכל יום ואינו יודע כמה כשמחזיר לו פקדונו אין ראוי שיתבע ממנו כל חשבונו שהפקיד אצלו שהרי דרך הקנקנים לבלוע מן היין השתות, ודוקא שערבם עם יינו שאם לא ערבם עם יינו אם יפחות יותר אינו חייב להשלים דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך. ור' יהודה פליג ואמר שצריך לפחות החומש משום בליעת הקנקנים, ומפרש בגמרא דלא פליג ר' יהודה ותנא קמא אלא זה היה משער לפי העפר של מקומו שאינו בולע כל כך ובמקומו דר' יהודה בולע יותר. אם היה שמן, מה שהפקיד לו שהוא עב הרבה ואינו נכנס בדפני החבית כל כך כמו היין שהוא דק אינו פוחת לו מסך חשבונו לא שתות ולא חומש אלא קרוב לשלשים לוגין לוג אחד ולא משום בלע לבדו אלא בין שמרים ובלע לוג ומחצה לשמרים שכשהפקיד אצלו השמן ונשאר שמרים בקרקע החבית כשיעור הזה לוג ומחצה למאה לוגין ובערבן עם שמן שלו נמי מיירי כדפרשינן שאם לא עשה כן היה אומר לו הרי שלך לפניך הן מעט הן רב כי אני לא שלחתי בו יד ואם תרצה שאשבע לך אשבע וטול מה שתמצא בחביותיך אלא הוא ערבן עם השמן שלו כדי שלא יצטרך לישבע לו אם היו הקנקנים ישנים או אם ערבן בקנקנים ישנים אין מוציא לו מחשבונו מחמת בלע כלל בין שהן מזופפין בין שאינם מזופפין דכיון דטעון טעון דכיון שזמן מרובה עמד בהן שמן כל הימים שוב אינן יכולין לבלוע כיון שהוא עב. ר' יהודה אומר אף המוכר לחבירו שמן מזוקק וכו', כלומר דכשם שאמרו שמרים במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן לחברו בזמן שהוא עכור בשעת בית הבד ונתנו לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תדיר מעט מעט ונותן לו שמן מזוקק חייב הלוקח לקבל עליו לוג ומחצה משמרים למאה לוגין דנוח לו כשנותן לו שמן מזוקק בכל פעם ופעם משיתן לו עכור בכל פעם ופעם ורבנן פליגי עליה דדוקא במפקיד אזלינן להאי דינא אבל במוכר אמרי' דרך המוכר שמוכר עד לוג ומחצה בשמרים כדי שיהו רגילין בני אדם ליקח ממנו במדה גסה וראיה לדבר שהרי היה שולח לו בכל עת ועת שמן מזוקק בלא שום עכירות שמע מינה שמחל לו עליו.
<h2>דף מ:</h2>
אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים, כלומר לוקח ומפקיד אחד הם לענין פקטים כלומר תורה אחת לשניהם. פקטים, פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן. לוקח מקבל פקטים, אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים. במדה דתשרי, בשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים הם בתשרי ומשום הכי דין הוא שיקבל עליו פקטים. הא דשקיל מיניה בשער של ניסן שהן ביוקר ודרך כל שמנים להיות מזוקקים וצלולין בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק ומשום הכי לא מקבל לוקח פקטים.
המפקיד חבית וכו', כלומר חבית של יין או של שמן אצל חברו. ולא ייחדו ליה הבעלים מקום, כגון קרן זוית. וטלטלה, הנפקד ונשברה או מתוך ידו נשברה בעוד שהוא מנענע אותה אם היה הנענוע והטלטול שטלטלה לצורך עצמו כלומר כגון להביא גוזלות מן השובך שבבית שלא היתה ידו משגת בקיני השובך אלא בחבית זו חייב לשלם אותה לבעליה דחשבינן ליה גזלן דשואל שלא מדעת גזלן הוי וכל גזלן חייב בכל אונסין שבעולם אפילו במתה מחמת מלאכה ואם טלטלה לצרכה כגון שהיתה מונחת במקום התורפה ורוצה להושיבה במקום המשתמר פטור דהא אנוס הוא ושומר חנם פטור מן האונסין. ואם משהניחה נשברה, אפילו אם טלטלה לצרכו דנעשה עליה גזלן פטור הואיל ולא ייחדו לה הבעלים מקום כוליה הבית מקומה היא וכשנשברה כבר הוחזרה למקומה ומוקמינן ליה כר' (שמעון) [ישמעאל] דאמר הגונב טלה מן העדר או סלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר ולא בעינן דעת בעלים ועבד תשובה מעלייתא ואם יגנב משם אין עליו לשלם כלום. יחדו לה הבעלים מקום, שאמרו לו השאילני קרן זוית זה לחבית זו. ונשברה, אפילו לאחר שהניחה נשברה. אם טלטלה לצרכו חייב דכיון דנעשה עליו גזלן חייב באונסיה, ומפרש בגמרא דדוקא שלא החזיר לאותו קרן זוית שהשאיל לבעלים ואפילו ר' ישמעאל מודה דבעינן למקום שגנב יחזיר והכא כיון שייחדו לה הבעלים קרן זוית לא מקרי חזרה גמורה עד שיניחנה באותו קרן זוית וכולה ר' ישמעאל היא ואם החזירה לאותו קרן זוית אפילו לצרכו טלטלה מיפטר דלא בעינן דעת בעלים הכי מתפרשא בגמרא.
<h2>דף מא.</h2>
לא מיבעיא לא ייחדו לה הבעלים מקום דלאו למקומה אהדרה, שהרי לא ניכר מקומה לעולם שיתרצו הבעלים שתהא מונחת שם. אלא אפילו ייחדו לה הבעלים, קרן זוית אחד שתהא מונחת שם שהחזירה הגנב או הגזלן שם דבודאי למקומה החזירה הוא הוה סלקא דעתא דלא מיחייב אם נשברה אחר כן קמ"ל דמיחייב כיון דליכא דעת בעלים ממש בהחזרתה. ה"מ בשומר שגנב מרשות עצמו, כלומר בהא הוא דמיקל ר' ישמעאל ואמר דלא בעי דעת בעלים דכיון דעבד תשובה איהו במקום בעלים קאי וכאילו יש דעת בעלים הוי ידיעתו שהחזירה למקומה שהניחוה שם הבעלים ור' עקיבא פליג ואמר דכיון שנטלה על מנת לגוזלה או לשלוח בה יד תכף נסתלק מהיות שומר אם היו הבעלים יודעים בו ואע"ג דעבד תשובה מעלייאתא שהחזירה במקום המיוחד לה כיון שלא ידעו הבעלים ממש אם נאנסה בתר הכי מיחייב לשלם דכאילו לא החזירה דמי אבל גנבה בעלמא דשקיל ליה לגנבה מבי מרה או מבית השומר אפילו (הכי) ר' ישמעאל מודה שחייב בתשלומין אם לא ידעו הבעלים ממש אלא השומר בהחזרתה אם נודע לבעלים גניבתה ואם לא נודע לבעלים גניבתה פליגי בה רב ושמואל ור' יוחנן בפרק הגוזל זוטא [קי"ח ע"א] ושם פסקנו הלכתא כמאן.
שליחות יד צריכא חסרון, כלומר שאע"פ שהגביהה על מנת לשלוח יד בחבית לא מיחייב באונסיה עד שיחסר ממנה רביעית. והלכתא אינה צריכה חסרון, כיון שהגביהה על מנת לגוזלה נעשה עליו גזלן. שואל שלא מדעת, כגון שטלטל ממקום למקום חבית המופקדת אצלו והוא טלטלה ממקומה להוריד בה גוזלות מן השובך מיד נעשה עליה גזלן ואם נשברה מיחייב בתשלומין.
ור' יוחנן לא סבר לה להא דרב ששת, דר' יוחנן מוקים לה בגמרא בתרי תנאי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא דלא הוה ליה מקובל האי תירוצא דכולהו אמוראי דמתרצי סופא דקתני משהניחה חייב שהניחה במקום שאינה מקומה דאיהו סבר כיון דקתני הניחה סתמא במקומה משמע.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו (וכו') צררן והפשילן לאחוריו, כלומר צררן בסודר שבראשו העודף ממנו אחורי ראשו נמצא שלא שמר כדרך השומרין שהיה לו להניח ראשי הסודר הקשורין בו המעות מלפניו שיוכל תמיד למשמש בהן דכתיב [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך ודרשינן אע"פ שצרורין יהיו בידיך, ומסרם לבנו ולבתו הקטנים נמי לאו בני שימור הן וכל שכן נעל בפניהם שלא כראוי ובאו גנבים ונכנסו בבית אין לך פשיעה גדולה מזו ואע"פ שהוא שומר חנם חייב. ואם שמרן כראוי, מפרש בגמרא בכספים אין להם שמירה אלא בקרקע קבורים ולא יהא פחות מטפח עליהם מן העפר ואע"פ דלענין חמץ שנפלה עליו מפולת לא חשבינן ליה כמבוער אלא א"כ יש על גביו עפר שלשה טפחים לא דמי דהתם משום דיש ריח לפת ואנו יראים שמא יריח הכלב הפת ויחפש אחריו ויגלהו וחיישינן שמא ימשכנו לאכלו אע"פ שבטלו ואמר אותו חמץ שתחת המפולת יהא בטיל וחשיב כעפרא אבל הכא לגבי פקדון משום אכסויי מעינא הוא דבעינן שיקברנו וכיון שאינו דבר שיש בו ריח סגי בטפח.
ירושלמי נתנן במקום שנהג ליתן את שלו וכו', צריך עיון זה הירושלמי אם הוא חולק עם גמרא של בבלי שהרי אומר נתן במקום שנהג ליתן את שלו וכו' ומשמע אפילו לא קברם תחת הקרקע פטור כיון שאינו נוהג בשלו כן, ויש לומר דלא פליג כיון שהמפקיד עצמו יודע שאינו רגיל בעל הבית לקבור את הכסף שלו על מנת כן נמי הפקיד לו את כספו וכמי שהתנה עמו דמי ותנן [לקמן צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל אי נמי שואל להיות כשומר חנם, אם נמי יש לומר שזה הירושלמי אינו מדבר בכספים אלא במטלטלין.
אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למעבד, כיון שהוא נושא עם עצמו הכסף המופקד אין לך שמירה גדולה מזו. אע"פ שצרורין יהיו בידך, כלומר צריך היה להניח הסודר שקשורין בו המעות כלפי פניו ושימשמש בהן תדיר אם הן קשורין היטב אם לאו.
כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ואם לא קברן ונגנבו פשיעה גמורה היא שתכף שיכנס הגנב בבית מיד יודע מקום הכסף ושובר את התיבה ונוטלו משם בלא טורח אבל כשמטמינן בקרקע אינו יודע באי זה מקום יבקש אותו אם לא יחפור כל קרקע הבית. ואי צורבא מרבנן הוא, כלומר אם המפקיד הוא צורבא מרבנן שהוא רגיל במצוות הבדלה על הכוס יש לשומר לטעון משום הכי לא הטמנתי אותם במוצאי שבת הייתי סבור שמא יבוא לי אותו המפקיד ויצטרך ליקח ממנו זוזא לקנות יין להבדלה ולפי שהוא זריז במצוות ניחא ליה שלא הייתי קוברם תחת הקרקע שאם היו נקברים היה נמנע ממצוה שלא היה רוצה להטריחני לגלותם ולהטמינם פעם אחרת ואפילו היה רוצה לא הייתי שומע לו. בכותל, כלומר ביני אורבי במקום שמשימין הסיד והטרכסיד. טפוחאי, מטפחין בכותל אם יש בו חלל ומכירין מקום שהוא חלול וחופרין בו מיד נמצא דפשיעה היא אלא עיקר שמירה בכותל היא דהויא בענין זה שישימם בכותל בתוך טפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה ושניהם בכותל ולא בקרקע הבית דבהני שני מקומות אין נותנין דעתם שיהיה שום דבר טמון בהן שאין דרך העשירים המטמינים ממונם בכותלים לעשות בשני המקומות האלו. וצריך לעמוקי להו, אפילו בכותל צריך שיהיה טפח מעפר או מאבנים סביבות אותו הטמון שאם יהיה פחות איפשר שיפרד העפר או האבנים מסביבות הכסף הטמון מחמת כובד הכותל שעליו (בהנאה) [בהכאה] מועטת שיכו הליסטים בכותל ויתגלה המטמון להם.
אותבינהו בצריפא דאורבני, בית קטן שעושין הציידין מן ערבה ולא קברם ואגניבו. אמר רב יוסף אע"ג דלענין [גנבי נטירותא היא לענין] נורא פשיעותא הוא, לפי שהדליקה מצויה שם מפני שהוא של ערבה והוה ליה למיחש דילמא נפלה דליקה שם וישרפו המעות ונמצא שפשע על שלא קברם אבל לענין גניבה נטירותא היא ואפילו בלא קבורה לפי שאין הגנבים הולכים שם לגנוב מפני שאין ממון מצוי שם והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס שהרי לא נפל שם הדליקה [אלא] נגנב [ו]גניבה דהתם אונס היא אפילו הכי חייב כיון דתחלתו בפשיעה.
לא ידענא היכא אותבינהו, כלומר אינני זוכר באי זה מקום קברתים ואינני מוצא אותם עכשיו ואבקש אותם היום או מחר ואמצאם ודן רבא שישלם לו מיד ולא ימתין אותו עד שיחפש אחריו דאין לך פשיעה גדולה מזו ואע"פ שהוא טוען שקברם כיון שהוא אומר שאינו זוכר באי זה מקום דין הוא שישלם אותם אע"פ שלדבריו לא נגנבו אפילו הכי כאבודין דמו לצורך המפקיד כי מי יוכל לחפש כל קרקע הבית או כל טפח הסמוך לקרקע או הסמוך לשמי קורה אם לא יפסיד הבית וכותליה ואע"פ שקברם [הואיל] ולא נודע לנו אם קברם אם לא אין לו להפטר בשבועה שלא פשע בה שהרי אין לך פשיעה גדולה מזו.
אשלמינהו לאימיה, כלומר מסרן לאמו ולא אמר לה של פקדון הם הזהרי בהן. ואותבינהו בקרטליתא, ארגז ולא קברתם ואגניבו. נימא לדידיה שלים, שהרי אינו יכול להשבע ששמרם כמשפט הא לא יכיל לאישתבועי שהרי מסרן לאמו ומתוך שלא יכול לישבע משלם הא לא הוי דהא אמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד ולכתחלה נמי שרינן ליה להפקידן ביד אשתו ובנו ובתו הגדולים כדתנן במתני' מסרן לבנו ובתו הגדולים פטור. [ע"ב] נימא ליה לאימיה, (שישלם) [שתשלם] אותם לפי שלא קברתם תחת הקרקע או בכותל. אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוא, שאם הודיעני [ד]של פקדון הוו הייתי קוברת אותם אלא הייתי סבורה דשלו הוו ואין דרכנו לקבור זוזים שלנו בקרקע ושמרתי אותם כמו שהיינו רגילים לשמור את שלו. נימא ליה לדידיה שלים, לפי שלא הודיעה דשל פקדון הוו. ואמר כל שכן וכו', יכול לטעון השומר לטובה נתכוונתי כדי שישמרוה שמירה מעולה שדרך העולם לשמור מה שנתן להם מן השמים יותר ממה שהוא נפקד בידם. אלא אמר רבא נשבע איהו וכו', לפי שאין מאמינים שמסרם לאמו אלא שמא הניחם בקרקע הבית במקום האבד ומשם נגנבו ונמצא שפשע בם ומשום הכי נשבע שמסרם בכוונה לבן דעת. ומשתבעא אימיה, ששמרתם כדרך ששומרים כל העולם נכסיהם שמצניעין אותם בארגז שלהם דאף ע"ג שאנו מאמינים בה שאומרת אמת שבנה מסרם לה שהרי נשבע שכך היה אפילו הכי צריכה לישבע שלא פשעה בהם שאם פשעה בהם מחייבא לשלומי לפי שהיינו יכולין לומר לה מתוך שהיית יודעת שלא היו של בנה אלו המעות על כן לא נזהרת בהם להניחם בקרטליתא שהרי דרך כל בן דעת ששומר את כספו ומניחו בתיבתו משום הכי משבעינן לה הכי ולא משבעינן לה שלא הייתה יודעת שזה הממון של פקדון היה לפי שלא היינו מקבלין שבועתה בזה דמילתא דלא איפשר הוא שלא הייתה יודעת דאם איתה דהכי הוה הייתה שומרת ממון בנה בלא ספק.
<h2>דף מב:</h2>
[ב"ק צ"ג ע"א] לשמור ולא לחלק לעניים, כלומר כשמניחין הבעלים הכלי לשמרו עד זמן פלוני ושיחזירנו לו בסוף הוא שחייבה עליו תורה לישבע ולשלם אבל אם הפקידו אצלו שלא יחזירנו לו עולמית פטור מלישבע ומלשלם שהרי אין לו בעלים ולמי ישבע ולמי ישלם אם תאמר לעניים ישלם הא לא מצי למהוי דמאן תבע ליה בדינא דהא ממון שאין לו תובעין הוא. ומשני עניי דפום בדיתא מיקץ קייץ להו (כלומר) לשמור הוא, [כלומר] דתכף שהוקדשה הארנקי לצדקה לעניי אותה העיר בפירוש תכף יודע כל עני ועני חלקו המגיעו ממנו וכשזכה בה רב יוסף לצורך כולם זכה באותו הארנקי וכשהפקידו הוא אצל אותו האיש כאילו הענייים שבעיר הפקידו לו דמי על מנת להחזיר להם פקדונם בכל ערב שבת ושבת דינר לכל אחד ואחד כמו שהיה קצוב להם מתחלה.
נימא ליה לאפטרופא, שקנאו שישלם כשלא הרגיש במום גדול כזה אחר יום או יומים משעת קנייתו שאם היה מרגיש בו היה מחזיר השור למוכר שהטעהו, ומשיב הא מצי טעין אפטרופוס מה הייתי יכול לעשות הלא מסרתיו לבקרא שהוא בן דעת ושכור הוא על זה והיה לו להודיעני. נימא ליה לבקרא שלים, כלומר לפי שלא הודיעו לאפטרופוס כדי שיחזיר המקח, ומשיב מצי אמר אנא בהדי תורא אוקימתיה ואוכלא שדאי קמיה ולא הוה ידענא דלא אכיל דמילתא דלא שכיחא לא איבעי לי לאסוקי אדעתאי. ומקשי מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, כלומר הלא נוטל שכר ואיבעי ליה לעיוני בכל שור ושור אי אכיל אי לא אכיל ולא היה לו לסמוך על השוורים שרואה שאכלו כל מה שהניחו לפניהם. ומשני אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי, כלומר אם היה בענין שמגיע הפסד ליתומים בדבר שלא הוחזר להם המעות שנתנו באותו שור בהא לא מסתפקא לן דודאי על הבקרא לשלם כל אותן הדמים שנתנו באותו שור דהא איבעי ליה לעיוני. אלא הכא במאי עסיקינן כגון דליכא פסידא כלל ליתמי כגון דאשכח אפטרופוס לבעל השור שמכרו לו והחזיר כל מעותיו שנתנו לו באותו השור. אלא מאי בו טעין, כלומר מי תובע כלום כיון שהאפטרופוס קבל דמי מקחו מן המוכר. ומשני דקא טעין מארי דתורא, כלומר התובע בעל השור הוא שצעק לב"ד על הבקרא כשלא הודיעו שזה המום היה בו שהרי נולד בעדרו ובודאי היה יודע בו. ומשני לא כדקא סלקא דעתך שזה המוכר הוא בעל עדר שנולד בו השור שאין לו שינים אלא ספסרא הוא שדרכו לקנות בהמה ביום אחד ולמוכרו לאלתר לאחר באותו השוק עצמו ואיפשר שלא הכיר כלל באותו מום ונ[ת]אונה גם הוא בו וכשבא האפטרופוס וצעק עליו משום מקח טעות החזיר לו מעותיו מיד משום מקח טעות אע"פ שלא היה מכיר באותו הטעות ועל כן הוא צועק על האפטרופוס ובקרא של יתומים שלא החזירוהו לו קודם שימות מאיליו והיה מוכרו לשחיטה או הוא עצמו היה שוחטו ומוכרו לטבחים ונמצא שהם גרמו לו זה ההפסד ולפי שטענתו טענה והדין עמו לצעוק על הבקרא שהוא שומר שכר על היתומים משום הכי אחר שנשבע הספסרא שלא הרגיש באותו מום משלם בקרא לספסר דמי שור העומד לשחיטה והוא כחוש הרבה שאין הבשר שלו נמכר ביוקר אלא בזול גדול דכיון שהספסר שילם כל דמי השור הנלקח ממנו ביוקר בדמי שור העומד לחרישה שאם לא שילם כלומר שהלך לו הספסר במקום רחוק היה על הבקרא לשלם ליתומים שהוא שומר שכר שלהם דמי השור העומד לחרישה דאי בעי לעיוני עכשיו ששילם הספסר הכל לאפטרופוס היתומים ולא הגיע להם שום הפסד ראוי שישלם הבקרא דמי שור כחוש הרבה העומד לטביחה ומרויח הבקרא בזה כל אותן דמים שיש בין שור העומד לחרישה ובין שור כחוש העומד לטביחה שהוא נמכר בזול גדול, והאי דמי בשר בזול דקאמרינן הכא אינו כאותו הנאמר בכוליה תלמודא [ב"ב קמ"ו ע"ב] דמשלם דמי בשר בזול דהיינו כל זוזא שהוא שש מעה כסף חשבינן בארבעה דינקי אע"פ שהוא בשר שמן מחמת טענת אותו שאכלו שיכול לטעון אילו הייתי יודע שלא היה שלי לא הייתי אוכל בשר כזה אלא א"כ הייתי מוצאה בזול גדול כלומר שישוה השליש יתר ממה שהייתי קונה אותו אבל בשר בזול דהכא אינו רוצה לומר שיפחתו לו מן הדמים אלא דינא הכי הוא שיהיה הבשר נמכר בזול כיון שהיה כל כך כחוש שלא היה יכול לאכול מעצמו אלא א"כ היו אובסין אותו בידים.
כריא דכשותא, שם זרע ירק שמטילין לתוך השכר. אמר ליה, בעל הבית. לסרסיא, לאותו האומן העושה השכר שלו. מיהא רמי, הראהו הכרי שלו ואמר ליה מזה הטיל לשכר. אזל, אותו האומן רמא מאותו כרי שיהיה מופקד אצלו. נימא ליה לדידיה, כלומר לבעל הבית שישלם מה שהופקד אצלו. אמר אנא אמרי ליה וכו', כלומר יכול להשיב מה הריעותי אני לא הראיתי לו את שלי ולא הייתי סבור שישנה דבר ממה שצויתיו. לימא ליה לסרסיה שישלם, מפני ששינה ממה שאמר לו בעל הבית. מצי למימר לא אמר לי מהאי רמי ומהאי לא תרמי, כלומר לא פירש לי דברו היטב על כן לא הייתי סבור שיהיה קפיד בין כרי לכרי כיון שהיה הכל בביתו הייתי סבור שהכל שלו. ואי שהה שיעור לאיתויי ליה וכו', כלומר תלמודא פריך אם היה כרי שלו קרוב לאותו הגת שעושין בו שכר ואותו כרי של פקדון רחוק ושהה השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא בא מהרה אלא נתעכב זמן מרובה כמהלך דרך הרחוק גלי דעתיה בעל הבית דניח ליה שהרי יכול לשער בעצמו שמשל הפקדון הביא וכיון דלא נתן אל לבו דבעל הבית היא הפשיעה ועליו מוטל לשלם. ומשני בדלא שהה, כלומר שאותן שנים הכ[ר]י שלו ואותו של פקדון בבית אחד סמוך זה לזה היו עומדין ולא היה דעת לו להכיר ומשום הכי אין ב"ד יכולין להכריע מי משלם. ומקשי תלמודא והא קא משתרשי ליה, כלומר הלא על בעל הבית לשלם שהרי הוא נשכר בכשות של פקדון שהטילו בשכר ושלו עומד. בדהוה ההוא שכרא חלא, אשתכח שלא נהנה בהן. בכיסי, שהיתה כשות זו רעה וקוצים מעורבים בה ולא היה השכר כרצונו וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו משלם ליה דמי כשות של קוצים לפי מה שהשביח.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין וכו', כלומר אם הפקידן לו בכיס אחד בקשר משונה גילה דעתו שאינו רוצה שישלח בהם יד השולחני אפילו לפי שעה. ולפיכך, כיון שאין אנו נותנין לו רשות לשולחני שיהנה בהם אם יזדמן לו סחורה של רווח. אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן, דהא שומר חנם הוא דהא לא מטי שום הנאה לידיה. ואם הפקידן אצלו מותרין כלומר בלא קשר משונה גלי דעתיה דניחא ליה דלשתמש בהן השולחני שהרי ידוע לכל אדם שהשולחני צריך הוא למעות הרבה והיה לו לקשרם ולא קשרם ש"מ דניחא ליה שישתמש בהם אם יבואו לידו חילופין של מטבעות. לפיכך, אפילו לא ישתמש בהם השולחני חייב באחריותן דהואיל דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו כמאן דאישתמש בהו דאמי הואיל ונהנה נהנה. וחנוני כבעל הבית, אע"פ שצריכין לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר לו שום דבר אעפ"כ דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרין לא ישתמש בהם, ור' יהודה פליג ואמר דדינו כדין שולחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא א"כ לקח באחרים.
משום דצרורין לא ישתמש בהם, בתמיהא ומה גילוי דעת יש כאן שאינו חפץ שנשתמש בהם מאחר שאינם מותרין קא אמרת שלא ישתמש בהן הנפקד והלא דרך כל אדם לצרור מעותיו אע"פ שדעתו לשלוח בהן יד מיד. ומשני רב מארי דבקשר משונה רוצה לומר שנתנן לו צרורין ובודאי מי שהוא קושר בקשר כזה גילה דעתו שאינו רוצה שישתמש בהן השולחני שהוא צריך הרבה לכספים תדיר תדיר. תיקו, ותיקו דממונא לקולא לתובע וחומרא לנתבע כדין המוציא מחבירו עליו הראיה ורשאי הוא להשתמש בהן שאין כח ביד ב"ד למחות בידו והילכך אם אבדו חייב באחריותן.
ואפילו נאנסו, קמ"ל מתני' דחייב באחריותן ואע"ג דקתני אבדו לאו דוקא הוא דהאי אבדו מוקמינן ליה בענין שטבעה ספינתו בים דאין לך אונס גדול מזה ואע"פ שלא נשתמש בהן כמי שנשתמש בהן דמי דמהשתא הוי שואל עליהו כיון דניתן לו רשות להשתמש בהן. נאנסו לא, כלומר כל זמן שלא נשתמש לא הוי שואל עלייהו כיון שניתן לו רשות להשתמש אלא כשומר שכר חשבינן ליה בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית רווחא בה זבין בהו הוי עלייהו שומר שכר ואבדו דקתני מתני' דוקא הוא נגנבו או אבדו שהם קרובים לפשיעה אבל נאנסו שאין ביכולתו להציל כיון שלא נשתמש עדיין בהן לא מחמרינן ליה כל כך דליחייב בתשלומין.
השולח יד בפקדון וכו', מפרש בגמרא דבשבח שעל גבי גזילה פליגי בית שמאי ובית הלל אי הויא דגזלן או דנגזל הוי והכי סברי [ב"ש] שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי והכי קאמר ילקה בחסר וביתר כלומר שאם הפקידו לו רחל גזוזה ושלח בה יד על מנת לגוזלה ואחר כך נטענה עמו וגזזה ילקה בהאי יתר ויתן זה שבח גזילה לנגזל אי נמי ילקה בחסר כלומר אם כחשה לאחר ששלח בה יד ודאי חייב לשלם כמו שהיתה שוה בשעת שליחות יד ובית הלל סברי שבח גזילה דגזלן הוי הילכך לא יתן לו אלא (בשעת) [כשעת] הוצאה מבית הבעלים כלומר כאותה ששלח בה יד שהיתה גזוזה ולא יחזיר גיזותיה וולדותיה שנטענה ונתעברה אצלו וביתר הוא דפליגי בית הלל אבל בחסר כגון אם כחשה אפילו הלל מודה דכשעת שהיתה שליחות יד שהיתה שמינה משלם. ר' עקיבא אומר כשעת התביעה, ליום שתבעו המפקיד לנפקד בב"ד היתה גזוזה שהוא קדם וגזזה קודם שתבעו בדין לא יחזיר לו גיזותיה וולדותיה ואע"פ [שבשעה] ששלח בה יד היתה טעונה משום דבשעת תביעתו לא בדין היא... אבל אם בשעה שתבעו בדין עדיין היא טעונה אע"פ שגזזה לאחר התביעה או שילדה אחר התביעה משלם את גיזותיה וולדותיה ובהאי משנה לא איירי כלל ביוקרא וזולא והכי דייקי' בגמרא מדקתני בחסר וביתר ולא קתני ביוקר וזול דביוקרא וזולא בין בית שמאי בין בית הלל מודו דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה שאם בשעת שליחות יד היתה שוה ארבעה דינרין ואחר כך הוזלה ואינה שוה אלא דינר ילקה באותו חסר וישלם לו ארבעה דינרין כמו שהיתה שוה בשעה ששלח בה יד וגזלה וכגון שהוציא אותו פקדון ואינו בעין אבל אם איתיה בעיניה אומר לו הרי שלך לפניך ואע"ג דהוזל וביתר נמי שוין ב"ש וב"ה שאם בשעה שגזלה ושלח בה יד לא היתה שוה אלא דינר ואחר כך נתייקרה ושוה ד' דינרים ילקה באותו יותר וישלם לו ד' דינרים כשעת הוצאה מן העולם דבההיא שעתא שמוציא הפקדון מן העולם קא גזל ליה שאם לא הוציאו מן העולם היו ב"ד מכריחין אותו להחזירו לו אותו עצמו דכשנתייקר ברשות בעלים נתייקר דהא ליכא ביה משום שינוי בעצמו וכתיב [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אם כעין שגזל שלא נשתנה בגופו בין נתייקר בין נתזלזל יחזירנו לו כמות שהוא.
<h2>דף מג:</h2>
אבל ביוקרא וזולא [לא] פליגי, דדברי הכל היא כמו שפסק רבא והכל מפורש בהלכות הרב ז"ל עד סופא דמתניתין.
הלכה כר' עקיבא, דאמר במתניתין כשעת התביעה שאם בשעה שיתבענו בב"ד הפרה הגזולה היא מעוברת או מליאה גיזה אע"פ שקדם הגזלן וגזזה או ילדה הפרה אחר התביעה אעפ"כ חייב להחזיר לבעלים אע"פ שבשעה שגזלה היתה הפרה ריקנית וגזוזה לפי שבאותה שעה שהוא תובעו בדין ואינו רוצה לשלם לו אותה שעה נעשה עליו גזלן. ואמרינן מאי לעולם אמר רב אסי שלא תאמר הני מילי היכא דליכא עדים, כלומר שלא נודעה גזילתו על ידי עדים עד שעה שתבעו בדין ומשום הכי אינו נקרא גזלן עד שעת הדין וכיון דבאותה שעה היא מעוברת חייב להחזיר הוולד והגיזה אבל היכא דנודעה גזילתו על ידי עדים קודם זמן העמדה בדין אימא מאותה שעה נקרא גזלן וכיון דבאותה שעה היתה גזוזה וריקנית אימא אותו שבח שנשתבחה בין גזילה והעמדה בדין ליהוי דגזלן קמ"ל הלכה כר' עקיבא נמי בהא ואזלינן לשעת תביעתו בדין ומיחייב להחזיר הוולד שילדה אחר כן והגיזה שנגזזה ממנה אחר התביעה. אי נמי דאהדרה לדוכתה. להכי אשמועינן לעולם לומר שאם החזירה למקומה לאחר ששלח בה יד ונשברה באונס אף באותו מחלוקת דפליג ר' עקיבא בהדי ר' ישמעאל בגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס וקאמר דצריך דעת בעלים הלכה כמותו ואם החזיר בלא ידיעת הבעלים ונגנב או נאנס אחר כן מיחייב לשלם.
החושב לשלוח יד בפקדון וכו', כלומר שאמר אני אשלח יד בפקדונו של פלוני שהפקיד לי. בית שמאי מחייבין, אותו באונסין דדיבור חשבינן כמעשה וכאילו שלח בו יד ממש דיליף מעל כל דבר פשע [שמות כ"ב] אפילו בדיבורא בעלמא. ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד, דהא כתיב [שם] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דאלמא לא מיחייב עד דשלח בה יד. כיצד הטה את החבית, כלומר שלא הגביה כולה אלא הטה אותה וניטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם לו אלא דמי רביעית לפי שלא קנאה הואיל ולא הגביהה הילכך לא מקרי שליחות יד אלא באותו רביעית בלבד אבל אם הגביהה כולה דקנה לה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה דשליחות יד עבד בכולה חבית והוא הדין אפילו לא נטל ממנה רביעית כיון שהגביהה כולה על מנת ליטול ממנה אפילו רביעית קנאה כולה ומיחייב בכולה דאע"ג דקיימא לן שליחות יד צריכה חסרון אבל בלא חסרון לא הני מילי במחשבה גרידא אבל בהגבהה על מנת לגזול אין לך חסרון גדול מזה דהא [כיון] שכבר קנאה כולה בהגבהתו קמה ליה ברשותיה לגמרי.
<h2>דף מד.</h2>
לא שאנו אלא נשברה, התם הוא דאמור דאינו משלם אלא דמי רביעית ולא דמי כולה. אבל החמיצה, פשיעה היא ומזיק בידים הוא שלפי שחסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. דגירי דידיה אהנו ליה, כלומר חצים שלו גרמו להאבידה.
לא נטל ממש, הא דתנינן בסופא במתני' הגביהה ונטל ממנה רביעית לא תימא דוקא נטל דאיכא חסרון הוא דמחייב בדמי כולה אבל לא נטל לא. אלא כיון דהגביהה על מנת ליטול אע"פ שלא נטל, חייב באונסין ואם נשברה חייב לשלם דמי כולה ואיידי דתנא רישא נטל דדוקא הוא להודיענו דאע"פ דנטל לא משלם דמי כולה כיון שלא הגביהה לא משלם אלא דמי רביעית לבדו תנא סיפא נמי נטל והוא הדין אע"ג דלא נטל דשליחות יד אינה צריכה חסרון. ואפילו למאן דאמר צריכה חסרון בהא מיחייב בלא חסרון דניחא ליה למהוי האי חבית כולו בסיס להאי רביעית, כי היכי דתינטר עם שאר יין שבחבית דיותר הוא שמור אותו רביעית בעודנו בחבית ואינו מחמיץ ממה שיהיה כשינטל מתוכו אבל בשאר דברים כגון מיני קטנית ותבואה שנשמר המועט בפני עצמו כאילו הוא עם שאר הרוב לעולם לא מיחייב שיהיה באחריות החבית כלל עד שישלחו בו יד ונטל ממנה מעט וכי היכי דמיחייב באותו מועט מתחייב בכל החבית.
[ב"ב נ"א ע"ב] אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים וכו' [לשון הרי"ף], לפי שהן גונבין מבעליהן ולא עכברא גנב אלא חורא גנב והוא גורם לו לגנוב וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם נמי הפסד לחבירו ועבר על ואהבת לרעך כמוך. קבל מן האשה יחזיר לאשה, ולא לבעל דשמא איניש מעלמא יהב לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם. מתה יחזיר לבעלה, דהא ירית לה בעלה ודין עבד כדין אשה. וכולן שאמרו בשעת מיתתן, כלומר בין אשה בין עבד שצוו לאותו הנפקד שיחזירם לראובן או לשמעון שממנו היו תחלה שהפקידו אותם להם. אי מהימני, כלומר אם זו האשה והעבד נראין בעיניו כנאמנין שדרך העולם להפקיד להם דבר קטן או גדול כזה. יעשה כפירושן, ויחזירם לראובן כמצותם ולא יחזירם לבעלים. ואי לא יעשה פירוש לפירושם, כלומר לא יחזירם לראובן עד שיתן בהם סימן. אי אמידי, כלומר אותם שצוו להחזירם להם הם כל כך עשירים שיהא ראוי פקדון זה להם. יעשה כפירושם, כלומר יחזיר להם. ואי לא, אין ראוי שיחזירם להם אלא יעשה פירוש לפירושם כלומר עד שיתנו סימן או עדים לא יחזיר להם אלא ינתן לבעלים. [כתובות פ"ה ע"ב] שכיב חסא ולא פקיד, כדאמרינן ביבמות [קכ"א ע"ב] בפרק האשה (שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה וכו') [שהלך בעלה וצותה וכו'] שנטבע במים ולא צוה דבר. ידענא ביה בחסא דלא אמיד, וניכרין דברי אמת שלא כלי כסף זה שלו. ועוד, אפילו לא היינו יודעים אם אמיד אם לא אמיד ראוי להחזירו למי שתובעו שאומר שהפקידו לו שהרי נתן ראייה לדבריו ובסימנין מובהקין, ומיירי באיניש שאינו רגיל ליכנס בביתו ומאין היה יודע הסימנין אם לא היה אמת כדבריו, ודוקא בדלא ידעינן באמת אי אמיד אי לא אמיד התם דמועילין סימנין מובהקין אבל אם היה אמיד חסא לקנות כסא דכספא בזה לא היו מועילין סימנין מובהקין לפי שיש לחוש שמא זה האיש שנותן בידם סימנין מכרן לחסא ועל כן הוא יודע סימניו ולא מהדרינן ליה בשום סימנין. ושני מעשים שניהם היו בענין זה. דאית ליה סהדי וכו', ולא אמרינן בתר הכי זבנה מיניה דבידוע נכנס לתוך רשותו בחזקת פקדון תו לא מצי למימר לקוחה היא בידי לאחר זה המעשה קניתיה דמדלא מספקא לן אלא משום אם באו לידו מחמת פקדון או מחמת מכירה מכלל דאי פשיטא לן דבתורת פקדון בא לידו מיד היו מחזירין אותו למפקיד. [ב"ב מ"ו ע"א] אומן אין לו חזקה, לומר לקוח הוא טלית זו בידי לפי שמוחזק הוא לכל דבתורת אומנות בא לידו. הא אחר, אם יאמר לקוח טלית זו בידי נאמן. אי דאיכא עדים, שהפקידו אצלו אחר נמי אמאי יש לו חזקה כיון דגלוי וידוע שבתורת פקדון בא לידו שוב לא יהא נאמן לומר לקוח הוא בידו. [ב"ק קי"ח ע"א] לא יחזיר לו במדבר, כלומר אם הנגזל אינו רוצה לקבל ממנו במדבר הדין עמו דהא לאו מקום שמור הוא כלל ואם החזיר לו בעל כרחו ונאנס בדרך חייב הוא לשלם לו פעם אחרת. על מנת לצאת וכו', מפרש בגמרא דאפקדון קאי כלומר אם כשהפקידו ביישוב אמר לו שמור לי פרה זו שאני רוצה לילך במדבר אם השיב לו הנפקד גם אני דעתי לילך עמך באותה שיירה קמ"ל משנה זו דכיון דהשיב לו כך כלומר הנפקד להודיענו שאם יזדמן לו ממון במדבר שיספיק לו ויוכל להשיב הפקדון רשאי ואין זה עליו אחריות הדרך עוד מיום ההוא ואילך שהרי הודיעהו מתחלה בשעה שהפקיד לו. [שם] האומר לחבירו גזלתיך וכו', אבל בחזרה נולד לו ספק ומשום הכי חייב בתשלומין ומיירי כגון שחברו תובע לו ממנו בטענת בריא בין בטענת שמא והאי חייב דקתני חייב בידי שמים כיון שהוא מודה בחובו או בגזילה שאם לא היה (מתה) [מודה] לו אע"פ שחבירו תובעו בטענת בריא לא מיחייב דהא קיימא לן כרב נחמן ור' יוחנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה אפילו בבריא ושמא דלא אמרינן בהא בריא ושמא בריא עדיף. אבל אם אמר לו וכו', כלומר אם נסתפק לו בגזילה אע"פ שבריא לו שלא החזיר לו גזלו פטור נמי מדין שמים אע"פ שחברו טוענו בטענת בריא פטור דרב נחמן ור' יוחנן דאמרי תרויהו המוציא מחבירו עליו הראיה גבי האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע מיהו ישבע כדקאמר איהו השתא שאינו יודע דלא עדיף שמא מבריא דהא אי הוה טעין ליה בטענת בריא והוא משיב אין לך בידי כלום בטענת בריא דמשבעינן ליה שבועת הסת הם הכי נמי במילתיה דרב נחמן ור' יוחנן דאמרי שטוענו בטענת בריא והוא משיב לו בטענת שמא משתבע שבועה שאינו יודע. ורמינן עלה הא דתניא מלוה משתלמת בכל מקום וכו', כלומר שאינו יכול המלוה לומר ללוה לא תפרעני במדבר אלא פורעו בכל מקום שירצה ותכף שפרעו במדבר אם נאנס או נאבד אין אחריות הדרך על הלוה (אי) [אמאי] אמרת במתני' שמעכב על ידו. ומתרץ לעולם אימא לך דמצי מעכב מלוה ללוה שלא יפרענו במדבר מפני אחריות הדרך דעבד לוה לאיש מלוה ובריתא דקתני דמשתלמת בכל מקום ענין אחר בא להודיענו דעבד לוה לאיש מלוה אע"פ שאין הלוה יכול להכריח המלוה שיקבלם מידו במדבר אבל מלוה יכול להכריח הלוה אם יש בידו פרקמטיא או כסף או זהב שיפרענו במדבר כיון שמצטרך המלוה למעות אבל אבדה או פקדון לא מצי המפקיד או בעל האבידה להכריח הנפקד או המוצא האבידה שיחזיר לו פקדונו ואבדתו במדבר דמצי למימר ליה כל העולם יודעים שבבית הנחתים ולא רציתי לסכן אותם בדרכים וכמו כן אין ביד הנפקד להכריח המפקיד ליטול מידו או לבעל האבדה שיקבלם פקדונם ואבידתם במדבר שהוא מקום סכנה. [יבמות קט"ו ע"ב] מי חיישינן שמא פינן, כלומר שמא פינה אותם השומשמין מאותו חבית ובאותו חשבון מכוון השים אחרים תחתיהן או דילמא לא חיישינן שיזדמן בחשבון מכוון אלא ודאי סימן שנותן במניין מדת השומשמין הוי סימן וחייב להחזירן לבעליו. והלכתא חיישינן, משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשתבע ליה שבועת הסת שהחזירם לו. [ב"ב ע' ע"א] המפקיד אצל חברו בשטר, וכשתובעו לאחר זמן הוא טוענו שהחזיר לו פקדונו והמפקיד אומר לו א"כ למה הנחת שטרך בידי והלה טוענו האמנתי בך שתחזירנה לי כל זמן שארצה. מהו, כלומר אי הוי טענה דטעין דשטרך בידי מאי בעי או לא מי אמרי' נהמניה להאי נפקד משום מגו דהאי אי בעי הוה טעין נאנסו ומפטר ולא הוה מצי טעין המפקיד שטרך בידי מאי בעי ומהימן נפקד כי אמר נמי החזרתיו לך מהמנינן ליה ומיפטר מלשלם או לא דלא אמרינן מגו ואידי ואידי בשבועה חמורה דמנקיטינן חפצא בידיה דכיון דמחמת מגו דנאנס מהמנינן ליה כי היכי דאי טעין נאנסו מיחייב לאישתבועי שבועה חמורה בחפץ כמו כן נמי כשטוען החזרתיו לך כיון דשטר בידו לא מהימן אלא בשבועה חמורה בחפץ ביד הנתבע שאם לא היה שטר בידו כלומר שלא נכתב שטר מעולם על זה הפקדון והיה תובעו המפקיד והנפקד היה טוענו החזרתיו לך הוה מיפטר בשבועת הסת כלומר שהיא בלא חפץ ביד הנתבע אלא שחזן הכנסת אוחז ספר תורה בידו ומחרים אם יש ממון לראובן ביד שמעון הנתבע ואינו מודה לו מיד בכך וכך להוי. [ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז] חד שק צרור, כלומר שבשעה שהפקיד לו השק לא הראה המפקיד לנפקד מה יש בתוך השק לפי שבטחו כל אחד ואחד באמונת חברו שלא יטעון אחד על חבירו כי אם אמת לסוף ארעו אונס כלומר נגנב או נאבד אותו שק של פקדון ובפשיעה מיירי אי הוה שומר חנם או אפילו בלא פשיעה אם היה שומר שכר נמצא שעל הנפקד לשלם והיו חולקין זה עם זה הנפקד היה אומר סיגין היה מלא כלומר שמא כסף מלא סיגין שלא היה צרוף ומזוקק והמפקיד טוען דודאי מטכסין הוה מלא כלומר כסף צרוף ומזוקק שבעתים. אתא עובדא קמיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל אע"פ שכל מודה מקצת נשבע ולא משלם אבל הכא נשבע ונוטל לפי שאין הנפקד יכול להשבע דסיגין הוה מלא שהרי לא ראה הפקדון מהו שהרי צרור היה והוא הדין דהוה יכיל למיטען שמא זירעונין היה מלא אלא שאיפשר שהפקיד לו בחזקת חתיכות כסף ולא רצה לכפור במה שהודיעו אבל היה יכול לטעון שמא כסף שאינו צרוף היה ואם תאמר לישקול מפקיד בלא שבועה משום דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם לא היא דלא מקרי אינו יכול לישבע אלא במי שטוען איני יודע אם פרעתי אם לאו ומחמת פשיעתו אירע לו כשאינו יודע אבל הכא אין לו שום אשמה כשאינו יכול לישבע לפי שבטח בו שלא יאמר לו רק אמת ומחמת יראת שבועת השם אינו רוצה לישבע אם כסף צרוף היה או סיגין היה ומשום הכי נשבע המפקיד שהוא בא בטענת בריא ונוטל.
הזהב קונה את הכסף וכו' כלומר ראובן שיש בידו מטבעות של זהב ורוצה להחליפם בדינרי כסף לשמעון כיון שמשך שמעון אותן מטבעות של זהב מיד ראובן תכף נתחייב שמעון לראובן לתת לו דינרי הכסף ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו ירצה לקבל עליו מי שפרע לפי שמטבעות של זהב לא חריפי כלומר אינם רגילים בכל המקומות להוציאם ומשום הכי אין נקראין מטבע אלא פירות הן חשובים אבל הדינר כסף כיון שיש בהן צורה הן חריפין ויוצאין בכל מקום ונקראין מעות ולפיכך כי היכי דמי שמושך פירות מחבירו נתחייב לתת דמיהן לבעל הפירות ושוב אין אחד מהן יכול לחזור בו אפילו במי שפרע כמו כן מי שמשך מטבעות הזהב נתחייב מיד לפרוע דמיהן לבעל הזהב ואין אחד מהן יכול לחזור בו אפילו במי שפרע. אבל הכסף אינו קונה את הזהב, כלומר אם משך בעל הזהב את דינרי הכסף אינו מתחייב מיד לתת דמיהם לבעל הכסף ויכול כל אחד ואחד לחזור בו ובלבד שיקבל עליו מי שפרע כדאמרינן בסופא דמתני' נתן מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו'. הנחשת קונה את הכסף, כלומר פרוטות של נחושת שיש עליהם צורה ואעפ"כ אין צורתן חשובה כל כך כצורת דינרי כסף ומשום הכי הן חשובין כפירות ומטלטלין ומי שמושך אותן פרוטות של נחושת שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו ומתחייב מיד לתת דינרי כסף לבעל הפרוטות ולא סגי ליה במי שפרע אבל מי שמשך את דינרי כסף אינו מתחייב מיד לתת דמיהן בפרוטות לבעל דינרי כסף שהרי אם ירצה אחד מהן לחזור בו יכול לחזור ובלבד שיקבל עליו מי שפרע. מעות הרעות קונות את היפות, מעות הרעות כלומר שנפסלו שאינם יוצאים במדינה אלא כפי שוה הכסף שיש בהן דלא מהני בהו צורתן ומשום הכי הן נחשבין כפירות ומשיכתן הוי קיום הדבר שאין יכול לחזור בו משום ענין מה שאין כן במעות היפות שצורתן צורה והן חריפין ונקראין מטבע ומעות אין קונות את הפירות ויכול לחזור בו אבל קאי אבל אמרו. אסימון קונה את המטבע, אסימון הוא חתיכת כסף שאין בו צורה היוצאת אלא צורה משונה ואין מועיל לו צורתם אלא כמי שאין עליה צורה ולפיכך הן נחשבין כפירות גמורין ומשיכתן הוי קיום הדבר שאין אחד מהן יכול לחזור בו אבל מי שמשך המטבעות לא נתחייב ליתן אסימון לבעל המטבעות אם ירצה לחזור בו אבל קאי במי שפרע. מטלטלין קונין את המטבע, שתכף שמשך את הטלית נתחייב לתת דמי הטלית לבעל הטלית ואינן יכולין לחזור בהן דמשיכתן הוי קיום הדבר לגמרי אבל מי שמשך את המעות אינו מתחייב לתת הטלית לבעל המעות שאם רוצה לחזור מאותו מכר יכול לחזור ובלבד שיקבל עליו מי שפרע. וכל המטלטלין קונין זה את זה, כלומר בתורת חליפין אם רוצה להחליף טלית בחלוק או חלוק בטלית שהוא שוה פחות ממנו לפי שמצא חן בעיניו אינו קפיד בדמים כיון שמשך אחד מהן טלית נקנה החלוק בכל מקום שהוא ואם נשרף או נאבד ללוקח נאבד ולא למוכר אע"פ שעדיין לא יצא החלוק מרשות בעל החלוק ובין בתורת דמים שהם קפידים בדמים שאמרו זה לזה טליתך בכמה אמר ליה בכ' דינרין חלוקך בכמה בט"ו דינרין ונתרצו להחליף חלוק בטלית ובלבד שיחזיר לו ה' דינרין אמרינן כיון שמשך בעל הטלית את החלוק נקנה הטלית ואין אחד מהם יכול לחזור בו אי נמי משך בעל החלוק את הטלית נתחייב בעל החלוק לתת חלוקו לבעל הטלית וחילוק זה יש בין הדמים לחליפין דכל הדבר הנקנה בחליפין צריך שיהיה בעין ביד המוכר אותו שאם היה מוכר אותו בתורת דמים אע"פ שאין דמי הכלי ביד הלוקח אותו כיון שמשכו או הגביהו נתחייב בדמיו מיד.
משך הימנו פירות וכו', לפי שלא נזכר בכל המשנה דין פירות בא להזכירו עתה וממנה אתה למד לכל אותן הנזכרין במשנה. יכול לחזור בו, כלומר זה וזה בין לוקח ובין מוכר ומפרש בגמרא דאע"פ דדבר תורה מעות קונות ונתקיים המקח בקבלת מוכר את המעות מיד הלוקח אע"פ שלא משך הלוקח את הפירות אפילו הכי תקנו חכמים שיוכל המוכר לחזור בו אם יפחד שמא יתייקרו פירותיהם היום או מחר כדי שאם יארע דליקה באונס באותו מקום שאלו הפירות שם אם לא נתן לו רשות שיוכל לחזור בו כשירצה לא היה טורח להציל הפירות מן הדליקה אבל עכשיו שיודע שיוכל לחזור בו טורח ומצילו וסברי רבנן דכי היכי דמוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משך כמו כן לוקח יכול לחזור בו אבל קיימי שניהם באבל אמרו, ור' שמעון פליג אדרבנן ואמר איהו מוכר שהכסף והפירות בידו הוא דיכול לחזור בו משום האי תקנה כדי שיטרח ויציל אבל לוקח דלא שייך ביה האי תקנתא אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף מד:</h2>
[דינר] של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן, שהן חמשת שקלים ושקל דאוריתא הוא סלע של דינרי כסף שהם עשרים דינרין ואם נתן לכהן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרים של כסף. דדהבא טיבעא הוא, ואין היוקר והזול תלוי בו אלא שהכסף הולך ומתייקר או מזדלזל ומשום הכי משער הוא במידי דקייץ כלומר שקבלה בידם מפי משה רבינו שלעולם יתן לו דינר זהב ויחזיר לו הכהן חומש ואפילו בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר הכהן חמישית עשרים כסף דהיינו ד' דינרין של כסף ופודהו בשש עשרה דינרין של כסף ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית של שלשים דינרים של כסף דהיינו ששה דינרין ופודהו בעשרים וארבעה. ולית הילכתא כילדותיה אלא כזקנותיה דדהבא פירא וכספא טיבעא אע"פ שאמרו אסור ללות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה דכפירא דמי שמתייקר ומזדלזל אבל לגבי פירא מחללין מעשר שני עליו דלגבי כספא פירא חשבינן ליה אבל לגבי פירא טיבעא חשבינן ליה ודבר שיש עליו צורה טיבעא חשבינן ליה.
לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב, משנה היא במסכת מעשר שני [פ"ב מ"ז], כלומר מי שיש לו סלעי כסף דמעשר שני כלומר שחלל מעשר שני על סלעים של כסף כדכתיב [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך ורוצה להחליפם בדינרי זהב להקל המשא מעליו ולהעלותם לירושלים ואסרי' משום גזירה שמא ישהא עליותיו כלומר עד שיספיקו להיות לו סלעים של כסף עד שיגיעו לדמי דינרי זהב לא יעלה (בשעה) [בשנה] ראשונה עד שנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה, וב"ה לא גזרי דכיון שאין משאן כבד שמעט הם אסוקי מסיק להו התם ואינו משהי עליותיו מחמת דינרין.
<h2>דף מה:</h2>
מטבע נעשה חליפין, כלומר למאן דסבירא ליה דפירי עבדי חליפין דאליבא דרב נחמן דאמר נעל דוקא דברי הכל דלא עבדא חליפין. מטבע נעשה חליפין, כלומר הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך בסודר כדכתיב [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו ואע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו הני מילי כשנתנן בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל אם נתנן בתורת חליפין כיון שמשך זה המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא ואם נשרף ללוקח נשרף ואם נתייקר ללוקח נתייקר ואפילו יהיה בעין לא יוכל אחד מהם לחזור בו בשום ענין. מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא, כלומר דעתו של מקנה את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה דאין מטבע חשיב בלא צורה. וצורה עבידא דבטלה, שהמלך פוסלה וגוזר לעשות בה צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ולקמן [מ"ז ע"א] ממעטינן דבר שאינו מסויים כגון חצי רימון מדכתיב נעל ואע"ג דסבירא ליה דעבדינן חליפין מפירות לא דמי מטבע לפירות לפי דלפירות יש חשיבות בעצמן שאדם נהנה בהם ומתפרנס בהם מה שאין כן במטבע ואע"פ שבכסף שאינו מטבע קונין בו למאן דלא סבירא ליה נעל דווקא לא דמי שהכסף שאין בו צורה אינו שוה יותר ממה שיש בו כסף והמקבל אינו מקבלו אלא לפי מה שהוא שוה אבל בשיש בו צורה הוא מקבלו ביותר ממה שהוא שוה וכיון דההוא יתר עביד ופסיק נמצא שנתאונה מי שסמך על הצורה.
תניא הזהב קונה את הכסף וכו' הרי זה קנה כסף בכל מקום שהוא, פירוש אינו רוצה לומר שאם נשרפו אותן עשרים וחמשה דינרין של כסף נשרפו לבעל הזהב כדין כל חליפין שבעולם דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר לקמן [מ"ו ע"ב] שאין מטבע ופירות נעשין חליפין ומטבע לא מיבעיא חליפין דלא נעשה אלא אפילו אקנויי אינו נקנה בחליפין אע"ג דפירות לא עבדי חליפין אבל אקנויי מקנו בחליפין אלא האי כל מקום שהוא מפרש בגמרא הכי קאמר כמות שהוא כלומר כמו שהתנה לו עמו דאי אמר ליה מארנקי חדשה של מטבע סלעים חדשים אינו רשאי לשנותם לו בסלעים ישנים דקפידא יש בדבר למי שרוצה לישנם להניחם עד זמן מרובה שלא ירצה להשתמש בהם וחדשים טובים שלא ישחירו יותר מדאי והא קונה דקתני בכולה מתני' גבי פירות ומטבע או מעות מתחייב גברא שתכף שמשך את הזהב נתחייב בעל הכסף לתת לו עשרים וחמשה דינרין של כסף ואינו יכול לחזור בו בשום ענין אבל אם נתן לו כ"ה דינרין של כסף אינו מתחייב בעל הזהב לתת הזהב כלומר אם ירצה לחזור בו יכול לחזור בו דהא מעות אינן קונות משום תקנתא דרבנן אלא לקבל עליה מי שפרע ומשום הכי נקט כ"ה דינרין כסף לדינר של זהב לפי שכך הוא דמיו לא פחות ולא יותר אבל שלשים איסרין דנקיט דנקט בדינר כסף [תוספתא פ"ג ה"ז] לאו דוקא דהא אין בדינר אלא כ"ד איסרין כמו שמפרש במשנתינו דשש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין אלא קמ"ל בריתא זו דיכול לתת לו יותר ממה שהוא שוה דינר הזהב ולא מחזי כאגר נטר לי כיון שיש בידו פרוטות דכעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח הוא ולא מתסר אלא משום דמעות אינן קונות.
<h2>דף מו.</h2>
וכבר נתברר דמטבע אין נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין ועל כרחין מתפרשת המשנה כל הנישום דמים באחר כגון טלית הניתן לשם חליפין שרוצה לקנות פירות מחבירו כיון שזכה זה בטלית נקנין הפירות בכל מקום שהן. ואף רב פפא, דסבירא ליה דמטבע נקנה בחליפין הדר ביה דהא חזינן שלא הקנה מעותיו שהיו לו בי חוזאי אלא אגב קרקע ונכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות.
וההיא דתנן בקידושין [כ"ח ע"א] כל הנעשה דמים באחר, וקס"ד דהכי קאמר כל הרגיל להיות ניתן דמים בשביל דבר אחר דהיינו מטבע שניתן בשביל טלית כיון שזכה זה באותן הדמים נתחייב זה בחליפיו כלומר אם נתנה בעליה בתורת חליפין כשאר חליפין של שור בפרה כולי' שמע מינה דמטבע נעשה חליפין כבר תריצנא בגמרא דלא תימא כל הנעשה אלא כל הנישום דמים באחר כלומר כל דבר הרגיל להעשות דמים באחר בדבר אחר שאינו דומה לו כגון טלית שאדם רגיל לעשות דמים במעות שאומר טלית זו שוה חמשה סלעים כיון שזכה זה בטלית אם נתנה בעליה בתורת חליפין כשאר חליפין נתחייב זה הלוקח בחליפיו דאע"פ דאין מטבע נעשה חליפין אקנויי מקנו בחליפין אי נמי אשמעינן דכל מטלטלין בין שהם כלים בין שהם פירות נעשין חליפין דלא בעינן כלי דשלף איש נעלו לא דוקא דחזינן מלקיים כל דבר דפירי נמי עבדי חליפין.
<h2>דף מו:</h2>
החליף בשר שור בפרה וכו', כלומר דוקא בשר שור דפירי דאילו שור לא מקרי פירות וצריך עיון גדול אמאי לא מקרי פירות כל מידי דלא נעל הוא הא ניחא לרב ששת דלא סבירא ליה נעל דוקא יכלינן למימר דסופא דמתני' אשמעינן דפירי נעשה חליפין ולא בעינן כלי. ה"ק ויש דמים שהן כחליפין וכו', מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
מכור לי באלו קנה, כלומר מי שאחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ זה שלך באלו המעות שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקבלן מידו קנה הלוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"ג דבתורת דמים באו לידו ולא בתורת חליפין דהא מכור קאמר ליה אפילו הכי קנו בלא משיכה כאילו הוו חליפין גמורין משום דסבירא ליה לרב הונא כר' יוחנן וכיון דזביני דלא שכיחי נינהו אוקמוה רבנן אדין תורה. ויש בה אונאה, כלומר ויש לו למוכר על הלוקח דין אונאה שאם אין במעות כדי דמי החפץ שפחתו השתות על הלוקח להחזיר לו אונאתו דהא מכור קאמר ליה כדין מכירה ולא רצה ליטול ממנו בתורת מתנה כיון שהזכיר לו לשון מכר. פשיטא לן דמים ואין מקפיד עליהן, כגון שנתן לו מעות או חפץ בשביל חפץ בתורת דמים ולא הקפיד עליהן לראות אם ישנן שוין כמו הטלית אם לאו. הא קא אמרינן דקני בלא משיכה כיון דמילתא דלא שכיחא היא. חליפין ומקפיד עליהן, כלומר שנתן לו חפץ בתורת חליפין לקנות כדין קנין גמור בסודר וזה המוכר מקפיד לראות שיהא הסודר שוה כך וכך מהו מי אמרינן כיון דלשם חליפין יהבינהו מיקנו תרוייהו במשיכה דחד מינייהו או דילמא הואיל והקפיד עלייהו הרי הן כדמים והוו להו מעות ואין קונות עד שימשוך גם השני. פרתך למה, כלומר למה הוצאת פרתך לשוק. פרתך בכמה בכך וכך וכו', דזהו חליפין שקפיד דהא בכך וכך קאמר ליה וקאמר דלא קנה בעל החמור את הפרה ומת החמור לבעל החמור שהם בעלים הראשונים ש"מ שחליפין שקפיד עליהן לא קנו כדין חליפין אלא כדין מעות שיוכל לחזור בו כל זמן שלא משך אותם. אמר רב אטו חליפין דקרא בשופטני עסיקינן דלא קפדי, לדעת שיהו שוין באותם דמים שייטב בעיניו לתת את שלו כנגדן ואפילו הכי קאמר קרא דקנו. אלא ודאי כל חליפין מיקפד קפיד, כלומר נהי דלא קפידי כולי האי שתהא שויו של זה כשויו של זה ממש בצמצום לעולם הוא קפיד לשאול כמה יתן לו מזה החמור [גליון: נ"א בזה הקרקע] או בשביל פרה זו ואעפ"כ קנו הילכך לא מיבעיא לן הוו חליפין ומקפיד עלייהו דבודאי קנו והא דתני הכא דלא קנה בעל החמור את הפרה הכא במאי עסיקינן כגון דאמר ליה פרתך וטלית שלך למה הוצאת לשוק אמ' לחמור אני צריך ואמר לה בעל החמור חמור יש לי שאני נותן לך בפרתך וטלית שלך ומשך את הפרה ולא משך את הטלית ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה משום דלא עבד משיכה מעלייתא.
במה קונין, כלומר קנין חליפין דכתיב בקרא באי זה כלי קונין. רב אמר בכליו של קונה, דהיינו בכלי של לוקח שהלוקח יתן כלי למוכר שיקנה לו הקרקע שלו בכלי זה שמקבל ממנו יתר על הדמים שפסק לו משום דניחא ליה לקונה דהיינו הלוקח דלהוי המקנה המוכר קונה זה הכלי יתר על שאר הדמים מיד דכי היכי דליגמר וליקני ליה הקרקע שלו כדרך כל מקח וממכר. ולוי אמר בכליו של מקנה, דהיינו המוכר וקא מפרש טעמא בסופא דשמעתא דבההיא הנאה דקא מקבל לוקח מתנה מיד המוכר גומר המוכר להקנות לו קרקע שלו.
[רות ד'] וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, כלומר מנהג זה היה בישראל כשהיה אדם מוכר בדמים ובאין לקיים דברי מכירתן. שלף איש נעלו ונתן לרעהו, בקנין זה היו קונין מכירתן. מי נתן למי בועז לגואל, שהיה מוכר והיינו כמאן דאמר בכליו של קונה. ר' יהודה אומר גואל נתן לבועז, והיינו בכליו של מקנה. גאולה זה מכירה, כלומר בדמים דהיינו כסף היה נקנה הקרקע. תמורה זו חליפין, שמוכר חפץ בחפץ שני ואומר לו נחליף טלית בחלוק. לקיים כל דבר שלף איש נעלו, אם בענין גאולה מקנה לו נעלו ומתקיימת המכירה מיד ונותן לו אותן דמים שפסק עמו לכשירצה ולענין תמורה רוצה לומר שזה הנעל הוא אותו עצמו שמחליפו בחלוק קמ"ל שמיד שמשך בעל החלוק את הנעל נקנה החלוק בכל מקום שהוא אם נגנב או אבד לבעל הנעל שהוא לוקח נאבד.
קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה, כלומר קונין דבר ששוה הרבה בקנין של כלי כגון מחט ואפילו לא יהא אותו מחט שוה פרוטה. לא שנו, דקונין בקנין אלא בקנין כלי כדכתיב בקרא נעל אבל בקנין פירות אין קונין דפירי לא עבדי חליפין ובכל מקום שאינו כלי נמי אין קונין וקרא דלקיים כל דבר רוצה לומר דכל דבר נקנה בנעל אפילו פירות שאינן נעשין חליפין נקנין בחליפין של כלי. ורב ששת אמר אפילו בפירות, אדם יכול להקנות דהא כתיב לקיים כל דבר כלומר שיעשה אדם קיום מקח וממכר בכל דבר שיהא דומה לנעל שהוא כלי מסויים אפילו ברמון אחד שלם כיון שהוא מסויים למעוטי חצי רמון וקנין סודר שרגיל אדם לקנות בו בכנף הטלית מקרי דבר המסויים דהא יש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות וככלי שלם חשוב הוא. במנא, לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין את הפירות דכשר משמע בכלי ראוי והגון. לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא, כלי העשוי מצפיעי הבקר שאינו ראוי להשתמש בו בחמין אלא בצונן. [ע"ב] למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, (דלא קניא) [דלמיקנא] משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא בכליו של קונה קאמר דאי בכליו של מקנה הוה לן למיכתב לאקנויי ביה מיעוטא משמע בו ולא דבר אחר. למעוטי מטבע, דאין נעשה חליפין דאע"ג דדומיא דנעל הוא ממעטינן ליה משום טעמא דדעתיה אצורתא אבל פירות לא צריך למעוטינהו דבודאי אין קונין בהם דלא דומיא דנעל הוא. ורב אשי אמר למעוטי איסורי הנאה, דאין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה. אבל מרוקא לא צריך, למימר דאין קונין דאפילו כלי לא מקרי ולא דמי כלל לנעל אבל איסורי הנאה אצטריך למעוטינהו דסד"א הואיל ואמרינן קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אימא בכלי שהוא מאיסורי הנאה נמי קונין ואע"פ שאין שוין כלום קמ"ל דאין קונין.
<h2>דף מז:</h2>
דבר תורה מעות קונות, כלומר קונות לגמרי כמו חליפין ואם נשרפו נשרפו ללוקח משום קל וחומר גופו קונה כדאמרינן דעבד עברי נקנה בכסף ממונו לא כל שכן. ומה טעם אמרו משיכה קונה, וכל זמן שלא משך יכולין שניהם לחזור בהן. ומתרץ משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה, כלומר זימנין דנפלה דליקה באונס ואם נשרפו ליכא עליה דמוכר חיוב לתשלומי ואם ידע מוכר דלית ליה רשותא למהדר מזביני אם נתייקר השער לא הוה טרח ומציל אבל השתא דאוקמוה רבנן ברשותיה לענין דאי בעי ליה למהדר דהדר אזיל וטרח ומציל ודילמא לא הדר ביה מההיא זבינא ואשתכח דלא פסיד לוקח כלום ממקחו ואי נמי הדר ביה מהדר ליה מעותיו. ובמלתא דשכיח גזרו רבנן, דליהדר ממקחו כגון כל מי שמונה מעות מיד ליד על מנת למשוך הפירות אלו מיד התם הוא דעבוד רבנן תקנתא דמשיכה. במילתא דלא שכיח, שיהו שמין מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא דמשיכה.
גזירה שמא יאמר [לו] נשרפו חטיך בעליה וכו', ואם תאמר לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשום תקנתא דנשרפו חטיך תקינו רבנן דמשיכה קונה ולא מעות ותרוייהו מצו הדרי בהו ואמאי ליעבדו רבנן תקנתא דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר ובהכי סגי דאפילו אם נפלה דליקה באונס מוכר טרח ומציל על כרחיה דהא יכול הלוקח למהדר ביה ואי לא הוה טרח ומציל יחזור בו הלוקח ונמצא שהמוכר יפסיד בעל כרחיה ליטרח וליצול המוכר, יש להשיב דבהאי תקנתא לא סגי דזימנין דלא נפלה דליקה אלא במקצת החטים וחטים שישארו יתייקרו וישוו כנגד כל הדמים שנתן בהם הלוקח ואם המוכר לא יוכל לחזור בו לא טרח ומציל דמימר אמר אפילו יחזור בו הלוקח לא איכפת לי הואיל וחטים הנשארים שוין כשיעור הדמים שנתן לי אבל כי אמרינן דאפילו המוכר יכול לחזור בו טרח ומציל דמימר אמר המוכר שמא יתייקרו חטים ואחזור בהם ויהא הכל לעצמי. ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר, כלומר והלוקח בבית התחתון נמצא שהוא עצמו מזומן להציל אם נפלה דליקה באונס בחטים שלקח העומדים בעלייה ואינו צריך להצלת המוכר.
<h2>דף מח.</h2>
טלית קונה דינרי זהב, דכטיבעא חשיב לענין כל מטלטלין כסברא דר' יוחנן בין לענין מקח וממכר כלומר דלא מקני בחליפין כדין כל מטבע של כסף שאינו נקנה בחליפין.
טלית קונה דינר זהב, שאם משך הלוקח הטלית מיד נתחייב הלוקח בדינר זהב בין שהוא בעין בין שאינו בעין. ואין דינר זהב קונה טלית, שאם נתן הדינר זהב אין המוכר מתחייב בטלית למכרו לו שאם ירצה לחזור בו יכול לחזור בו מחמת האי תקנתא דשמא נשרפו חיטיך בעלייה ואע"ג דתקון רבנן הכי אבל קאי במי שפרע ודוקא מוכר דשייך כי האי תקנתא אבל לוקח בשום עניין לא מצי הדר ביה היכא דלא נזדלזל השער ועדיין השער הוא קיים ואע"פ שמתיירא שמא יזדלזל השער אבל אם הוציא לו מעות על מנת ליתן לו טלית לסוף חדש וירד השער הרבה כלומר בפחות ממה שהיה שוה בשעת מקח אפילו ר' שמעון מודה דיכול לוקח לחזור בו אם יקבל עליו מי שפרע משום דדעתיה דאיניש אתרעתא זילא דבחד תרעא הוא דאמר אבל בתרי תרעי לא אמר ואיכא מי שפרע ללוקח.
אבל דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו, כלומר אין לו כי אם דין ודברים בלא מעות דהא לא מקני ליה המשכון כלל בתורת דמים שהרי דעתו לפדותו מידו ועדיין לא באו לידי המעות כמאן דליתיה דמי כלל וליכא אלא דברים לחודייהו. [קידושין ח' ע"ב] לסוף אייקור אמתא אמר ליה פריטי אין כאן נסכא אין כאן, כלומר שאם היה מעות היתה לאדון לגמרי דהא עבד נקנה בכסף בשטר וכו' נסכא נמי אין כאן משום משכון דהא לא קני ליה לגופיה דכי אמרי' בעלמא דבעל חוב קונה משכון לענין אונסין הני מילי כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא אמרינן דקני ליה אפילו לענין אונסין וכל שכן לענין אהדורי.
<h2>דף מח:</h2>
איתמר עירבון רב אמר כנגדו הוא קונה, כלומר מי שלקח קרקע באלף זוז ונתן לו מיד חמש מאות זוז ואמר לו בעירבון זה יהיה נקנה לי כל הקרקע רב סבר כיון שלא אמר לו המוכר הריני כאלו התקבלתי ממך אלף זוז והרי אתה חייב לי חמש מאות זוז כאילו הלויתים לך ש"מ לא רצה המוכר להקנות לו כל הקרקע אלא חציו ואותו חצי קונה לגמרי כדין קרקע שנקנה בכסף אבל בחצי השני לא קני כלל ואי במטלטלין כי האי גונא קני ליה חציו לענין מי שפרע אבל בחציו השני אינו חשיב אלא כדברים בלא מעות, ור' יוחנן סבר דבקרקע קני ליה לכוליה קרקע לגמרי אע"פ שלא אמר לו הריני כאילו התקבלתי ממך דמי הכל והרי אתה חייב לי חמש מאות זוז בתורת הלואה ובמטלטלין קני ליה לכוליה לענין מי שפרע דהא איכא דברים ומעות, והאי עירבון דפליגי רב ור' יוחנן בכי האי גונא הוא אבל לא מיירי כגון שנתן משכון על מקצת הדמים דבההיא לית דינא ולית דיינא דלא קני כלל כדאמרי' לעיל נסכא אין כאן משכון אין כאן.
<h2>דף מט.</h2>
אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו', כלומר משום דכתיב [צפניה ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית אי נמי משום [ויקרא י"ט] והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ירושלמי אמר ליתן מתנה, כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון דעת גמורה לקיים מה שאמר אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמ' ולא נתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה מעולם לא נתכוון לגמור אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם ניכר לכל שלא אמר לו אלא לדחות ובהאי פירושא לא קשיא הירושלמי עם התלמוד הבבלי. ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו', אפילו במתנה מועטת דהיינו מתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לגמור אלא לדחותו מעליו שהיה מטריחו יותר מדאי, אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנת עשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאיננו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו', מפורש הכל בהלכות הרב ז"ל היטב.
<h2>דף מט:</h2>
פרזק רופילא, אנס גוי הוה. הבו לי זוזאי דלא בעינא חמרא, שאם שהה עד שימדדו לו היין הפסיד הלוקח הכל שהרי קנאו כשנתמלאה המדה כדאמרינן בבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה [פ"ז ע"ב] עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואם המתין כל כך לא היה מועיל לו חזרתו. כדרך שתקנו משיכה במוכרין וכו', כלומר כשם שתקנו חכמים שכל זמן שלא משך הלוקח יכול לחזור ובלבד שיקבל עליו מי שפרע כמו כן תקנו בלקוחות ויכול לוקח לחזור בו ובלבד שיקבל עליו מי שפרע ואע"פ שעיקר התקנה לא היתה אלא משום דילמא נפלה דליקה באונס דלא הוה טרח ומציל.
[גיטין נ"ב ע"א] משכוה בארבעה ארבעה מיד הגזבר, כלומר אבל עדיין לא פרעו ליתומים המעות הרי הן כהקדש ולא מקנו לאחרים אלא בכספא דכתיב בהקדש [ויקרא כ"ז] ונתן הכסף וקם לו וכמו כן נמי היתומים יכולין לחזור בהן וגבי יתומים ליכא למימר מי שפרע. אימשוך פירי מיתמי, כלומר שהיתומים הם המוכרים והדר אייקור היינו דרב נהילאי כמו שפרשתי זול ורוצין (היתומים) הלקוחות לחזור בהן ולקבל מי שפרע אמרינן להו לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש שאם היו שניהם גדולים הלקוחות והמוכרים לא היו יכולין לחזור בהן כלל דהא קנו במשיכה לגמרי ובהקדש ויתומים כל שכן שקנה הלוקח במשיכה ואינן יכולין לחזור בהן. אימשיכו להו פירי ליתמי, כלומר שיתומים הם הלוקחים והאפטרופין משוך הפירי לצורך היתומים לחשבון ארבעה זוזי למדה ואייקור דשוו חמשא חמשא ורוצה המוכר לחזור בו משום האי טעמא דיתומים כהקדש דמו דלא קנו אלא בכספא ולא היא דאדרבה יש לומר לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. זול, ולא שוו השתא אלא שלשה שלשה ורוצה האפטרופוס של יתומים לחזור בו אע"פ שמשך מהאי טעמא דיתומים כהקדש דמו ולא קנו אלא בכספא. סבור, רוב החבורה של הישיבה דהיינו דרב נהילאי דיכולין לחזור בהן דלא קנו אלא בכספא. אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה היא ליתומים, כלומר אם נאמר דיתומים כהקדש בכל ענין בין כשהן מוכרין בין כשהן לוקחין פסידא גדולה יבא להם על זה שיצטרכו למכור קרקעותיהם בזול כדי שיהא להם מעות מצויות שלא ימצאו מי שמוכר להם פירות אלא בכסף שיפחדו שמא ירד השער ויחזרו בהם אלא טוב להם שלא נאמר יתומים כהקדש דמי אלא כשהם מוכרים דטובה היא להם ולא כשהם לוקחים דרעה היא לדידהו. יהוב זוזי דיתמי אפירי, כלומר שהאפטרופוס של היתומים קנה להם פירות ונתן הכסף למוכר. זול ורוצה האפטרופוס לחזור בו והמוכר טוען הא קיימא לן דיתומים לא קנו אלא בכספא כדין הקדש ולא היא דדין הוא שנאמר לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכי היכי דהדיוט יכול לחזור בו דהא מעות אינן קונות אלא לענין מי שפרע דתקנתא דרבנן כל שכן הקדש ויתומים שיכולין לחזור בהן. אייקור, ורוצה המוכר לחזור בו כדין הדיוט לקבל מי שפרע. סבור, החבורה כולה דעל זה שייך למפסק כרב נהילאי בר אידי שאמר יתומים כהקדש דמו דקנו בכספא. אמר להו רב שישא בריה דרב אידי אם כן אזלינן בהא דכשהן לוקחין דליקנו בכספא רעה גדולה יגיע להם. דאמרי להו המוכרים נשרפו חיטיכם בעלייה, כלומר אם תפול דליקה באונס לא ליטרח וליציל כיון שיודע שאינו יכול לחזור בו אם יתייקר השער הילכך לא אמרינן יתומים הרי הן כהקדש הכא דהוו אינהו לוקחין כלל אלא כשהן מוכרין. יהבו זוזי ליתמי אפירי, כלומר שהיתומים הם מוכרים וקבלו מעות מיד הלוקחין. איקור, ורוצין היתומים לחזור בהן כדין הדיוט דמעות אינן קונות. והלוקח טוען הא קיימא לן דיתומים קונין בכסף ולא היא דאדרבה דינא הוא דנימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכי היכי דהדיוט יכול לחזור בו יתומים והקדש נמי יכולין לחזור בהן. זול, ורוצין הלקוחות לחזור בהן. סבור מינה, דליזיל לחומרא להיות קונין בכספא ולא יוכלו הלקוחות לחזור בהן. אמר להו רב אשי הא רעה היא לדידהו אי אזלינן כשהן מוכרין לעולם דליקנו בכספא רעה גדולה יגיע להם שיצטרכו למכור קרקעותיהן בזול כדי שיהיו להן מעות מצויות בכל עת שלא ימצאו מי שיוציא להם מעות בחורף על תבואת שדותיהן העתידין ליקצר בימות הקציר, כללא דנקיטינן מהאי שמעתא דלעולם לא אמרינן יתומים הרי הן כהקדש כשהן לוקחין אלא כשהן מוכרין ולא כל שעה לעולם בין כשמשכו אחרים מהם פירות בין כשקבלו הן מעות על פירותיהן אלא לחודייהו כשמשכו מהם פירות התם הוא דאמרינן דדינם כדין הקדש דלא מקנו אלא בכספא.
האונאה ארבעה כסף וכו', כמה שיעור אונאה שיהא חייב להחזיר לו האונאה אם נתאונה אחד מהם מארבעה מעין של כסף שיש כ"ד כאלו מעין לסלע שהוא ד' דינרין דהא אמרינן שש מעה כסף דינר וארבעה מעין לארבעה ועשרים (דינרין) [מעין] הוו שתות אבל אם לא נתאונה אלא משלשה מעין הוי פחות משתות הויא ליה מחילה ולא מיחייב לאהדוריה כלום ואם נתאונה ה' מעין הוו יתר משתות ובטל מקח ושניהם יכולין לחזור בהם.
עד מתי מותר לחזור בו, מי שנתאונה והאי דנקט לשון מותר לאשמועינן דאפילו מי שפרע ליכא. עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם שהה יותר אינו חייב להחזיר לו האונאה משום דאמרינן מידע ידע וקא מחיל אונאתו. הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמונה, מעין מכ"ד מעין בסלע שהוא שליש למקח ובכי האי גונא קנה ומחזיר אונאה דמאי דקרו רבנן בטול מקח קרי ר' טרפון אונאה אבל אם נתאונה פחות משליש כגון רובע וחומש ושתות הוי מחילה ואינו חייב להחזיר לו ואם נתאונה יותר משליש הוי ביטול מקח. שמחו תגרי לוד, שאמרו אפילו אם נתאונה הלוקח ממנו [ז'] מעין בסלע הויא מחילה לפי שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר ומאונין אחרים ואינם נתאונין חזר ואמר להם שאם נתאונה שליש במקח שיכול הלוקח לחזור בו כל היום ולומר תנו לי אונאתי ואחר היום להוי מחילה חזרו לדברי חכמים דאמרי דאונאה הויא משתות לחודיה ויותר משתות ליהוי ביטול מקח תוך זמן כדי שיראה לתגר או לקרובו ואחר זה הזמן להוי מחילה גמורה דזמן ביטול מקח ואונאה ומחילה שוה היא וניחא להו בהאי זמן מועט משתהיה חומש ורביע ושליש מחילה לאחר יום אחד ובתוך יום אחד אפילו שתות ופחות משתות עד שוה פרוטה לסלע לא להוי מחילה עד שיעבור כל אותו יום ומשום הכי חזרו לדברי חכמים, ואם תאמר אמאי חזרו משום אריכות הזמן הלא היה מאריך גם להם כשיתאונה הלוקח אותם, ומשני בגמרא שאני תגרי לוד דלא שכיחי דטעו שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר בכל עת ומרמין אחרים ואינן נתאונין.
שתות מקח שנינו, כלומר דוקא קתני במתני' שתות למקח שאם האונאה היא שתות למקח הויא אונאה אבל אם פחות או יתר הוא אע"פ שישנה שתות אצל המעות שנתן זה בה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזה הוא דין אונאה שתות למקח להיות המקח קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו אלא המקח קיים ומחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה הויא ואין מחזיר לו כלום ואם יתר על השתות שניהן יכולין לחזור ואפילו רצה להחזיר לו אונאה הרשות ביד שניהם לחזור. ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו במתני', כלומר שתות דקתני למקח לאו דוקא אשיויו של מקח אלא הכל קרוי מקח בין במעות שניתנו בו אע"פ שהן שוין פחות או יתר בין דמים של מקח עצמו וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות בין לצד שוויו של חפץ יש כאן אונאה ואין בו מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו. שוי שיתא בחמש, ונתאונה מוכר כולי עלמא בין לרב כהנא בין לשמואל אונאה היא דהא שתות היא לצד המקח אע"פ שהוא חומש למעות ושמואל נמי שתות מעות נמי אמר וכל שכן שתות מקח, אי נמי שוי שיתא בשבעה שנתאונה לוקח דאותו דינר שנתאונה בו הוי שתות למקח ושביעית למעות ואי הוה אזלינן בתר מעות הוי פחות משתות והויא ליה מחילה דכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא וקנה ומחזיר אונאה משום דדין אונאה בתר גופיה דמקח אית לן למיזל לדברי הכל דכתיב [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה אל תונו אלמא דעיקר אונאה בתר מקח הוא. כי פליגי שוי חמשא בשיתא, ונתאונה לוקח בזוז שהוא חומש למקח והוי יתר משתות אבל אצל מעות שנתן הוי שתות, אי נמי שוה שבעה בשיתא ונתאונה מוכר בזוז שהוא שביעית למקח ושתות למעות שנתן בו לשמואל דאמר בתר מעות נמי אזלינן אידי ואידי אונאה הוא כיון דאיכא צד שתות במעות, ולשמואל דאמר כל היכא דאיכא שום צד של אונאה או בצד מקח או בצד מעות הוי אונאה ומחזיר אונאה היכי אשכחינן דהוי מחילה ומתרץ כגון דליכא צד שתות לא במקח ולא במעות והיכי דמי דזבין שוה תמניא בשבעה שנתאונה מוכר דבין למקח בין למעות האונאה פחות משתות דלמקח הוי שמינית ולמעות שביעית והוי מחילה מכל צד ובטול מקח כגון דנפישא טעותא טפי משתותא בין מצד מקח בין מצד מעות כגון דזבין שוה ארבעה בחמשא דלגבי מקח הוי רובי ולגבי מעות הוי חומש אבל זבין שוה חמשא בשיתא דהוי שתות המעות או זבין שוי שיתא בחמשא דהוי שתות מקח אידי ואידי אונאה הויא דכל היכא דאיכא אונאה בין במקח ובין אפילו במעות אונאה הויא.
לא שנו אלא לוקח, כלומר לפי שמקחו בידו ויכול להראותו לתגר או לקרובו ויודע אם טעה ואם לאו ומשום הכי אם שהה יותר משיעור הזה אמרינן מידע ידע וקא מחל. אבל מוכר, שאין מקחו בידו להראותו ולימלך בו ואינו מכיר באונאתו עד שרואה שטלית אחרת נמכרת בדמים יקרים הילכך לעולם חוזר.
<h2>דף נ:</h2>
הלכתא פחות משתות וכו', פחות משתות נקנה מקח לאלתר ומחילה גמורה מיד הויא. יתר על שתות בטל מקח, ושניהם חוזרין. שתות קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ומחזיר אונאה, דלית ליה לרבא ידו על העליונה כדאמרינן במתני' משום דסבירא ליה כר' נתן דקיימא לן דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעלייה. [קי"ז ע"ב] וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, וזה וזה ביטול מקח ואונאה אזלינן להאי שיעורא דבכדי שיראה להאי כדיניה ולהאי כדיניה כלומר דבביטול מקח שניהם חוזרין תוך זה הזמן ולאחר זה הזמן הויא מחילה גמורה ובאונאה דהיינו שתות תוך זה הזמן המקח קיים וחייב להחזיר האונאה ולבתר זה הזמן הויא מחילה גמורה.
<h2>דף נא.</h2>
לא שנו אלא בלוקח מן התגר, כלומר התם הוא דאזלינן לשתות וליתר משתות. אבל בלוקח מבעל הבית אין לו דין אונאה, לפי שבעל הבית לא מזבין מאני תשמישתיה אלא א"כ יכול למכרן בדמים יקרים והלוקח אדעתא דהכין זבין. ומקשי והא אנן תנן כשם שאונאה לתגר כך אונאה להדיוט מאן הדיוט לאו בעל הבית דהכי קאמר שאם בעל הבית מוכר לתגר ונתאונה בעל הבית שחייב התגר להחזיר לו האונאה מפני שבעל הבית הוא הדיוט ואינו בקי בסחורה כך אם בעל הבית מאנה התגר חייב בעל הבית להחזיר לו האונאה ולא אמרינן הואיל והתגר הוא בקי ידע וקא מחיל אלמא דלוקח מבעל הבית נמי יש לו אונאה. אמר רב פפא כי קאמרינן הכא דלוקח מבעל הבית יש לו דין אונאה בצרדויי פירוש קלעי החצר [שמות ל"ה] מתרגמינן צרדי דדרתא כלומר שבעל הבית ימכור בגד צמר שטווה מצאנו או בגדי פשתן שיצא משדותיו שקורין בלעז קנבצין דהתם לא מאניה תשמישתיה הוא דנימא דיקירי עליה.
אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה, כלומר מוזהרין שלא יאונה המוכר את הלוקח אם הוא חריף ממנו והלוקח נמי אם הוא חריף מן המוכר לא יאונה אותו שנאמר [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו וגומר. כשם שאונאה להדיוט כן אונאה לתגר, כלומר שהוא בקי ומומחה ואין דרכו לטעות ושמא תאמר מאחר שהוא בקי בודאי יודע וקא מחיל שמא נזדמן לו מקח שיש לו בו הרוחה והוא צריך משום כך למעות ומשום הכי הוה אמינא דלא להוי אונאה קמ"ל דלא אמרינן ידע וקא מחיל. ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר, לפי שהוא בקי וידע וקא מחיל.
מי שהוטל עליו ידו על העליונה, כלומר מי שהוטלה עליו האונאה רוצה לומר מי שנתאונה בין שהוא לוקח שרמהו המוכר בין שהוא מוכר שרמה אותו הלוקח ידו על העליונה שאם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו אונאתו ואם ירצה (יתקבל) [יתבטל] המקח לגמרי ואע"פ שמפורש במשנה אונאת לוקח כדקתני תן לי מעותי או תן לי מה שאונתני חדא מינייהו נקט והוא הדין למוכר דמצי למתני או החזר לי טליתי או תן לי מה שאונתני.
וכי תמכרו ממכר וכו', כלומר אי הוה כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו ולא הוה כתיב או קנה הוה אמינא אין לי אלא שנתאונה לוקח כלומר שהזהירה תורה על המוכר שלא יאנה הלוקח נתאונה מוכר מנין שיהא הלוקח חייב להחזיר לו האונאה תלמוד לומר או קנה לא תונו כלומר כשתקנה לא תונה את עמיתך.
על מנת שאין לך עלי אונאה (וכו') רב אמר יש לו עליו אונאה בכך, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ושמואל אמר (יש) [אין] לו עליו אונאה, דסבירא ליה תנאו קיים, ומקשו ליה מיהא דתניא הנושא ונותן באמונה וכו', לקמן מפרשי ליה ומסקנא דכולי עלמא מודו דעל מנת שאין לך עלי אונאה דיש לו עליו אונאה משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא בכי האי גונא תנאו בטל דלא ידע דליחול אבל הכא דתני אין לו עליו במפרש הוא כגון דאמר ליה יודע אני בו שאינו שוה זה הבגד כי אם חמשה דינרין ואתה תתן לי ממנו ששה דינרין ולא פחות אם תרצה ללקחו ממני בכי האי גונא ודאי אין לו עליו אונאה דידע וקא מחיל כדרב יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים היכא דידע וקא מחיל.
<h2>דף נא:</h2>
הנושא ונותן באמונה וכו', כגון אדם שהביא כרך אחד שיש בו מאה ראשי פשתן ובא אחד ואמר לו מכל ראש וראש אתן לך (שלש) [ששה] פשוטין מריוח והילך מאה דינרין מן הדמים ובא זה בעל הכרך ובירר עשרה מן הפחותים והגרועים ואמר לו הרי לך עשרה ראשים תקח ממני בעשרה דינרין ותן לי ריוח ו' פשוטים מכל ראש וראש כי אני הודעתיך דמים שנתתי בכל הכרך ועולה לכל ראש וראש עשרה דינרין אבל החשובין שנשארו לי לא אמכרם אלא בשומא שהן שוין היום כי כשאמרתי לך שאקח ריוח ו' פשוטים מכל ראש וראש על הגרועים אמרתי לך וקמ"ל ברייתא זו דלא מצי למימר הכי כי זה שנתן לו מקצת הדמים דהיינו מאה דינרין על כל הכרך אמר לו ויש לו ללוקח זה על המוכר זה שבועה מדרבנן שיאמר באמת בכמה נתן בכל הכרך והוא יתן לו בכל ראש וראש בין מן החשובים בין מן הגרועים ו' פשוטים ריוח ואם מודה לו המוכר על תנאו שכך היה התנאי ורוצה עתה לחזור בו יש עליו לקבל מי שפרע, ואם אין מחלוקת ביניהן קמ"ל ברייתא זו שאין על הלוקח לומר תן לי מה שאונתני באלו הראשים הרעים שאינם שוים כל כך ויש בהם ביטול מקח דכיון שהודיעו מתחלה דמיהם שלא היו שוין כל כך אין עליו דין אונאה ומשום הכי קורא לו באמונה שהוא מאמין בו שהוא קנאו באלו הדמים ויש באלו הראשונים היפים אונאה למוכר קמ"ל משנה זו דאין עליו אונאה כיון שהודיעו וידע ומחיל ואם נחשב לו באמונה לכל ראש וראש ו' פשוטים בריוח יש לחשוב לתת יותר ממה שנתרצה לתת לו ו' פשוטים בריוח ויותר שכר כתף ושכר גמל שמוליכין את הסחורה שלא תאמר אין לו לחשוב אלא מה שאדם נותן לסוחר בשביל סחורתו דשכר גמל נמי דמי הסחורה הוא שהרי הוציא כל זה על כל מה שקנה כל ראש וראש ב' דינרין להוליך הסחורה לביתו להביאה לביתו אבל דמי עצמו כלומר שכר עצמו שטרח גם הוא בסחורה אינו נותן לו שכבר נתן לו שכרו משלם, ושואל האמורא היכן מצינו שנותן לו שכרו משלם, ומשני רב פפא בצרדויי עסקינן וכו' כלומר במוכר קנבצין שהוא מנהג שאדם נותן למאה אמות ארבע אמות ואותן ארבע אמות אינו מחשיב ללוקח שלוקח ממנו עכשיו ואותן ארבע אמות נשארות לו והנהו הויין שכרו.
כמה תהא הסלע חסרה וכו', כלומר מטבע של כסף שיש בו צורה היוצאת ותמיד היא הולכת ופוחתת וכמה תחסר שאם הוציאה בחזקת סלע שלימה ולא יהא בה אונאה כלומר שניתן למחילה. ר' מאיר אומר אם היא חסרה ב' איסרות או ג' איסרות אין בו אונאה עד ד' איסרין דהיינו איסר לדינר ולסלע ד' איסרות דהיינו א' מכ"ד חלקים לדינר כי בדינר יש שש מעין כסף ומעה יש בו ב' פונדיונין נמצא שנים עשר פונדיון בדינר ופונדיון יש בו ב' איסרין נמצא כ"ד איסרין יש בדינר. ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין לסלע דהיינו פונדיון לדינר והוא אחד מי"ב לדינר. ור' שמעון אזיל לשתות דהיינו שמונה פונדיונין לסלע דהיינו ב' פונדיונין לדינר והוא שתות כשאר אונאה דשני פונדיונין היינו מעה ושש מעה כסף דינר, ובגמרא פריך לתנא קמא ור' יהודה מאי שנא לגבי שאר סחורות דאזלי' לשתות ובאונאת מטבע אזלינן לכ"ד או לשנים עשר, ומשני בטלית מתוך שהוא צריך לאדם הרבה רוצה לקנות ביוקר וקא מחיל אבל בסלע שאין בו תועלת לאדם אלא כשמוציאה ומחליפה באוכלין ובמזונות וכיון דלא נפקא אלא על ידי הדחק כיון שנחסרה כל כך שנתאונה בה אינו ניתן למחילה.
<h2>דף נב.</h2>
ועד מתי מותר להחזיר. כלומר באונאת סלע שנחסרה ואם שהה יותר מזה השיעור להוי מחילה. בכרכים, שיש שם שולחניים. עד כדי שיראה לשולחני, כדין טלית בכפרים שאין שם שולחני. עד ערבי שבתות, כלומר שבא להוציאה לסעודת שבת ואז ידע אם יכול להוציאה ויקבלוה הימנו אבל בטלית ובשאר כלים כל בני אדם בקיאים בהם ויכול לשאול לתגרים רבים שיש בעיר או לקרובו. ואם היה מכירה, כלומר אם זה המוכר שמכר זה הסלע היה מכירה שזה הסלע שלו היתה והוא מכרה לו. אפילו לאחר שנים עשר חדש, שמכרה לו מקבלה הימנו ומחזיר לו מעותיו שהחליפה לו בהם. יחזיר לו אונאתו ואין לו עליו אלא תרעומת, ובגמ' פריך בתר דמקבל ליה מיניה תרעומת להוי עליה, ומשני דחסורי מחסרא והכי קתני ואם לא ירצה לקבלה הימנו אין לנתאונה עליו אלא תרעומת דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא החזירה לו בזמנה. ונותנה למעשר שני ואינו חושש, כלומר אע"פ שאסור לחלל מעשר שני על אסימון אבל סלע זו אע"פ שהיא חסרה קצת כיון שהיא יוצאה על ידי הדחק כסלע מעלייתא דמי לעניין שמותר לחלל עליה ותפיס פדיונו אבל לעולם אינו רשאי לחלל עליה אלא מעשר שיעור שהיא שוה ולא יותר דתרתי קולי לא מקילינן במעשר חד דחשבינן ליה כסלע יפה ולא כאסימון ועוד שנחלל עליה כדמי סלע. שאינו אלא לנפש רעה, כלומר להכי לא חשבינן ליה כאסימון שכל מי שאינו רוצה לקבלה מחמת חסרון קטן כזה נקרא נפש רעה איש כילי.
מאי שנא דלגבי שאר סחורה אמרינן דמשתות הויא אונאה. מאן תנא טלית (וכו') ר' שמעון היא, דאזיל בסלע נמי אחר שתות. אביי אמר טלית וכו', כלומר טלית דכולי עלמא לא פליגי דבתר שתות אזלינן משום דעד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך כלומר אם אתה צריך לכסות גופך קנה ביוקר ושוי לכריסיך כלומר אם אתה צריך למאכל לא תקנה אלא בשוה וסלע חסרה כיון דלא נפיק על ידי הדחק אפילו בפחות משתות לא מחיל ובהא פליגי ר' מאיר סבר דכשהיא חסרה אחד מכ"ד חלקים נפקא על ידי הדחק ולא מחיל איניש והויא אונאה ור' שמעון סבר דכל אונאה דין אחד יש לה.
סלע שנפגמה באמצע לא ימכרנה וכו', לא ימכרנה אפילו בדמים שהיא שוה עכשיו. לא להרג ולא לחרם, דהיינו אנס אבל לאדם אחר מצי למכרה בשויה על מנת שיתכנה לעשות ממנה מלאכה. אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו, כלומר אם רצה לקיימה יעשה כן דהואיל והיא נקובה כל כך לא אתי לאפוקה. אבל כשנפגמה מן הצד לא יעשנה וכו', דשמא כשיצטרך למעות יטול אותו הסדק במספרים ויוציאנה בהוצאה בחזקת שהיא יפה כלומר בסלע יפה ואם יוציאנה בשקל אין אנו חוששין שהרי היא שווה שקל. על פחות ממחצה יקוץ, כלומר שעדיין היא שווה יותר ממחצה יקוץ דשמא יוציאנה בחזקת שהיא יפה כיון שהיא רחבה כמו הסלע היפה אע"פ שאינה עבה כמו היפה אולי לא ירגישו הרבה מבני אדם. דינר הבא משקל, כלומר שלא היה לו מתחלה רוחב גדול אלא ברוחב השקל ועכשיו שנפחת ונשחק מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין קצת לא יוכל לרמות אחרים להוציאה בשקל. מסלע, כלומר מתחלת עשייתו היה סלע רחב ועכשיו נפחת מעביה ואע"פ שנפחת נמי מן הצדדין דהיינו רוחב שאינו שוה אלא דינר אסור שאע"פ שנפחת שאינו שוה אלא דינר יכול לרמות אחרים מלהוציאה בשקל שהרי הרבה יותר הוא רחב משיעור דינר והוא קרוב לרוחב שקל. עמדה על יתר ממחצה יקוץ, כשהוא יוציאנה בסלע שהרי הוא עדיין עב ורחב משקל הרבה. עד שיעמידנה על מחצה, מחצה דוקא שיוציאנה בחזקת שקל. ואם לא חסרה אלא פחות [משתות] יקיים, וכלומר יוציאנה ואפילו בסלע יפה אבל משתות אינו מוציאה אלא בשויה דהלכה כר' שמעון דבסלע נמי אזלינן לשיעור שתות כדאזלינן בטלית.
<h2>דף נב:</h2>
עד ערבי שבתות, שבאין לכרכין ביום השוק לקנות שם צורך סעודת שבת ומראין שם המטבעות לשולחני.
מאן דמוקים אזוזא, שמעמיד עצמו ואינו רוצה לקבלו כשאינו טוב ויפה כל כך מקרי נפש רעה הואיל ויכול להוציאה על ידי הדחק.
<h2>דף נה.</h2>
האונאה ארבעה כסף, מכ"ד לסלע והאי אונאה ארבעה כסף לא איצטריך למיתני דהא תנא ליה רישא אלא משום סופא נקט לה. והטענה שתי כסף, דהיינו ב' מעין כלומר קרא דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב וגו' וכתיב [שם] אשר יאמר כי הוא זה כלומר שאם הודה מקצת הטענה ישבע וקמ"ל מתני' זו שצריך שיטעננו שתי מעין של כסף יש לי בידך וזה יודה לו ממנו פרוטה ויכפור לו את השאר יהיה חייב בשבועה אבל אי לא הוה טעין ליה אלא מעה יש לי בידך וזה יודה לו ממנו פרוטה לא מיחייב שבועה והאי נמי משום סופא נקט לה דקתני חמש פרוטות הן וקא חשיב נמי הא וההודאה נמי שוה פרוטה דהא לא איצטריך דהא קתני לה במסכת שבועות [ל"ח ע"ב].
חמשה פרוטות הן, כלומר בחמשה מקומות אזלינן להאי שיעורא דפרוטה ולא בפחות מהאי שיעורא. ההודאה שוה פרוטה, מפורש ב[משנה הקודמת]. האשה מתקדשת בשוה פרוטה, לבעלה דכתיב [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה וכו' ובהאי שיעורא אשה נקחת לאיש וצריכה גט ממנו. הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, דכתיב [ויקרא ה'] נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה. והמוצא שוה פרוטה, אבל בציר מהכי לא כדאמרינן [לעיל כ"ז ע"א] מאשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. יוליכנו אחריו אפילו למדי, כלומר אם הודה שנשבע לשקר דלא הוה ליה כפרה עד שיחזירנו לידו של נגזל ממש ולא לשלוחו כדכתיב [במדבר ה'] ונתן לאשר אשם לו.
אין אונאה לפרוטות, כלומר אם לא היה המקח אלא בשוה פרוטה אע"פ שנתאונה בו יתר משתות לא יתבטל המקח בעבור זה דפחות משוה פרוטה איתיהב למחילה.
<h2>דף נה:</h2>
חמשה חומשין הן וכו' כלומר חמשה הן שאדם מוסיף חומש עליהן, האוכל תרומה גדולה בשוגג, או האוכל תרומת מעשר מן המעשר שהלוי היה מפריש אחד מעשרה והיה נותנו לכהן כדכתיב [במדבר י"ח] והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, או האוכל תרומת מעשר של דמאי שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אחד ממאה אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא משום דלא חייבוהו חכמים כדאמרינן [סוטה מ"ח ע"א] לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והתקין להם שכל חבר שלוקח מעם הארץ צריך לעשר ועשו חכמים חיזוק לדבריהם להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש על אכילתו לפי שאין הפרשתו אלא מדבריהם, או האוכל חלה או בכורים דמקרו נמי תרומה מוסיף עליהם חומש וכל הני דמקרי תרומה חד חומש קרי ליה משום דכולהו אכילת תרומה הוא ושם אכילה אחת היא. הפודה נטע רבעי או הפודה מעשר שני ודאי שלו מוסיף חומש ולא אשכחן חומש בנטע רבעי אלא גמרינן [קידושין נ"ד ע"ב] קודש קודש ממעשר שני ולפיכך הני תרתי נמי כחד חשיב להו. הפודה את ההקדשות מוסיף חומש דכתיב [ויקרא כ"ז] ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו הרי ג' ומשום דנפקא לן מקרא אחרינא קא חשיב ליה חד חד בפני עצמו. או הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה בשוגג חייב קרבן מעילה וחומש. הגוזל את חבירו ונשבע לו מוסיף חומש הרי כאן חמשה.
<h2>דף נו.</h2>
ואלו דברים שאין להם אונאה וכו', כלומר אלו דברים שאם אדם מוכר לחברו הני דברים ונתאונה הלוקח קנה הלוקח את המקח ולא יחזיר לו המוכר את האונאה. העבדים, משום דעבדא כמקרקעי דמי דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו' ובקרקע לא כתיב אונאה דהא כתיב [שם] או קנה מיד עמיתך משמע דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דאמ' ממכר מי שגופו מכור או גופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור שהרי אין עומדין אלא לראייה בעלמא ודוקא מכירת שטר חוב שעדיין אינן פרועין אבל המוכר שטרותיו לבשם כלומר שטרות פרועין לכרוך בהם הסממנין והמרקחות שהן נמכרין לגופן יש בהן אונאה. וההקדשות, כלומר הפודה את ההקדשות בפחות משוה דמיהן קנה מיד המקדיש הקדש ולא יחזיר את האונאה. ואין בהן תשלומי כפל וד' וה', כלומר הגונב לחברו דברים אלו, קרקעות כגון שיהיה מסיג גבול רעהו לא ישלם הגונב תשלומי כפל ד' וה'. שומר חנם אינו נשבע, כגון המפקיד לחבירו דברים אלו שומר חנם אינו נשבע למפקיד שבועה שלא פשעתי בה כלומר אלא יהיה נאמן בדיבורו שאומר לא פשע בה אבל לא אמר שומר חנם אינו משלם כלומר אפילו יש עדים שפשע בה דאם כן למה נקרא שומר אם יכול לפשוע בה ואפילו הכי יפטר בה אלא ודאי לא רצה לפטור עצמו של שומר חנם מתשלומין אלא שרצו לפטור עצמם שלא יצטרכו להשבע כשהם יודעים בעצמם שלא פשעו בה, ושומר שכר ושואל רוצים נמי להיות שומרים שלא יבא בפשיעתם היזק לבעל הבהמה אבל רוצים שיהיו פטורים משום תשלומין של אונס אע"פ שחייבה עליהם תורה משום הואיל ונהנה ממנה. ר' שמעון אומר המוכר לחברו קדשים שחייב באחריותם כגון שאמר הרי עלי שלמים והפרישן ואח"כ מכרן לחברו ונתאונה הלוקח יש בהן אונאה דהואיל וחייב באחריותן דידיה נינהו ואחיו קרינא ביה אבל אם מכר לו קדשים שאין חייב באחריותן אין בהם אונאה כגון שאמר הרי זו שלמים ומכרן בין שנתאונה הלוקח ובין שנתאונה המוכר אין בהם אונאה שאם נתאונה הלוקח לא יחזיר לו המוכר האונאה שיכול המוכר לומר כל מה שנתת לי אקנה מהם שלמים שהוא צורך גבוה ואם נתאונה המוכר לא יחזיר לו נמי הלוקח את האונאה שיכול לומר לו הלוקח מה שהייתי מחזיר לך הרי הייתה אתה חייב לשלמים לצורך גבוה ואם אני מאנה הקדש לית לך למעבד ולא מידי שהרי בהקדש אין בו אונאה.
<h2>דף נו:</h2>
ר' יהודה אומר המוכר ספר תורה ובהמה ומרגלית וכו', ספר תורה ומרגלית לפי שאין קצב לדמיו כלומר שוה הוא כל ממון שבעולם וכמו דאין אונאה ללוקח על המוכר כך אין אונאה למוכר על הלוקח משום דבתרוייהו אזהר רחמנא כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הילכך כל היכא דמוזהר מוכר מוזהר לוקח אבל היכא דלא מוזהר מוכר לא מוזהר לוקח ובהמה מפני שאדם רוצה לזווגן כלומר דמי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר שיהא לו אחר כמותו בעול שהמצמד שור חלוש עם הבריא מקלקל את הבריא ומבטל אותו אי נמי מי שיש לו בהמה נקבה רוצה לזווגה עם הזכר ותנא קמא לא חשיב אלא הנך דקא חזינן מקראי.
שכירות יש לו אונאה וכו', כלומר אם אדם משכיר לחברו בית אחד יתר משתות ממה שראוי לשכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלין או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה, אי נמי יש לפרש בשכירות של מטלטלין אם הזהירה תורה עליו שלא ירמה לחברו או לא, וזה הפירוש האחרון עיקר. ממכר אמר רחמנא, ולא תונו והאי ליומיה ממכר הוא כלומר כל ימי השכירות.
<h2>דף נז.</h2>
אונאה אין להם, דהיינו שתות אין נוהג לא בקרקעות ולא בהקדשות. ביטול מקח, דהיינו יתר משתות יש להן או אין להן. [לקמן ק"ח ע"א] סבור מינה מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו', לפי שכיון שמן הדין יכול השכן להוציא זה הרחוק שקנה זה הקרקע שהוא סמוך לקרקעו נמצא שאיננו נחשב כי אם כשליח ומשום הכי שייך בזה האי טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי. [קידושין מ"ב ע"ב] האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, כלומר אחין שלא צוה להם אביהם קרקע זה לראובן וקרקע זה לשמעון שאם פירש הא תנן [ב"ב קכ"ו ע"ב] ריבה לאחד ומיעט לאחר דבריו קיימין אלא בלא פירש עסיקינן ואם נתאונה אחד מהן בשומא שהיו שמין להן השמאין חפץ זה כנגד זה יהבינן להו דין לקוחות. אלא דלא שוי שליח, כלומר שהאחין עצמן היו שם בשעת החלוקה. אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל שויוה שליח שיבררו להם חלק יפה ונתאונה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אונאה. מלמד שאין ב"ד נזקקין וכו', מפרש בבבא קמא. והאי דאיתמר בגמרא דבני מערבא, [כתובות פי"א ה"ד] כגון שלא הגיעה אונאה למחצה ומחצה לא עדיף מגמרא דילן דלא משוי חילוק בין מחצה בין ביותר ממחצה דהא שוה כל כסף קרינא ביה.
<h2>דף נח.</h2>
שומר שכר אינו משלם וכו', דאי קנו מיניה משלם משום דשעבודי משעבד נפשיה להקדש וכדחזינן באידך פירקין [לקמן צ"ד ע"א] דאמ' מתנה שומר חנם להיות כשואל ואקשינן במאי בדברים ומשני כגון שקנו מידו הם הכי נמי כיון דקנו מידו שעבודי שעבוד נפשיה מעצמו לתת להקדש.
<h2>דף נח:</h2>
לפי שאין קץ בדמיו, מפורש הכל בפירוש המשנה. סייף וחטיטום, כמין כלי זיין או מין כובע ושריון. מפני שיש בהן חיי נפש, להציל עצמו מיד אויבו.
כשם שיש אונאה במקח וממכר וכו', בחסרון דמי הטלית או ביתרון הדמים כמו כן הזהירה תורה על אונאת דברים כגון שלא יעמוד על המקח בשעה שאין בידו דמים ויאמר לו בכמה תתן לי חפץ זה וכשהוא עונה לו בסלע כמו ששוה הטלית הוא אומר לו אינו שוה כל זה אע"פ שדמיו ראויין כאילו אינו רוצה להודות כדי שלא יתבייש שאין בידו דמים ליקח וגורם הפסד למוכר בדבריו לפי שחברו שרוצה לקנות ושרואה שהוא אינו רוצה לקנות באילו הדמים מתיירא שמא אינו שוה סלע נמצא שהונה אותו בדיבור קרוב למעשה ואפילו לא יהא שם אחר מרמה אותו שמטריחו לדבר ולומר דמי מקחו ומצערו כשאינו רוצה לקנות אפילו בשויו. זכור מעשיך הראשונים, נמצא שמביישו ומצערו יותר מדאי שאם לא היה בעל תשובה איפשר שיאמר לו כדי שיעזוב אותה דרך רעה וישוב אל השם.
אונאת דברים, מפורשות הן לקמן. זכור נא מי הוא נקי אבד, אלא ודאי רשעת ופשעת על כן מצאוך כל עוונותיך.
ואע"ג דדש ביה בשמיה, שרגילין בני אדם לקרותו בשם זה ואינו מתבייש מזה כל כך אפילו הכי מיחייב דאי איפשר שלא נתבייש.
<h2>דף נט.</h2>
מנא לן מתמר דכתיב [בראשית ל"ח] היא מוצאת וגו', כלומר כבר היו מוציאין אותה לשריפה ולא רצתה לבייש פני יהודה אלא אמרה אם רוצה להודות מעצמו יודה ואם לאו מוטב שאשרף באש ולא אלבין פניו.
עם שאתך בתורה ובמצות, כלומר או במצוות אע"פ שאינו חכם אל תונהו כיון דמבני ישראל הוא.
כל השערים ננעלו וכו', כלומר איפשר שאדם עושה רע הרבה ומאריך לו דכננעלו השערים דמי שאין הצעקה נכנסת בהם להנקם ממנו אבל שערי אונאה שמאנה עם שבתורה ובמצוות לא ננעלו וממהר השם להנקם ממנו.
הכל על ידי שליח וכו', כלומר שאין הנקמה נעשית אלא ע"י שליח וכיון שנעשית על ידי שליח פעמים שהשליח הוא רחוק ואינו יכול להנקם מיד כדאמרינן ברכות [ד' ע"ב] שיש מלאך שאינו יכול לילך כל העולם אלא בשלש או בארבע טיסות ועומד לינפש בין כל אחת ואחת כדאמרינן אליהו בארבעה גבריאל בשתים וכו', אי נמי פעמים שהוא שליח לקחת נקמתו מהרבה בני אדם וזה בראש העולם וזה בסוף העולם והוא הולך ומקדים מי שנאמר לו ראשון כלומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ובין כך ובין כך פורענות שוהה לבא אבל בשערי אונאה הקב"ה בכבודו ובעצמו מיד הפורענות ממהרת לבא לפי שברגע אחד הוא דן את כל העולם כולו באמת כאחת כמו שברא כל העולם בציוויו ברגע ואמר והיה העולם.
<h2>דף נט:</h2>
אין מערבין פירות בפירות וכו', כלומר בעל הבית שאמר לחבירו פירות של שדה פלוני אני מוכר לך שהם משובחים לא יערב בהם פירות של שנה אחרת ואפילו יהיו אלו ואלו חדשים ואין צריך לומר שאסור לערב חדשים עם ישנים שאם פסק למכור לו ישנים לא יערב בהם חדשים ושימכור לו בחזקת ישנים שדמיהם [יקרים יותר]. [ס' ע"א] באמת ביין התירו, כלומר באמת אמרו חכמים והתירו בין לערב יין קשה ביין רך כלומר שאם פסק עמו למכור לו יין רך שאינו חזק ובמועט מים נקרא מזוג מערב בו קשה מפני שהקשה משביח את הרך ואפילו שלא מדעתו ואע"פ שאינו מודיעו יכול לערב בו יין קשה שכבר התחיל להחמיץ ודוקא קשה ברך אבל רך בקשה לא כלומר שאם התנה לו למכור לו כור יין שהתחיל להחמיץ אסור לערב בתוכו יין שלא התחיל להחמיץ כלל לפי שהוא פוגמו והוא כבר גלי דעתיה דבחומץ קשה הוה ניחא ליה מביין רך.
<h2>דף ס.</h2>
אין מ[ע]רבין שמרי יין ביין וכו', מפרש בגמרא דהכא קאמר אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו שמרים של יום בשל יום כלומר שמרים של אמש מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותן ביין ששפה היום שהשמרים של יין מקלקלין השמרים של יין אחר אבל נותן הוא את שמריו של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא דהוא הדין לאותו יום עצמו אם היו משני חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש משני חביות הן ולאו דוקא נמי שמרים שאינן ראויין לשתות כלל אלא רוצה לומר יין עכור שבשולי החבית אע"פ שהורק מכלי אל כלי אפילו הכי יש בחבית השנייה יין עכור וכיון שהוא ראוי לשתייה קצת אין בזה אונאה שעל מנת כן לקח כל החבית וכל הדבר הצלול המורק מכלי אל כלי כדי שלא יתערבו בו שמרים קרי שפייה.
מי שנתערב לו מים ביין וכו' לא ימכרנו בחנות, כלומר מעט מעט בחזקת יין חי אלא א"כ מודיע לבני אדם הלוקחין ממנו כלומר לכל לוקח ולוקח שמים נפלו בתוכו. אבל לא ימכרנו לתגר אע"פ שמודיעו דמזוג הוא מפני שאותו תגר הוא מרמה בו אחרים שהוא מוכר להם בחזקת חי שלא ירצה להודיעם. מקום שנהגו להטיל מים יטילו, מפרש בגמרא אפילו למחצה לשליש ולרביע כלומר הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש, ומוקמינן לה בגמרא בבין הגיתות דוקא שהוא כמנהג ידוע שאדם מטיל מים בגת וכולי עלמא ידעו שאדם מערב בו מים דהואיל שלא שאל גלי דעתיה שאינו קפיד בזה אבל בשאר ימות השנה שאינו מנהג שיהא מטיל בו מים ביין כלל (אפילו) [אין] להטיל מים ביין כלל.
התגר נוטל מחמש גרנות (וכו') ונותן לתוך מגורה אחת, לפי שהכל יודעין שכך דרכו לעשות שקונה מזה ומזה ומאנשים הרבה הוא לוקח ובחזקת כן הן לוקחין ממנו שהכל יודעין שאינו משדה אחד ולא כולו רך ולא כולו קשה וגם הוא אינו מתכוין לרמות שאם נתכוון לרמות אסור כלומר שלא יוציא קול שכולן ממקום אחד ומשובח הן ואח"כ יערב בהן ממקומות אחרים לפי ששכיניו היו סבורין שכל הפירות היו שלו אע"פ שרוב העולם אין טועין בו שעל מנת כן הן לוקחין ממנו אבל שכיניו הוא מרמה בודאי.
אין צריך לומר חדשות מארבע, סאין בסלע וישנות משלש שאין מערבין חדשות בישנות הואיל ובחזקת ישנות הוא מוכרן נמצא שנתאונו הלקוחות שמוכר להם זולות בתורת יקרות אלא אפילו חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין ואע"פ שהחדשות יקרות מהן מפני שעילוי דמיהן של חדשות אינן אלא מפני שהן טובות לישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן אלא כוונתו לעשות מהן קמח וסלת ומהתבואה הישנה יוצא קמח הרבה יותר מהחדשות, ובהלכות הרב ז"ל גריס זה הלוקח פסק עמו שיתן לו (רשות) [חדשות] שרוצה לישנן ואיפכא נאמר והכל טעם אחד והגירסא בהפך.
באמת הלכה היא כל מקום שנאמר במשנה או בתלמוד באמת שנשבע שכן הוא להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר.
ובין הגתות שנו, שמשביחו לפי ששניהם מתערבין יחד ונעשין לטעם אחד אבל לאחר הגיתות שכל אחד ואחד קולט טעמו וריחו ולעולם אין מתערבין לטעם אחד ואין לך פגם גדול מזה. בדבר הנטעם שהרי טועמו קודם שלוקח ונותן הדמים והא טעמיה ש"מ דידע וקא מחיל שהרי מכיר שנתערב יין אחר. השופה יין וכו' של אמש, מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותן ביין ששפה היום ששמרים של יין זה מקלקלין יין אחר אבל נותן לו את שמריו של יין אותו עצמו ויום ואמש לאו דוקא דהוא הדין ליום עצמו ומשתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש משתי חביות הם. השופה יין, כל דבר הצלול המורק מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמריו קרי ליה שפייה. ובין הגיתות שאנו, שקולטין אותן מים ריח היין ונעשו דבר אחד אבל שלא בין הגיתות הוא נחשב כאילו מזוג.
ר' יהודה אומר לא יחלק אדם קליות מפני שמרגילן אצלו, שיקנו ממנו לעולם ולא משאר ה[ת]גרים. וחכמים מתירין, דמצי למימר להו אנא פליגנא באמגוזי את פלג להו בשיסקי או ברומני שהם טובים ויפים מן האגוזים ומיד יקחו כלם ממנו. ולא יפחות את השער, למכור להם בזול מפני שמרגיל הלקוחות לקנות כלם ממנו ומקפח את מזונות חבירו. וחכמים אומרים כל אדם שמוכר בזול יהיה זכור לטוב. ולא יברור את הגריסין, כלומר לא יברור הפסולת מן הגריסין לפי שהפסולת שמוציא מהם אינו שוה כי אם פרוטה או פחות והוא ימכור את הגריסין בדמים יתירים ויקרים בשביל הבירור שאין בהם פסולת. וחכמים מתירין, מפרש בברייתא ר' אחא מתיר בדבר הנראה כלומר שהרי רואה הלוקח שברורות הן ושהמוכר מעלה לו בדמים על שאין בהם פסולת ויכול הלוקח להבין מה שוה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו בשאר התגרים וידעי וקא מחיל. והכל מודים שלא יברור על פי המגורה להראות היפות ואת הפסולת שבתוך החבית לא בירר ומוכר להם בחזקת ברורות וביוקר ואינן כן ואין לך גניבה גדולה מזו.
אין מפרכסין לא את האדם וכו', כלומר שאם יש לו עבד או שפחה זקנים והשער שלהם הוא לבן שיצבע את שערות ראשן בשיחור ובצבע כדי שיראו כי בחורים הם ויוכלו לטרוח במלאכתו, וכן הכלים כגון כסא או ספסל שידה תיבה או מגדל שהם ישנים ומקלפם כדי שיראו חדשים, וכן הבהמה שמכין אותה ברצועות או בזמורות דקות קודם שישחטנה ונופח מקום המכות ונראית בעלת בשר ונפוחה וכל אלו אונאה גדולה אם מוכר אותן להם בדמי כלים חדשים ובדמי בהמה שמינה אלא אפילו יעשה להם זול שאפילו ידע שזקנים היו אפילו הכי היה לוקח אותם אפילו הכי אסור לפי שהוא גונב את לבם שהן קונין ממנו מפני הזול שהוא עושה להם שאילו היו יודעים שכלים ישנים הם או עבדים זקנים לא היו קונין ממנו מפני הזול שהוא עושה להם כלל כלל להוציא ממונן בדבר ישן אבל אם הכלים הם חדשים ונעשין בהם ציורין כי היכי דליקפוץ עליה זבינא מותר.
את פלוג שיסקי, שהם טובים ויפים מאמגוזי ויבאו הנערים ויקחו ממך.
<h2>דף ס:</h2>
בדבר הנראה, שהרי יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים כלומר ידע וקא מחיל.
משרבטין, לשון שרביט כדמפרשינן לקמן שזוקף שער הבהמה כשרביט הלז שתראה שמינה. ואין נופחין את הקרבין ובני מעיין, כלומר אותן הנמכרין בבית הטבח שיראו גדולים ורחבים. ואין שורין בשר במים, מפני שמלבין הכחוש ונראה בשר שמן שהוא לבן. מיא דחיורא, כלומר מי סובין משקין אותן והן נופחין מעיה ושערה נזקף. לצלומי גירי, לצייר החצים. דיקולי קופות גדולות. בחדתי, מותר שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהן בשביל יופין יעשה מידע ידע וקא מחיל. בעתיקי, אסור לפי שגונב את העין ונראין כחדשים.
אי זהו נשך ואי זהו תרבית וכו', האי תנא אקרא קאי כלומר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך [ויקרא כ"ה] דלישנא דקרא משמע דנשך שייך בכסף ולא באוכל כלומר בכסף אם המלוה נושך את הלוה שמחסרו אע"פ שאין המלוה מתרבה שאינו מרויח אסור הוא מן התורה בכסף ולא באוכל ומרבית שייך בלשון הלואה אוכל ולא בכסף כלומר המלוה לחבירו סאתים חטים בשלש שהמלוה מתרבה ומרויח אע"פ שאינו נושך את הלוה שאינו מחסרו אסור מן התורה באוכל ולא בכסף ומשום דלישנא דקרא משמע שיוכל למצוא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך לפיכך אתא תנא דמתני' לפרושי דאי איפשר נשך כסף בלא תרבית ואי איפשר תרבית בלא נשך כסף כדמפרש בגמרא ולפיכך ערבינהו ותני להו בהדי הדדי כדמפרש ואזיל. אי זהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין או המלוה סאתים חטים בשלש סאין מפני שהוא נשך, דשקיל מיניה מה דלא יהיב ליה ולא פירש אי זהו תרבית דאורייתא שתרבית דאורייתא בכלל נשך הוא ופירש תרבית דרבנן דהיינו דרך מקח וממכר ולא פירש נשך דרבנן מפני דנשך דרבנן נמי בכלל תרבית הוא. ואי זהו תרבית זה המרבה בפירות כיצד לקח ממנו כור חטים בדינר זהב וכן השער שכך היו נמכרין בעיר וקס"ד דבתורת היתר יהבינהו ניהליה לאותן מעות כלומר הותר לו לתת מעות עכשיו הואיל ויצא השער והתנה לתת לו חטים כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו כלומר כשיעור דינר זהב שנתן לו ואע"פ שאין לו חטים עכשיו למוכר דהא תנן [לקמן ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין דאע"פ שאין לזה יש לזה הואיל ויכול המוכר לקנותם עתה במעות הללו שלקח מיד זה הלוקח וקודם שיקבל ממנו החטים. הוקרו ועמדו וכו', לאחר זמן כור חטים בשלשים דינרין וזה המוכר אינו רוצה לחזור מן המקח לפי שאינו רוצה לעמוד ולקבל מי שפרע ואמר לו הלוקח תן לי חטין שלקחתי ממך לפי שאני צריך ליין ואמכרם ואקח בהם יין ולא היה זה נקרא רבית אם היה נותן לו חטים אע"פ ששוין ל' דינרים עכשיו כיון דבאותו זמן שנותן לו מעותיו כבר (יבא) [יצא] השער בדינר זהב הכור ואמר לו המוכר הרי אני מקבל עליו בשביל אותו כור חטים שיש לך בידי שהוא שוה עכשיו ל' דינרין ואתן לך בהם שלשים מדות יין דהיינו כור באלו השלשים דינרין כשער של עכשיו ליין שהוא (חסר כמה מילים) ויין אין לו אסור לתת לו יין בזול כל השנה כולה כיון שעכשיו שעושה לו זה הפסק אין לו יין אע"פ שכך השער שאם היה לו יין מיד היה זוכה בו הלוקח ואע"ג דלא משך כי מיקרי ברשותיה הואיל ולא היה יכול לחזור בו אלא א"כ יקבל עליו מי שפרע אבל כיון שאין לו יין שיזכה בו מיד וגם אין לו חטים שיוכל למכור וליקח מהן יין וגם מעות של לוקח אין לו דהיינו דינר הזהב שנתן לו שאם היה בידו היה יכול לקנות ממנו יין מעכשיו וליתן לו ולא היה מתחזי כאגר נטר לי אבל השתא דליכא לא יין ואף לא חטים ואף לא דינר זהב אלא שהוא חייב לו אי מקבל עליה לתת לו יין בזול היה מחזי כאגר נטר לי.
ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך [ויקרא כ"ה] (וכו') אין לי אלא נשך בכסף, כלומר אין לי שיהא עובר בכסף אלא על לאו של נשך ולא על לאו של רבית. ורבית באוכל, כלומר שיהא עובר באוכל אלא על לאו של רבית ולא על לאו של נשך. נשך באוכל מנין, שהוא עובר על הלואת פירות ואף משום דלאו בנשך תלמוד לומר [דברים כ"ג] לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל. רבית בכסף מנין, כלומר מנין שהוא עובר על הלואת כסף אף משום לאו דתרבית ת"ל נשך כסף כלומר אם אינו ענין וכו'. ואין לי אלא בלוה, דבהלואת כסף איכא תרי ל[א]וין ובהלואת פירות איכא תרי לאוין דהאי קרא דלא תשיך לאחיך נשך אוכל בלוה נאמר דלמלוה לא איפשר דהא כתיב תשיך ולא כתיב תישוך במלוה מנין. נאמר נשך בלוה, לא תשיך. ונאמר נשך במלוה, את כספך לא תתן לו בנשך דהאי קרא את כספך לא תתן לו בנשך יותר שייך במלוה מדכתיב לעיל מיניה אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וגומר. מנין לרבות כל דבר, כלומר בלווה אפילו בעצים ובאבנים מאה במאה ועשרים ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ומלוה יליף בגמרא בגזירה שוה דנשך נשך מלוה.
<h2>דף סא:</h2>
שלא ימוד לאחד בימות החמה וכו', כלומר באותו חבל ימדוד לקרובו ולאוהבו בחבל שהוא מתלחלח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ולאותו שאיננו אוהבו מודד באותו חבל עצמו בימות החמה שמתוך יובשו הוא נכפף ונכווץ נמצא שהאח האחד נתאונה אלא יעשה מדותיו מקנה שאינה משתנה או משלשלאות של ברזל. שלא יטמין משקלותיו במלח, כגון המנה או הפרס להכבידן וכשהוא לוקח לוקח במשקל כבד ונתאונה המוכר. משורה, מדת הלח היא. שלא ירתיח, אשקומה בלעז כלומר שממלא המדה .... ובמהירות כדי שיעלה רתיחה ויצא היין ולאחר זמן מועט נמצאת חסרה. יציאת מצרים גבי רבית, בפרשת הר סיני [ויקרא כ"ה] גבי משקלות בקדושים תהיו. אני שהבחנתי במצרים, הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם עשרה בכורות כלומר בכורות לאביהן כולן מתו. תולה מעותיו ביד גוי, כלומר מלוה מעותיו לישראל ברבית ואומר של גוי הם. קלא אילן, צבע שדומה לתכלת ורחמנא אמר [במדבר ט"ו] פתיל תכלת והתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון ואין עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה ואומר תכלת הוא ומחזיק עצמו בחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם מזה קלא אילן כשרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית.
אי זהו רבית אטו האי דאמרי' לאו רבית היא, כלומר סאתים בשלש שאמר לאו רבית היא הלא עיקר רבית של תורה הוא ועל זה נאמר [ויקרא כ"ה] ובמרבית לא תתן אכלך. אמר ר' אבהו הכי קאמר עד כאן רבית של תורה, כלומר רישא הוי רבית של תורה דהוי רבית קצוצה והוי נמי דרך הלואה ומכאן ואילך הוי רבית משל דבריהם שאסרו חכמים אע"פ שאינה רבית קצוצה ואינה דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר. עד כאן רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, כלומר וכופין אותו בדין להחזיר ללוה אם תבעו הלוה או בני הלוה בחייו מכאן ואילך אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין אם תבעו בב"ד כיון שפרעו אמרינן מחולי מחיל. אבל מירתיה לא כדאמרינן יכין רשע וצדיק ילבש [איוב כ"ז], כלומר יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה מאותו ממון והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר ותניא נמי הכי הניח להם וכו' אע"פ שהן בעין כיון שהוא דבר שאינו ניכר בטביעות עינא כגון מעות הרבית לא מיחייב לאהדוריה אבל פרה וטלית שהוא דבר ידוע שהיה מתחלה ללוה חייבין הבנים להחזיר משום כבוד אביהם שלא יזכרוהו לרעה בכל עת שיראו היתומים חורשין בה או לובשין באותו טלית. בעושה מעשה עמך, וכי היכי דאמרי בנשיא כמו כן נמי נאמר בכיבוד אב ואם. אל תקח מאתו נשך ותרבית וכו' וחי אחיך עמך ודרשינן מיניה אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך וכיון דכתיב עמך משמע דלדידיה הוא דאזהר רחמנא להחזיר לבריה לא אזהר רחמנא.
<h2>דף סב.</h2>
אם ישתו שניהם שניהם ימותו שאין מספיק לשניהם ואם ישתה האחד מגיע לישוב וימצא מים.
<h2>דף סב:</h2>
וכי אין לו יין מאי הוי, אחרי שיצא השער ליין והוא חייב לו החטים או המעות הרי הוא כאילו פוסק עמו עכשיו על היין דמי ותנן נמי הכי אין פוסקין על הפירות ליתן בכור חטים ולומר לו תנהו לי לסוף זמן גדול ואע"פ שנותנין עכשיו בשוק באותו קצב אין סומכין בו שאין זה השער עד שיצא שער מפורסם וקבוע בשוקי העיר. יצא השער, מפורסם וקבוע פוסקים אע"פ שאין לו חטים למוכר כיון שיש לזה לאחד מן השוק יכול לקנותו ממנו ובדמים שקצב מידו של לוקח. אמר רבא בבא לחוב בדמיהם עסקינן, כלומר שלא נתן זה הלוקח לזה המוכר דמי חטים ממש במעות אלא בחוב היו עליו דינר זהב והיה תובע לו דינרו ואמר לו הריני נותן לך בהם חטים הילכך אסור דרבית הוא הואיל ואין איסרו בא לידו שיוכל לקנותם מאיש אחר שבשוק ואין לו נמי חטים אסור והאי דקאמ' ויין אין לו הוא הדין דאיכא איסורא משום חטין כיון דאין לו חטים דהא לאו בתורת מקח וממכר בא לידו. צא ועשם עלי כשער של עכשיו, שנמכר כור חטים בדינר זהב ואני אעלה לך כלומר שנים עשר חדש דכל אימת דבעית בתוך שנים עשר חדש אני אתן לך חטים אלו כשער של עכשיו שהוא דינר זהב [ס"ג ע"א]. הגיע זמן יין, וזה הלוקח היה תובע אותו כור חטים שנתייקר ועמד על שלשים זוז והיה רוצה למכרו וליקח לו יין ואמר לו אני אתן לך שני כורין של יין שהן שוין שלשים זוז כשער מפורסם וקבוע וכן עשה בזמן בית הבד. וקאמר בכולן בין בקבלת חטים שקבל עליו הלוה למלוה וכן בקבלת יין או שמן, אם יש לו כלומר שיש לו גורן וכן נמי יקב וכן נמי בית הבד מותר אע"פ שלא באו דמי החטים ליד זה המוכר מיד הלוקח בתורת מקח אלא בתורת הלואה דכיון דיש לו חטים או יין או שמן מיד קנו לו מעותיו אע"פ שלא משך הפירות כדאמרינן ויש דמים שהן כחליפין ואם נתייקר ברשותו נתייקר אבל אין לו והוא לא קבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינם אצלו אלא בהלואה בעלמא ומחזי ודאי כשנתייקר כאגר נטר לי ומשנתינו בברייתא של ר' הושעיא מיתניא, והאי לקח דקתני במתניתין לקח ממנו בדינר זהב הכור דמשמע שממש קבל ממנו דינר זהב מאי לקח לקח בהלואתו לקח ממנו בהלואתו כלומר שהיה נושה בו דינר זהב ואם יש לו מותר כדפרשי' דמיד קנו לו מעותיו.
יש דברים שמותרין מן התורה שאין בהם משום רבית ואתו רבנן ואסרי משום הערמה דרבית כיצד אמר לו הלויני מנה ואומר לו מנה אין לי אבל סאין של חטין שהן שוה מנה היום אלוה לך והלוה לו חטים במנה וכן השער ויצא השער שהן שוין מנה וחזר המלוה ולקחן ממנו לאותן חטים בכ"ד סלעים שהוא פחות סלע מן המנה דאחיל גביה סלע שהמנה הן (כ"ד) [כ"ה] סלעים מותר לעשות כן שבשעת פירעון יטול ממנו כ"ה סלעים מן התורה שהרי נתן לו חטים במנה והיו שוים מנה ואם אחר כן רוצה לעשות לו זול מדבר שהוא שלו הרשות בידו אבל אסור מפני הערמת רבית שיאמרו בני העולם שלא הלוה לו זה החטים אלא כדי שיעשה מהן זול וירויח עמו סלע.
<h2>דף סג.</h2>
ש"מ תלת ש"מ מעמידין מלוה על גבי פירות, כלומר מעמידין מלוה שיש לו על חבירו על גבי פירות לפסוק עליו פירות בשער של עכשיו כל ימות השנה ואע"פ שלא בא איסרו לידו בתורת מכר אלא בתורת הלואה דהא קתני בברייתא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ואפילו הכי היכא דיש לו מותר. וש"מ והוא דיש לו, פירות הוא דמעמידין מלוה על גבי פירות משום האי טעמא דקנו לו מעותיו שהוא חייב לו מיד וכשמתייקר ברשותו מתייקר אבל אין לו אין מעמידין מלוה על גבי פירות דודאי מחזי כאגר נטר לי דהא קתני בברייתא בכולן יש לו מותר אין לו אסור. וש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, כלומר ושמע מינה מדקתני בברייתא הגיע זמן חטים למכור והוא שם אותן עליו כשער של עכשיו ביוקר שהוא שלשים זוז אע"פ כשקבל עליו מתחלה לא קבלן עליו אלא כשעת הזול דהיינו דינר זהב ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר לקמן מי שפוסק על הפירות בשעת הזול לתת לו כל ימות השנה אע"פ שנתייקרו וכשהגיע זמן למכרן ובא לתבוע אותן ואין לו פירות מקבל הדמים ממנו כשער של עכשיו שהוא ביוקר אם נתן לו מנה יקבל ממנה מנה ופרס ולא מחזי כאגר נטר לי מהאי טעמא מה לי הן מה לי דמיהם כלומר דכשם שאם היו הפירות בידו מותר לקבלם ממנו אליבא דדברי הכל ואע"פ שהם שוים פרס יותר על המנה שנתן בו וכשהוקרו ללוקח הוקרו כמו כן אמרי' מה לי דמיהם כלומר מה לי לתת לו מנה ופרס שהם דמי הפירות ולא גזרי' משום מראית העין דהא חד טעמא הוא דכשהוקרו ברשותא דלוקח הוקרו ועכשיו המוכר שנתן לו מנה ופרס בהם הוא לקח אותם מידו, דאיתמר אמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים כלומר נותנין מנה למוכר הפירות שיקבל עליו כור חטים שהוא שער של עכשיו כל ימות השנה כשיתבעם ממנו ואפילו אם יוקרו וישוו מאה וחמשים זוז מותר לקבל חטים לפי שאינו ניכר לכל הרבית שהרי מקבל פירות ממנו ומחזי כמקח וממכר כמו שהתנה לו, ואין עושין אמנה בדמים וכו' לפסוק על הפירות כדי לקבל דמים לכשיוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מחזי כרבית ור' ינאי שרי בכל ענין מהאי טעמא מה לי הם הפירות ומה לי דמיהן דמי הפירות.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רבא השתא דאמר ר' ינאי, דלגבי פירעון הם ודמיהם שוין דכי היכי שהן דהיינו הפירות מותר דמיהם נמי של פירות דהיינו המעות מותר ליקח ממנו ילפינן מיהא דאמרי' מה לי דמיהם ומה לי הן שמעינן דפוסקין על שער שבשוק. ואע"פ שאין לו, כלומר בתחלת התנאי הכי נמי אמרינן האי טעמא דדמי הפירות במקום הפירות ומשיצא השער פוסק עמו ואע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי אם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות הוי מותר הם הכי נמי כי הוו המעות בידו הוי מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי אם היו החטים שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהן עצמן בידו שהרי אף הוא יכול ליקח פירות מיד באלו הדמים שקבל ממנו ומזה הטעם פוסקין על סמך שער שבשוק והוא השער היוצא על ידי החמרים המביאין התבואה לשוק כרכים ואע"פ שאין לו פירות לזה, ואם תאמר למה ליה למילף מהא דר' ינאי והרי משנה שלמה היא זו [ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין ואע"פ שאין לזה יש לזה, יש לומר משום דאיכא לאוקומה למתני' בשער של אכלבי וארבי דמשך טפי דהא יצא השער סתמא קתני ולא קאמר יצא השער שבשוק וקמ"ל רבא דמהאי מעשה גמרי' דלא בעינן שער שימשוך הרבה אלא אפילו על שער דלא קביע כיון דנתן מעות מיד דכי כל היכא דיש לו אין אנו קפידים בהתייקרו משום דמצי אמר ליה חיטי קדחו באכלבי אם הייתי מושך אותם מיד לביתי לדברי הכל אם נתייקרו נתייקרו ללוקח כמו כן נמי היכא שאין לו פירות נמי כיון דמקבל ממנו מעות מותר ליתן לו אע"פ שנתייקרו שהרי היה יכול לקנות באלו המעות פירות מן השוק והוי כיש לו פירות, ואי קשיא לך הא דתניא בכולן יש לו מותר אין לו אסור לא קשיא דהתם בלוקח בהלואתו מיירי דכיון דלית ליה זוזי ולית ליה פירות אסיר אבל הכא כיון שנותן לו מעות כמי שיש בידו פירות דמי.
האי מאן דיהיב זוזי אתרעתא חריפא, כלומר הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר שהוא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול זה סאה וזה סאתים ותנן במתני' [ע"ב ע"ב] דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא יצא השער כדקתני היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש. צריך לאיתחזויי בבי דרי, צריך הלוקח להראות עצמו על הכרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקט (התנא) [תרעא] חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו על השער הברור פוסקין אף על מי שאין לו. למאי, מיבעי ליה האי דמיתחזי. אי למקני, ממש שלא יוכל המוכר לחזור בו. האי לא קני, בהכי אלא אם משך. אי לקבולי עליה, מוכר מי שפרע אם יחזור בו בלאו הכי נמי מקבל עליו מי שפרע דהא מעות קונות לענין קבולי עליה מי שפרע. ומשני לעולם לקבולי עליה מי שפרע קאמר ודקאמרת אפי' כי לא איתחזי נמי מקבל עליה מי שפרע סתם מאן דיהיב זוזי אתרעתא חדתא לתרי ותלת אינשי יהיב ולא לקנות מכולן קא בעי לראות אי זו פירות יפין יותר ולקנות מהן הילכך אי מיתחזי להו המוכר הפירות ללוקח סמכא דעתיה דלוקח עלייהו דהואיל ושתק ישרו בעיניו של לוקח והוי המקח קיים הילכך אם יחזור בו המוכר מקבל עליה מי שפרע ואי לא ראה הלוקח את הפירות לא סמכא דעתיה דלוקח ולא דעתיה דמוכר ולא היה בעיניהם מקח מקויים הילכך כשיחזור המוכר לא יקבל עליה מי שפרע דיכיל למימר המוכר אמינא דילמא אשכח הלוקח פירי אחריני דשפירי מדידי ושקיל ולא גמר המוכר בדעתיה לאקנויי ליה פירותיו. השתא דאמרת, דכל היכא דסמכא דעתיה דלוקח אם בא לחזור המוכר קאי במי שפרע אפילו לא איתחזי ליה בבי דרי נמי אלא דאשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר לו הלוקח חזי דעלך קא סמיכנא איכא עליה דמוכר מי שפרע ואי לוקח נמי חוזר בו איכא עליה (דמוכר) [דלוקח] מי שפרע.
כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסיר, כלומר כל עסק שיהיה בו שכר וריוח משום המתנת המעות שמקדים לו מעותיו והמקח אין לו למוכר עכשיו שאם היה לו אמרי' אחולי נמי קא מחיל גביה ושרי.
לקיראה, מוכר שעוה. וקא אזלן ארבע, חלות של ליטרא ליטרא בזוזא. ואמר ליה המוכר יהיבנא לך חמשא חמשא, אם תתן לי מיד המעות. אי איתנהו שרי, כלומר אם ישנן בידו אע"פ שאינן באותה העיר או אבד המפתח שרי דאחולי הוא דקא מחיל גביה. ואי ליתנהו, בידיה אסיר דאגר נטר לי הוא. פשיטא, דהכי הוא דינא דתניא בכולן אם יש לו מותר אין לו אסיר. לא צריכא דלית ליה, לזה המוכר שעוה בביתו אבל בני העיר חייבין לו שעוה מהו דתימא דלהוי כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח קמ"ל כיון דמחוסר גובייאנא אסיר.
האי מאן דיהיב זוזי לגינאה, בשביל דלועים וקא אזלי עשרה דלועין שארכן זרת זרת בזוזא ואמר ליה אנא יהיבנא לך עשרה שארכן אמה שהן שני זרתות לאמה בת חמשה טפחים ולאמה בת ששה טפחים ב' זרתות וטפח אם תרצה ליתן לי מעות מיד אם יש לו דלועים קטנים מכזרת אע"פ שאין לו גדולים באמה אמה שפיר דמי דכיון דמימילא קא רבו וגדלי ולבתר יום או יומים להוו בר גרמידא גרמידא כמאן דאיתנהו בידיה דמי דאוזולי קא מוזיל גביה. ואי קשיא הא דתניא וכו' ולרדות כוורתו, על שם שעשויות חלות חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי להו רדייה [כ]ככרות הפת המדובקות בתנור. מה שעיזי חולבות מכור לך, כלומר הן רב הן מעט מכור לך בדינר אם אמר לו כל סאה בדינר והיא שוה י"ח פשוטים אסיר דמחזי כאגר נטר לי דמשום הקדמת המעות הוא אחיל גביה ש"מ דאע"ג דממילא קא רבי אתו חלב בדדים של עזים [ד]נחשוב אותו כאילו באותה שעה כל אותו חלב והיכא דיש לו ליכא למיחש להקדמת מעות קמ"ל דאסיר וא"כ אמאי מותר בדלועים קטנים מכזית כאלו הוו אמה אמה. ולא היא דלא דמו דלועים לחלב דהתם בחלב לאו מחמת אותו מעט חלב שיש שם בשעת המכר גדל שאר החלב שבא אחר יום או יומים דהא יש לך ראיה שאע"פ שיסחוט אדם אותו חלב שהיה בשעת מכירה יבוא חלב אחר ש"מ דממקום אחר הוא גדול ורבי ואין לו קרינא ביה ומחזי כאגר נטר לי אבל בדלועין מיניה קא רבו כלומר מאותו בוסר שהיה בשעת המכר שהיא פחות מכזית קא גדל ורבי ממילא בלא טורח קא רבי ואזיל כמו שיש לו בני גרמידא דמי תדע לך דמיניה קא רבי דהא אי פסיק ליה להאי זוטרתי לא אתיא אחריתי ש"מ מגופה רבי. אחביתא, דחמרא. אם תקפה ברשותך. כלומר שיאמר לו הלוקח למוכר אם החמיצה יהיה לעצמך כלומר ותשלם לי במקומה אחרת. ואם נתייקרה או זילה בשעה שאבקשנה ממך בניסן או באייר ברשותי כי האי גונא מותר. אמר ליה והאי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא, שאם נתייקר הוי לצורך הלוקח ואם החמיץ הוי לצורך (המוכר) [הלוקח] ש"מ דבשביל הקדמת המעות אזלי בתרי גווני לתקנת הלוקח ורחוק להפסד ליכא אלא בחד גוונא אם נזדלזל והכא קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. אמר ליה כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא, אע"ג דחד לגבי תרי הוא די בכך דאקילו רבנן בדרבנן.
מאן דיזיף זוזי מחבריה, וזה הלוה שקבל מחבריה המעות מצא בהם זוזי יתירי. אי בכדי שהדעת טועה, דאיכא למימר שטעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן חייב זה להחזיר לו ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהב ליה ואינו חייב להחזירן לו. היכי דמי, בכדי שהדעת טועה. אמר רבא כגון עשורייתא או חמישתא, מפורש בהלכות. ואי הוה איניש תקיפא, שאינו רגיל לגמול חסד מאי באי זה דבר תהיה תולה שיעכב אותו בידו. ומשני יש עדיין לתלות אותו להתירא דילמא גזל גזליה זה ימים רבים וזה לא ידע ועכשיו רוצה להשיבו לו והא מיבלע ליה בחשבון יצא וקא עבד תשובה מעלייתא. דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואע"פ שלא הודיעו על שום השבת גזילה הוא עושה. זיל אוזיף ליה לפלניא, כלומר הילך מעות שגזלתי לפלוני שהוא רגיל ללות ממך כל השנה וכשיבוא לידך ללות הבליעם לו בחשבון שהוא סומך עליך במנין שלך ואינו מונה אחריך אלא עד שיבא בביתו ויפרעם מעט מעט לאותן שהוא חייב להם ואז הוא מרגיש באותו ייתור.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה את חבירו מעות לא ידור בחצרו חנם, כלומר זה הוא תרבית דרבנן אע"פ שלא התנה לתת לו בזה שכר מעותיו ואע"ג דהוא המלוה גברא דלא עביד למיגר והאי חצר דלווה נמי לא עבידא למיתגר אפילו הכי מיחזי כמאן דשקיל שכר ביטול מעותיו וכל שכן אם הוא המלוה עביד למיגר אע"ג דחצר לא קיימא למיתגר דאסור דהא אשתכח דנהנה המלוה בהאי. ולא ישכור ממנו בפחות, ולא תימא דירה בחנם לגמרי הוא דאסירי אבל שכירות בפחות לא מיתסר קמ"ל.
אינו צריך להעלות לו שכר, ומוקמינן לה בבבא קמא בפרק כיצד הרגל [כ"א ע"א] בגברא דלא עביד למיגר שיש לו בתים הרבה משלו שיכול לדור בהם נמצא שאינו נהנה בזה וחצר נמי דלא קיימא לאגרא שאין דרך בעל החצר להשכירה לשום אדם ונמצא שאינו חסר בזה בעל החצר דאי לא הוו שני הענינים כולן חייב להעלות שכר שאם הוא נהנה אע"פ שאין זה חסר איכא מאן דאמר דזה נהנה וזה לא חסר חייב דכיון דנהנה מהנה אע"ג דלית הלכתא כותיה אלא כמאן דאמר פטור ואם בעל החצר חסר כגון דהוה קיימא לאגרא מיחייב להעלות לו שכר אע"פ שהוא לא נהנה שיש לו מקום לדור דהא אפסדיה שכרו. אבל בהלוהו ודר בחצירו חייב להעלות לו שכר משום חשדא אע"פ שהוא [לא] נהנה ובעל חצר לא חסר. מאן דאמר הלוהו, ואפילו בהלוהו שלא נתכוון בשעת ההלואה לדור בחצרו וקא אמרינן דמעלה לו שכר משום חשד רבית כל שכן בהלויני על מנת לדור בחצרי דאסור לדור שם בלא שכר. ומאן דאמר הלויני וכו' לית לן בה, דאפילו (רבנן בדרבנן) [רבית דרבנן] כיון דזה מלוה אינו נהנה והלוה אינו חסר. ולא תימא דהני מילי, דאינה יוצאה מן המלוה בדיינין היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה בב"ד אגר ביתא דהא כבר זכה בו באותו אבק רבית אלא אפילו יתבענו בב"ד קודם שיפרענו על שכר הבית שדר בו שנוכל לומר עדיין יש ללוה בידו נכסיו של מלוה אימא לא ליחשוב לו כל אותו שכר בחשבון פירעון ולא יפרע לו הלוה כל אותו מנה שהלוה לו אלא תשעים דינרין קמ"ל דלא חשבינן לאותן עשרה דינרין שראויין מן השכירות בחשבון פירעון דכיון דהשלים בבית חדש או שנה מיד זכה בשכירות הבית בתורת אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין מידו לעולם וחייב לפרוע לו הלוה למלוה כל אותו מנה. אמר רב אסי השתא דאמרת וכו', מפורש לקמן באידך פירקין [ס"ז ע"א].
ועביד בהו עבידתא, כלומר בלא שום שכירות לבעלים אלא שהיו אוכלין אותן עבדים עמו כל ימות המעשה שהיו עושין עמו ולא היה עובד בהן אלא באותן הימים שלא היה לבעלים מלאכה ליתן בידם שלא היו חסרים הבעלים בזה. מאי טעמא עבד מר הכי, שאע"פ שאין הבעלים חסרים בזה הלא אתה נהנה בשכר ביטול מעותיך דאפילו סבירא לן בעלמא דזה נהנה וזה לא חסר פטור במלוה ולוה כי האי גוונא אסיר. נהם כריסייהו לא שוה, אינו מספיק במלאכתו להשתכר כדי מזונותיו של אותו היום ונמצא שאינו נהנה כלל בהם כיון שאני מעלה להם פרנסתן. דמרקד בי כובי, שאינו יודע שום אומנות אלא שהולך ומשחק בבית המשתאות ונותנין לו שכר מועט שעם כל זה היה צריך לקצת פרנסה. רב נחמן בעבדי אחריני שיודעים שום אומנות גדולה או קטנה מי אמר ובודאי אתה נהנה וחייב אתה להעלות לו שכר. אמר ליה אנא כי הא סבירא לי וכו' התוקף עבדו, של חבירו אפילו יודע אומנות חשובה אם ביום שהוא עומד בטל שאין לבעליהם מלאכה לעשות פטור מליתן שכר לבעלים כלל דניחא להו לבעלים שלא יעמדו בטלים כדי שלא ירגילו עצמם בעצלות. [ס"ה ע"א] אמר ליה הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי, כלומר שאינו חייב לו כלום ודי לו בשכר מזונותיו אבל מר כיון דמסיק ביה זוזי יש לחוש להנאה מועטת דהא אפילו בזה לא נהנה וזה לא חסר גבי מלוה ולוה אסרינן וכל שכן בזה נהנה ואע"פ שאין לזה חסר דאסור. הדרי בי, כלומר לא אעשה עוד.
<h2>דף סה.</h2>
האי מאן דחייב לחבריה ד' זוזי דרביתא כגון שהלוה לו ברבית קצוצה וקא אזלי ארבע מדות של שעורים בזוזא ויהיב ליה האי לוה חמשה מדות בשביל אותן ד' זוזי דרביתא שחייב לו. כי מפקינן מיניה, דמלוה כשיחזיר לו הרבית ד' מדות מפקינן מיניה שהרי אותן ד' מדות הוו רבית קצוצה אבל אותה מדה חמישית שנתן לו יותר אוזולי הוא דאוזיל גביה ולא נתן לו אותה מדה חמישית בשביל רבית. ורבא פליג ואמר דאפילו ה' מפקינן מיניה מאי טעמא משום דכולהו בתורת רביתא אתו לידיה כלומר שלא היה נותן לו אותה מדה חמישית אם לא היה חייב לו הארבעה. ויהיב ליה גלימא, בשבילה והגלימא אינה שוה כי אם ד' דינרין וכו' כי מפקינן מיניה ארבעה דינרין מפקינן מיניה [ולא] הגלימא שהרי החזיר דמיה ורבא פליג ואמר שהגלימא עצמה יחזירו לו ללוה כדי שלא יהיה חלול השם בכל עת שיראוהו לובש אותה.
ואוגר ליה ביתא, באותן י"ב דינרין דרביתא שהיה חייב לו ומאדם אחר לא היה (לו) שוכר כי [אם] בי' דינרין כי אמרי ליה ב"ד שיחזיר לו הרבית תריסר מפקינן מיניה דהכי אמרי' ליה אתה שכרת זה הבית בי"ב דינרין כשיעור הרבית שהיה עליך. ולימא ליה כי אגרנא וכו', כלומר יאמר לו כי אגרנא מינך בתריסר אדעתא דאתי לי מעלמא שלא הייתי סבור שיבקשו אותם ממני עוד אלא שהיו באין לי מריוח מעותי השתא דקא מפקת להו מנאי בעינא לאוגורי כדמוגרי אינשי דהיינו עשרה דינרין. אמר ליה לא, אין זה הדין כמו שפסקתי משום דהא סברת וקבילת בתריסר וכולן י"ב באו לידך בתורת רביתא.
מרבין על השכר, כלומר בשכר המתנת המעות מרבין השכירות ואין מרבין על המכר בשכר המתנת דמי המקח כדמפרש ואזיל. כיצד וכו' ואם חדש בשל חדש, אם תתן שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים שכר כל השנה ביחד אבל תתן סלע בחדש מותר דלא מחזי כאגר נטר לי משום דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה והאי דשנים עשר סלעים בסוף שנה לא מחזי כאגר נטר לי דהא דינא בהכי ואישתכח דמי שוה הוא דשויא שנים עשר סלעים והאי דקאמר ליה אם מעכשיו בשנים פחות אוזולי הוא דקא מוזיל גביה ומותר לאדם למכור חובו בפחות ואין בזה משום רבית דהא תו לא הדרי המעות מידו ליד זה המלוה ואם יארע שום אונס בחוב על הלוקח הוא ולא על אותו המוכר חובו. אבל אין מרבין על המכר כיצד וכו' ואם לגורן, אני ממתין לך עד שתמכור מתבואתך ותתן לו מעותי תתן לי בשנים עשר .... דהיינו אלף ומאתים דינרין אסור משום דמיחזי כאגר נטר לי דרך כל מכירות שבעולם ליטול מעות מיד שמשך אותו וכיון שאם היה נותן מיד המעות היה מוכר באלף זוז אשתכח דלא שויא אלא אלף זוז הילכך כדשקיל אלף ומאתים אמרינן ודאי משום אגר נטר לי.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, כלומר כי היכי דבמכר מחזי כרבית קצוצה בשכירות נמי מחזי כרבית קצוצה. ומתרץ שכירות בסתמא אינו חייב לפרוע לו השכר אלא בסוף שנה או בסוף חדש ואם לא יפרעהו אלא בסוף שנה אמרי אינשי משוא הוא דשויא י"ב דינרין והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא ורוצה לגבות קודם זמן לאו אגר נטר לי הוא אלא פירעון הוא ואוזלי הוא דקא מוזיל גבי מן השכירות והוה ליה כאדם שחייב לחבירו מנה ואינו חייב לפרעו אלא עד שנה או עד שנתים ואומר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני מוחל לך כך וכך והא ודאי מותר הוא דפירעון הוא ואוזולי מוזיל גביה מחובו ולאו אגר נטר לי אבל סופא כיון דזביני נינהו מנהג הוא למשקל דמי מהשתא הילכך לא שויא אלא אלפא דהא ת"ל דאי הוה יהיב ליה דמי מהשתא היה רוצה ליתנם לו באלף זוז נמצא דלא שוי כי אם אלפא הילכך אם היה נותן לו לגורן שנים עשר מנה ודאי אגר נטר לי הוא. [ירושלמי ה"א] יש דברים שהן כמו רבית וכו', כלומר שאם יש לו על חבירו מנה ואמר לחבירו אם תתן לי מיד תשעים דינרין תזכה מיד בחוב של מנה של ראובן מכאן לחדש ימים ונמצא שנראה כנוטל שכר מעותיו עשרה דינרין לחדש ימים אפילו הכי מותר דכי היכי דהוי קרוב לשכר כמו כן הוי קרוב להפסד שאם יארע שום אונס באותו חוב נאנס ללוקח. דייקי ביה רבנן בהא מילתא, כלומר חפשו אחריו עד שמצאו לה מקרא לסמוך הא מילתא דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה שמתחלת האחרת ליכנס דכתיב [ויקרא כ"ה] כשכיר שנה בשנה גבי עבד הנמכר לגוי ולא כתב כשכיר שנה לחודיה אי נמי כשכיר (שנה) בשנה הכי קאמר קרא כשכיר שנה שאינה משתלמת בשנה זו אלא בשנה אחרת כן יהיה העבד עברי עם הגוי כלומר שיהיה לו גאולה שאינו נמכר לגמרי אלא לשנים.
אמר רב נחמן טרשא שרי, טרשא לשון עילאה מלשון טרשים והרים כלומר למכור יינו לחברו במרחשון בהמתנת מעות לניסן לשער של ניסן שרי דהא אי בעי ממתין למכור יינו עד ניסן נמצא שאינו נהנה מוכר בזה ואע"פ שהלוקח מפסיד בזה שאם היו לו מעות היה קונה בשעת מרחשון שהוא בזול, רב נחמן ורב פפא לא הרגישו ליה עד לקמן דפריך להו. הא אמר רב פפא טרשא דידי שרי, כלומר הא טרשא דרב נחמן ודאי אסירא לפי שהמוכר נהנה בהקדמת היין שמוציא מרשותו במרחשון דשמא היה מחמיץ יינו ממרחשון עד ניסן ועוד שזה המוכר הוא עני וצריך למעות ואילו היה הלוקח עשיר שיהיו לו מעות מזומנות היה נוטל זה המוכר ממנו המעות מעכשיו כשער של הזול אבל בשביל שאינו ממציא לו מעותיו מיד הוא מיקר לו דמי היין למכרו לו כשער של ניסן שהוא ביוקר גדול אבל טרשא שלי אע"פ שהיא כזה ממש שאני מוכר שכר שלי במרחשון כשער של ניסן שהוא ביוקר היא מותרת לגמרי לפי שאין אני נהנה בהמתנה כלל לפי שהשכר שלי כל כך הוא חשוב שלא יחמיץ לעולם וגם אני עשיר משופע שאפילו היה רוצה הלוקח לתת לי מעות מיד לא הייתי מוכרו לו אלא כשער של ניסן וכשאני ממתין (הלוקח ממעותי) [ללוקח על מעותי] ומוסר אני (לא) [לו] מיד את שכר שלי חסד גדול אני עושה לו. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דאזיל בתר דידיה, כלומר שאינך מרויח כלל בהקדמת המכירה. זיל בתר דידהו, כלומר אחר הלקוחות דאינהו (מאי) [אי לאו] אגר נטר (להו) [לא הוו] יהבי למר כולי האי דאילו הוו להו זוזי הוו להו שכיח להו שכרא טובא כשער של עכשיו ולא יקנו ממך ולפי שאין להם מעות קונין ממך בהמתנה ביוקרא דלקמן דהיינו ניסן. אלא אמר רב נחמן, כלומר כולהו הני טראשי הנזכרות אסירי אלא אותה שלי היא מותרת כגון שהיה מוכר פרקמטיא ללקוחות במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להם מן המעות והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו במקום היוקר ומביאין כאן אבל אחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבל עלייהו אחריות לא הוה מלוה גבייהו עד שפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשות עליהן מלוה ואין כאן רבית. ונקטי להו שוקא, בשביל אהבתו וכבודו מכריז גזבר המלך שלא ימכור שום ברנש סחורתו עד שימכרו הם הילכך בטרשא דרב חמא מותר למכור פרקמטיא בהקפה יותר מכדי דמיהם ובלבד שלא יתן בה הלוקח כלום עכשיו אלא יוליכנה למקום היוקר וימכרנה שם בדמים של עכשיו ואחריות ההליכה על המוכר.
<h2>דף סה:</h2>
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול השדה שלך אסור לעשות כן, כלומר שהמוכר אמר לו כשתשלים לי עד אלף דינר לסוף שנה מעכשיו אני מודה שהיא שלך למפרע לפיכך אסור לעשות כן שאם יאכל מוכר פירות כל הקרקע בתוך זה הזמן שלא פרע אלא חמש מאות זוז לכשיביא זה המעות נמצא שהיה כל השדה קנוי לו ללוקח מיום המכר וזה המוכר אוכל פירות בשכר המתנת מעות שהן חמש מאות זוז שהיה חייב לו להשלים לו עד אלף זוז ואם יאכל לוקח פירות שמא לא יביא מותר המעות לזמן הידוע ויחזיר לו אותן חמש מאות זוז שקבל ממנו ונתבטל המקח מעיקרא ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו כלל דהא אמר ליה לכי מייתית קנה מעכשיו והא לא אייתי ליה דאישתכח דאותן חמש מאות ראשונות כמלוה היו אצלו של מוכר וזה שהיה סבור לקנותו אכל פירותיו בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו אבל אם לא אמר לו מעכשיו אלא אמר ליה כי מייתית קנה כלומר באותו הזמן שתביא החמש מאות זוז האחרונים תקנה הכל אבל קודם זה הזמן אין לך בזה הקרקע כלום נמצא שהשדה כולו של מוכר הוא ורשאי המוכר לאכול הפירות עד אותו הזמן ולא ללוקחו ואם אמר לו קנה מעכשיו כשיעור זוזך והחלק השני כשתביא מעותיך ולא קודם שניהם מותרים כלומר חולקין בין שניהם הפירות.
הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה מביא לי מעות מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו, כלומר הלוהו על שדהו מנה ואמר לו המלוה דזהו הלוקח אם אין אתה פורע לי בתוך שלש שנים זה המנה הרי היא שלי כמה שתשוה באותו זמן אם מנה מנה ואם מאתים מאתים ואתן המותר והרי זה הקרקע שלי הרי היא שלו כלומר אם אינו פורע אותו לשלש שנים הרי היא שלו ושוב אינו יכול לפדותו הלוה משום דאסמכתא היא ואסמכתא קניא אבל מכל מקום חיישינן משום חשש רבית איכא אע"ג דסבירא לן דאסמכתא קניא כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ומההיא שעתא שהלוהו הקנה לו את השדה וכיון שלא פרעו איגלי מילתא למפרע דשל לוקח הוא אפילו הכי צריך שנשלש את הפירות עד אותו זמן שאם יפדנה תוך זה הזמן יהיו הפירות למוכר דזהו הלוה ואם לא יפדנה יהיו כל הפירות של שלש שנים ללוקח דזהו המלוה שאם לא נשלש את הפירות ויאכלם מיד הלוקח שהוא המלוה יש לחוש לשכר ביטול מעות שהלוה לו דשמא יפדהו תוך זה הזמן ואיגלי מילתא שלא היה מכר כלל ולמאן דסבירא ליה (דינר) [צד] אחד ברבית אסיר אסיר.
מי אוכל פירות, כלומר אם מכר שדה וקבל מקצת הדמים מי אוכל פירות בתוך כך. מוכר אוכל פירות, ולא מחזי כאגר נטר לי משום אותן מקצת דמים שנשארו שלא פרעם לו הוא מניח לו לאכול גם הפירות מאותו מקצת הקרקע שפרע דמיהם ומפרש ואזיל טעמא דמילתא. משלשין את [הפירות], מפקידין אותן ביד שליש וכשיגמר המקח יתנם כולם ללוקח ואם לאו יחזיר המוכר מה שקבל ויטול פירותיו. ולא פליגי, אלא מר אמר חד ומר אמר חד כלומר הא דאמר רב הונא מוכר אוכל פירות מיירי דאמר ליה מוכר ללוקח לכי מייתית זוזי הנשארים תקנה הקרקע מאותו מקצת נמי שלקחת ונתת מקצת הדמים אבל תוך כך לא שאין השדה קנויה לו כלל אלא מכאן ולהבא ועד השתא דידיה אכל והא דאמר רב ענן משלשין בדאמ' ליה לכי מייתית זוזי הנשארים קני מעכשיו את הקרקע וכשיקיים תנאו איגלי מילתא למפרע שזה הקרקע כוליה של לוקח הוא ואם אכל אותם עד היום מוכר איגלי מילתא למפרע משום אגר נטר לי אכלם בשכר מעותיו ואם אוכלם לוקח כולם דילמא לא יקיים לוקח תנאו לפרוע לו מעותיו לאותו זמן שהתנה וכיון שלא קיים אין ללוקח כלל בקרקע ואיגלי מילתא למפרע שלא היה בו זכות כלל אף במה שפרע ונמצא שאכל פירות בשביל רבית המעות שפרע מיד למוכר. פעמים ששניהן מותרין, שהלוקח יאכל פירות אותו שדה השליש או החצי כפי שנתן לו דמים והמוכר יאכל מה שלא נפרע ממעות כלל. פעמים ששניהם אסורין, דאמר ליה מוכר ללוקח לכי מייתית זוזי קני הכל מעכשיו ושניהם אסורין משום הכי משלשין את הפירות כדפרישית לעיל. מוכר מותר ולוקח אסור, דאמר ליה מוכר ללוקח לכי מייתית מעות הנשארים תקנה הכל מאותה שעה ואילך אבל תוך הזמן לא תקנה כלל כלל מגוף הקרקע אע"פ שפרעת מקצת דמים שאותן דמים שנתת בפקדון הן גבי דידי ולא לשום קניית קרקע כלל. לוקח מותר ומוכר אסור, דאמר ליה קני מעכשיו כל הקרקע אע"פ שלא פרעת אלא מקצת דמים והריני כאלו קבלתים כולם מידך ואחר כך הלויתים לך על פה דכיון דאקנייה מעכשיו הרי הוא של לוקח אבל מוכר אסור דאמרי' בשכר המתנת המעות הנשארות לפרוע לו הוא אוכל אותם.
משכן לו בית משכן לו שדה, ברייתא היא כלומר פסקה לו דמים מועטין להוסיף לו על מעות ההלואה להצמיתה לו אם בא למכרה בשיוויהן כמו שפירשתי כלומר כמו שישוה בשעה שמסכים למכרה מותר אבל בדמים הללו כלומר אומר לו אני מלוה לך על קרקע זה מאה זוז ואם מכאן לזמן פלוני תסכים למכרה לא תמכור אותה אלא לי ואוסיף לך חמשים זוז יותר בשביל החליטה אע"פ שישוה באותו הזמן יותר אסור אפילו (הכי) ישלשו את הפירות עד שיודע הדבר אסור דבשביל שכר ביטול מעותיו הוא מתנה עמו שלא ימכרנה בשווייה של אותו קרקע אבל בשיוויהן כלומר כמו שישוו באותה שעה שיסכים למכרה מותר ליכא למיחש למידי ובלבד שישלשו את הפירות או שתהיה משכנתא בנכיתא. מכר לו בית מכר לו שדה, אני מוכרה לך שכשיהיו לי מעות החזר לי קרקע שלי וטול מעותיך אסור נמצא שאין זה מכר וכשאוכל לוקח פירות שכר מעותיו עומד ונוטל אבל אם זה התנאי אמר הלוקח והתנדב לו דלכשיהיו לך מעות אחזיר לך זה הקרקע מותר ללוקח לאכול פירות עד שיפרעם. ומקשינן מאי שנא סיפא דשרי כשאמר התנאי הלוקח יותר מכשאמר המוכר זה התנאי. ומשני סיפא דאמר ליה מדעתיה, כלומר אם ארצה באותו הזמן להחזיר לך קרקעך במעותיך אעשה כי כן דעתי נוטה עכשיו (ו)אם לא ישתנה מזה הדעת והנדיבות נמצא שאין זה תנאי שהרי יכול לחזור בו נמצא שזה המקח וממכר עולם משום הכי לוקח אוכל פירות בלא שום חשש אסורא אבל רישא שבעל כרחו צריך להחזירה לו אם יפרע לו מעות איגלתא מילתא דמעיקרא דלא מכר הוא כלל ואם יאכל לוקח הפירות בשכר ביטול מעותיו שנתבטלו עמו הוא אוכל פירות וגריעא זו ממשכנתא בנכיתא אע"פ שהוזכר שם שם מכר דהא לא הוזכר בהא נכיתא כלל והלואה גמורה היא ברבית קצוצה דהיינו אכילת הפירות.
דזבין ארעא שלא באחריות, כלומר בפירוש שלא יהא לו אחריות מזה הקרקע עליו אבל לא בסתם דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. חזייה דהוה עציב, כלומר ראה המוכר את הלוקח מר וזעף על שקנה קרקע בפירוש שלא באחריות ואמר לו אל תצטער כי אני אומר לך שאם יבא אחד מבעלי חובותי או שתמצא שאינה שלי מגבינא לך שופרא שבחא ופירי כלומר מעידית שבנכסי אפרע לך אף השבח שהשביח זה הקרקע והפירות שיטרפו ממך ולאחר זמן טרפה בעל חוב ממנו ורוצה לחזור על המוכר לפי שהתנה לו אחר מעשה. פטומי מילי בעלמא הוא, כלומר אין אלו דברי תנאי אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו ולישבו דכיון דלאחר מעשה התנה לו ועוד שהלוקח היה לו להתנות עמו שאם יטרפנה בעל חוב ישלם לו הכל ולא התנה הלוקח אלא המוכר פטומי מילי בעלמא הוא אמר ליה. וה(ו)א מר הוא דאמר, כששאלנו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמרת לן סיפא דאמר מדעתיה ודייקינן טעמא דאמר ליה מדעתיה הא לא אמר ליה מדעתיה אסור אלמא דהוי תנאו קיים אע"פ שעשהו הלוקח ולא המוכר ולא אמרינן פטומי מילי בעלמא נינהו הואיל ולא אתני מוכר. אמר ליה הא דרבא לאו הכי איתמר כדקאמרת אלא הכי איתמר נעשה כאומר לו מדעתיה כלומר סופא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא תאני והלוקח אמר מעצמו נעשה כאומר לו מדעתי אחזירם לך כלומר אם אתרצה אע"פ שלא פירש בהדיא מדעתי כמאן דמפרש מדעת דמי ואין עליו לכופו כיון שלא אמרו מי שהוא מוטל עליו לאמרו הילכך אי נמי אהדרינהו השתא דהוא דהדר זבין ליה.
<h2>דף סו.</h2>
דכתב גיטא לדביתהו, שלא תיזקק ליבום ולא כתב לה על תנאי אי מתי אלא בין שיחיה בין שימות תהא מגורשת. אינגיד ואיתנח, הבעל שנתחרט כשלא כתבו לה על תנאי שהיה מתיירא שמא תלך אשתו ותנשא לאחר אפילו אם יחיה מחולי זה וכשהכירה האשה אמרה לו דעתי תהיה כשאקבל את הגט מידך שלא אנשא לאחר אלא לך אם תתרפא ותחיה מחולי ובשעת נתינה נתנו לה בלא שום תנאי בעולם והאשה שתקה כמו כן וכשנתרפא רצה לשוב לקחתה ולא נתרצה לו והבעל היה סבור ואומר שגט זה שלו אינו גט שהרי האשה אמרה לו אי קיימת דידך אנא קודם קבלת הגט. אמר רב זביד פטומי מילי בעלמא הוא, כלומר אפילו אמרה האשה אין אמירה בקבלת הגט תנאי אלא לנחמו בעלמא אמרה לו ואם תרצה תנשא לאחר. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וכו', כלומר אפילו אמרה האשה לשום קבלת תנאי ובשעת קבלת הגט מידו מי הוי תנאה לבטל הגט אטו בדידה קיימא למישרא תנאה אגיטא הלא האשה מתגרשת בעל כרחה ועל הבעל להתנות והוא לא הוציא מפיו שום דבר בעולם אלא שאמר לך הרי זה גיטיך. אמר ליה רבינא אין היה לנו לחוש לביטול הגט דשמא הבעל עצמו כיון שראה דעת האשה קודם שנתן הגט בידה מסכמת לסברתו דאיתנגיד ואיתנח שאין דעתה להנשא לאחר כל זמן שהוא בעולם הוה אמינא על מנת כן נתנו לה ואע"פ שלא הוציא בפיו התנאי כאילו הוציא בפיו דמי כיון דאיתנגיד ואיתנח מתחלה ותהא אמירתה כאמירתו ונהיה חוששין לגט זה שמא נתבטל הגט תכף שנתרפא דהא קיי"ל [גיטין ל"ד ע"א] בגט דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא ואנחתו דאינגיד ואיתנח להוי כגלויי דעתא גמור להיות חששא לחומרא להכי קמ"ל רב זביד דליכא שום חששא בעולם שאמירה לבדה אינה נחשבת בקבלת תנאי כלל אלא לפטומי מילתא בעלמא אמרה לו ולנחמו ולא גמרה בלבה ואפילו אמרה בשעת קבלת הגט וכל שכן קודם מעשה.
<h2>דף סו:</h2>
בדאמר ליה קני מעכשיו, כלומר אם לא אתן לך עד שלש שנים מעכשיו קני דלא אסמכתא הוא אלא קנין גמור שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי אוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם והפירות לר' יהודה לוקח אוכלם דהא סבירא ליה צד אחד ברבית מותר כיון דליכא בכל ענין רבית אלא א"כ יחזיר לו מעותיו שאם אין מחזיר לו מעותיו בתוך שלש שנים המכר קיים ולרבנן דאית להו אפילו להיכא דליכא למיחש לרבית אלא מצד אחד אסיר ומשלשין את הפירות עד סוף שלש שנים ויתברר למי הם גוף (ו)הקרקע והפירות אבל לא אמר ליה קני מעכשיו לא קני דקיי"ל אסמכתא לא קניא.
גבי מהאי חמרא, כלומר קני זה היין בדמי מעותיך שיש לך עלי ונזדמן שלא פרעו באותו הזמן והיה רוצה רבא ליטול היין בתורת מקח וממכר כמו שהתנה לו ורב בר שבא לא היה רוצה עכשיו לתת לו היין בתורת מקח וממכר אלא שהיה רוצה לפרעו בשאר חפצי הבית שהיה רוצה למכור או שהיה לו אשראי בעיר שיפרענו ממנו. הני מילי בארעא דלא לזבונה קיימא, כלומר שאין דרך העולם למכור קרקע שלו אלא בדוחק ובאונס גדול ומשום הכי כי אמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד שלש שנים יהיה זה הקרקע שלך לא גמר בלבו להקנותו לו הקנאה גמורה אבל חמרא דלזבוני קאי ועל מנת כן עשאו לסחור בו ודאי בדעת גמורה הקנה לו אע"ג דאמר ליה וכו' דכאילו אמר ליה מעכשיו דמי. כל דאי לא קאני, ויכול לסלקו בזוזי עד שיאמר לו מעכשיו.
השתא דאמור רבנן דאסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, כלומר בתוך שלש שנים המוכר אוכל פירות וכשיבא לאחר שלש שנים (ש)המלוה לוקח הקרקע בחובו ואוכל את הפירות ולאחר שלש שנים או חמש שיבוא הלוה לפרוע את מעותיו למלוה יחזיר לו המלוה את הקרקע ואת הפירות שאכל לאחר שלש שנים. למימרא דסבר רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה שהרי זה המוכר שמכר לו שדהו באסמכתא היה סבור שיהיה ממכרו ממכר ושיהיה קנויה ללוקח ולפיכך היה מניחו לאכול הפירות לאחר הזמן (דהויא) [והויא] מחילה בטעות שאילו היה יודע זה המוכר דאסמכתא לא קניא ושלא יהא שדהו קנויה ללוקח לא היה מניחו המוכר לאכול פירות לאחר שלש שנים. והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו קודם שבאו לעולם. אמר רב הונא עד שלא באו הפירות לעולם יכול כל אחד ואחד מהם לחזור משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו בפירות דקל דעבידי דאתו אבל משבאו לעולם שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול לחזור בו לפי שכשהואיל ובאו לעולם שעה אחת ולא מיחה נתרצה במכר והשתא הוא דקא מזבין להו. רב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול המוכר לחזור בו, משום דבתר מעיקרא אזלינן ובשעת המכר הרי לא היו בעולם. ואמר רב אע"פ שאני אומר דאף משבאו לעולם יכול המוכר לחזור בו אבל מודינא שאם המוכר מניחו ללוקח לתלוש ולאכול הפירות דשוב אינו יכול המוכר לחזור בו ולא מפקינן הפירות ממנו דלקוח הואיל והמוכר מניחו לאכול פירות ואע"ג דהויא מחילה בטעות דהאי שהניחו המוכר ללוקח לאכול פירות בטעות הוה שהיה סובר שממכרו ממכר אלמא מחילה בטעות הויא מחילה וקשיא דרב נחמן אדרב נחמן. התם הלואה הכא זביני, כלומר בזביני אמרינן דמחילה בטעות הויא מחילה אבל לענין הלואה לא משום דמחזי כרבית הואיל ואסמכתא לא קניא אמרינן דמחילה בטעות לא הויא מחילה.
<h2>דף סז.</h2>
אזל זבין ליה שדה, מקריביה והודיעהו שלא לעצמו הוא קונה השדה אלא לאותה איתתא שהיתה קרובתו. אמר ליה המוכר לזה השליח שהי(ת)ה לוקח זה השדה אי הוה לי זוזי מהדרא לי זה הקרקע שלי. ואמר ליה השליח את ונולא אחי, כלומר אתה ואיתתא ששמה נוולה אחים וקרובים אתם והתרצו ביניכם, בתשובות הגאונים נוולא לשון ארמי הוא בין בזכר בין בנקבה כשרוצה לומר אתה והוא או את והיא וחברו במסכת נדה אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי וסמכה דעתיה דמוכר ולא גמר ומקני. ארעא, ודאי הדרא כשיהיו לו מעות למוכר. פירות, אותן פירות שאכלה בין כך ובין כך מיד מאי מי מפקינן מיניה או לא דאע"ג דאמרינן לעיל מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אסור לכתחלה קאמר דנהי דאסיר למכלינהו לכתחלה משום דרבית הוא אבל הכא בדיעבד פליגי דאי עבר ואכלינהו אי מפקינן מיניה או לא כלומר אי קרינא ביה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין או לא. משכנתא מאי, כלומר אי משכן לו בית ואכל פירות בלא נכיתא מאי מי מפקינן מיניה או לא, התם במעשה דלעיל טעמא מאי קרינא להו אבק רבית משום דלא קייץ ליה ואע"ג דאמר ליה הלוני ודור בחצרי לא חשבינן ליה רבית קצוצה אלא אבק רבית הוא ולא יהיה יוצאה בדיינין דילמא התם משום דזביני הוא קרינא ביה אבק רבית אבל משכנתא דהלואה היא חשבינן ליה רבית קצוצה ומפקינן מיניה דאי לא הוה מפקינן מיניה הוה מיתחזי כרבית וכו'. עבד רבינא עובדא, בזביני כי ההוא מעשה דלעיל דאת ונוולא וחשיב ואפיק פירי מן הלוקח משום דמחשב להו כרבית קצוצה וכל שכן גבי משכנתא דהלואה היא דאי אמר ליה הלויני ודור בחצרי רבית קצוצה היא וכי אמר רבינא לעיל בתחלת הפרק [ס"ב ע"א] והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין ממלוה ללוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה אלמא כאבק רבית חשיב ליה התם כגון היכא דאמר ליה הלויני על חצר זו סתם ולא אמר ליה ודור בחצרי ובהלכות הרב מפורש בענין אחר.
האי משכנתא באתרא דמסלקי, כלומר במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ולא פסק עמו נכיתא ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שהגיע יד הלוה למעות. אכל שיעור זוזי, שהלוה לו כפי מה שנמכרין פירות בשוק ובא הלוה בפנינו ותבעו ואמר אינני רוצה שיאכל פירות בריבית ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו ויאמר אילו הוה לי זוזי (מילא) [מלא] הוה מסלקנא ליה השתא נמי פירי דאכיל זוזי דידי נינהו והרי קבלת מעותיך ואע"ג דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין אבל סלוקי לא אפוקי היא שהרי השתא לא מפקינן מיניה ולא מידי אבל אי אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן מיניה משום דאבק ריבית הוא דהאי משכנתא דאיירי בה רב יוסף כגון שהלוהו סתם ולא אמר לה הלויני ודור בחצירי וההיא ודאי אבק ריבית היא ובכי האי גוונא נמי איירי בה רב אשי לקמן. השתא דאמרת אכל פירי טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מפקינן מיניה בלא זוזי וכו', אבל באתרא דלא מסלקי תוך שנה דנהיגי כמאן דאמר סתם משכנתא שתא אפילו אכל פירות בלא נכיתא כשיעור זוזי בחצי שנה לא מסלקינן ליה עד משלם שתא לפי שמכר הוא אצלו כל השנה ויכול המלוה לומר אני לקחתי זו השדה ממך במעות אלו שנתתי לך שיהא זו השדה שלי כל השנה ובכח מקחי אני אוכל כל הפירות ולגבי מכר ודאי [לאו] אבק רבית הוא. ולא מחשבינן משטרא לשטרא, אם חייב לו מעות בשטר אחר אין העודף הזה שאכל פירעון לשטר האחר דהא מקרי אפוקי מיניה הוא מה שאכל כבר. בדיתמי, ואם שדה זו של יתומים הוא אם אכל טפי מפקינן מיניה לפי שבית דין שבעיר אביהן של יתומים הן והרי הן שליטין לעשות משפט והא לא מחלו על העודף שאכל והוה ליה כמאן דמסתלק מהשתא דאכל שיעור זוזי. ומחשבינן משטרא לשטרא, כלומר וכל שכן שמחשבין משטרא לשטרא. אמר רב אסי השתא דאמרת וכו' לא מסלקינן ליה בלא זוזי וכו', כלומר עד שיתן לו כל מעות הלואתו דכיון דכי אכלינהו לאו בתורת פירעון אכלינהו הוו להו אבק ריבית משעת אכילה ואינה יוצאה בדיינין שכל סלוקי משדה בלא זוזי אפוקי מיניה אבק ריבית שאכל הוא. האי משכנתא משכנתא בנכיתא היא, כלומר ורב אשי לטעמיה דלא אכיל בנכיתא וכיון דאיכא נכיתא מקרי השאר אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין דאי משכנתא בלא נכיתא הא קיימא לן בהא כרבינא דחשיב ואפיק פירי בזביני וכל שכן בהלואה דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין דהויא ליה כהלויני על מנת שתאכל תבואת שדה זו בחנם דהיינו רבית קצוצה. ואיכא מאן דסבירא ליה הלכתא כרבינא דחשיב ואפיק פירי דוקא בזביני כי הנהו דלעיל דהוו זביני במעות ומחילה בטעות לא שמה מחילה כלל אבל משכנתא דידע וקא מחיל אע"ג דבאתרא דמסלקי הוא לאו רבית קצוצה היא אלא אבק רבית היא ואינה יוצאה בדיינין ומוקים להא דרב אשי אפילו במשכנתא בלא נכיתא דלא מקרי אלא אבק רבית.
<h2>דף סז:</h2>
במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, דלא מיחזי כהלואה כלל אלא כמכר שלוקח ממנו פירות השנים הללו ופעמים שהרויח בסחורה זו ופעמים שמפסיד כמו בשאר סחורות.
אין בעל חוב, של אביהן גובה ממנה דהא אין לאביהם בגופה של קרקע כלום ו(מ)מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי דבשלמא בעודו קיים גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה שהרי (לא) [לו] הלוה מעותיו (שנשתעבד) [ונשתעבד] והתורה אמרה יבוא שליח בית דין לביתו ויטול משכונו דכתיב [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו וגו' ואמרינן לקמן [קי"ג ע"א] והשליח ב"ד אבל היכא דמית מאי עבידתיה דתבע להו הרי לא לוו ממנו ואי ירתי קרקעות משתעבדין נכסי מחיים מדין ערב דנכסייהו דבר איניש אינון ערבין בידו דכי אוזפיה עלייהו סמך אבל מטלטלי אפילו דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן. ואין הבכור נוטל בה פי שנים, למאן דאמר בבבא בתרא [קכ"ד ע"ב] אין הבכור נוטל פי שנים במלוה הא נמי הואיל ואתרא דמסלקי הוא כמלוה על פה שאין השדה לפניו אלא לשעבוד פירות והוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתה לחלוק כבמוחזק ביד אביו דכתיב [שם כ"א] בכל אשר ימצא לו. ושביעית משמטתה, כשאר מלוה בשטר שנכסי לוה משועבדין לזה ושביעית משמטתה דאין זה מלוה על משכון דאין שביעית משמטתה דהתם במשכון של מטלטלין קיימ' וטעמא משום דבעל חוב קונה משכון שבידו דילפינן מולך תהיה צדקה [שם כ"ד] אם אינו קונה צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון שבידו והוה ליה כגבוי אבל באתרא דלא מסלקי אלא עד משלם זימנא אשתכח דכל אותם שנים מכר הוא בידו ומשום הכי בעל חוב גובה הימנו וחבירו אפילו מתמרי דעל בודייא כלומר שגודרין התמרים ושוטחין מחצלת תחת הדקלים ונופלים התמרים עליהם ואם בא ושילם לו מעותיו מסלקו אף [מ]התמרים התלושין שעל המחצלת דהא אכתי לא קני להו וכאילו עדיין מחוברין באילן חשבינן להו ואפילו במשכנתא דנכייתא אסיר ליה למיכלינהו כיון שמעותיו מזומנין הן בידו לפרעו. ואי אגבינהו בסנסני, שנתן מן המחצלת לתוך סלים קנה אותם בהגבהה קודם שקבל מעותיו והרי הן שלו וכמי שאכלן דמי.
פשיטא באתרא דמסלקי, ליה למלוה כל זמן שיש מעות ללוה. ואמר לא מסתליקנא, כלומר בשעת מתן מעות התנה לו על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים. הא קאמר לא מסתליקנא, כלומר ועל מנת כן נתן לו מעותיו וקרקע נקנה בכסף בין דרך מקח בין דרך שכירות בכל הדברים כפי התנאים שהתנו. אלא בהא קא מיבעיא לי באתרא דלא מסלקי ליה למלוה עד שיעברו אותם שנים הידועים להם ואמר איהו מסתליקנא כל זמן שתביאו לי מעותי צריך למקנא מיניה ואי לא קני מיניה דבורא בעלמא הוא ויכול לומר להן לא אשנה מן המנהג.
דגמר לה משדה אחוזה, שאמרה תורה לפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל סלע וקרוב לפונדיון לשנה כפי חשבון חמשים שקלים כסף לזרע חומר שעורים לארבעים ותשע שני היובל. אע"ג דאכיל פירי דהקדש טובא, ששוין פירות של כל השנה הרבה. פריק להו בארבע זוזי, דהיינו סלע וקרוב לפונדיון יותר הכא נמי לא שנא ורחמנא אוקמיה אפדיון ואמ' בהכי נפרוק כדאמרי' [לעיל נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אבל הכא במשכנתא דבתורת הלואה באו המעות ליד הלוה משום ספק איסורא יש להחמיר משום דמחזי כרבית.
<h2>דף סח.</h2>
אלא מאי משכנתא, כלומר על אי זה טעם נקראת משכנתא. דשכונה גביה, כלומר אין לו שכן קרוב מהם ממנו ואם בא הלווה למכרו אין בבעלי המצרנות ראוי לקנותה כמותו בין שהוא שכן או קרוב.
לא כטרשאי פפונאי, טראשא דרב פפא דאמרי' לעיל [ס"ה ע"א] שכראי לא פסיד וכו' וכל שכן בשל רב נחמן ולית הלכתא כוותייהו כדאמר' לעיל [שם] מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר לוקח דאי הוו ליה זוזי הוה שקיל בזילא כדמעיקרא. ולא כשטרי מחוזנאי, בני מחוזנא. דזקפי רווחא אקרנא, כלומר שקונין פרקמטיא מבעלי בתים ונותנין לתגרין למחצית שכר ושמין כך וכך שכר יהיה בהן וזוקפין מחצית שכרם על הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן לפלוני ואסיר דמי יימר דאיכא רווחא דילמא לא ליהוי ויתבעו אותו בדין בשטר שבידם ואין לך רבית קצוצה גדולה מזה. חכירי נרשאי, חכירות נקרא המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין בשנה בין שתעשה הרבה בין שלא תעשה כלל, קבלנות מקרי למחצה לשליש ולרביע וחכירי נרשאי היו בעלי בתים מלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרין וחוכרין אותן הן בכך וכך לשנה ואסיר משום דאימת קנייה האי מלוה להך שדה (ואקנה) [דאקנה] לבעלים בתורת חכירות הלא לא ראו בני העולם שזרעה הוא מעולם ויחשבו שקנאה ממנו זה השדה והדר חכרה לו אלא ודאי אמרי' רבית קצוצה הוא נוטל שהרי אין טורח בה המלוה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין וכו', כלומר שהייתה זה הקרקע כמה עידנין ביד המלוה ועבדה הוא עצמו ואכל בנכייתא והדר חכרה זה הלוה בעל הקרקע מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין דכיון שהיה גביה ואכלה כמה שני הכל יודעין דשל זה המלוה היא ומה לי עבד בה איהו דשרי בנכיתא ומה לי חכרה לו בנכיתא. ולאו מילתא היא, וקאמר תלמודא אין לסמוך על זה דאפילו הכי אסיר דהואיל ויתן לו כור חטים בין עבדא בין לא עבדא ואינו גוף הקרקע קנוי שלו לגמרי כשחוכרה הלווה עצמו מיניה מחזי כרבית קצוצה ואי עבד הכי הוה יוצאה בדיינין כל חכירות שנתן לו והוא הדין נמי לקבלנות שהוא למחצה לשליש ולרביע דאסיר ואיפשר לומר דלא הוה מקרי רבית קצוצה קבלנות דהא אי עבדה יהיב ליה ואי לא עבדה לא יהיב ליה וכיון דבנכיתא אכיל לה מה לי אם עמדה ביד המלוה דאין יוצאה בדיינין כיון דאכל בנכיתא ומה לי אם עמדה ביד הבעלים ונוטלין הן בשכר טרחן מחצה או שליש או רביע ואכתי צריך עיון אבל לכתחלה אסור למעבד בנכיתא בין בחכירות בין בקבלנות דלא משתרי בשום ענין משכנתא אלא כעין משכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף.
אין מושיבין חנוני למחצה שכר, כלומר לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר אתה פרוטה הא לך פירות ושב בחנותך ומכור תמיד ונחלק השכר וכו' וטעמא דאמרי' לקמן הא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון סתם המקבל פרקמטיא למחצה שכר מקבל חצי אחריות הקרן אם נאנסו או זלזלו הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב הלוה באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו כשער שבשוק ודינו ליטול חצי שכר נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פיקדון אצלו בשכר ביטול המעות של מלוה לפיכך אסור אלא א"כ נותן לו שכר עמלו בחציה. אין מושיבין תרנגולין למחצה וכו', כלומר לשום ביצים למחצה בדמים לבעל התרנגלת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצה שכר מה שיהיו שוים האפרוחים יותר מדמי הביצים דהואיל והוא מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או ימותו הוה ליה פלגא מלוה שהרי נישומין עליו בדמים ומעכשיו דמיהם עליו כמלוה נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת המעות הילכך נותן לו שכר עמלו בלבד מלבד חלק מזונות שהוא מוציא באפרוחים. ואין שמין עגלים וסייחים למחצה שכר, כלומר שאם עכשיו הם שוין כך [ו]כך קבלם עליך לגדלם שנתים למחצה שכר ולמחצה הפסד אם ימותו אבל מקבלים עגלים וסייחים קטנים בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו בהם לכשיהיו משולשין לכשיעמדו על שליש גדילתן שהיא בעגל שליש שור ובסיח שליש של סוס אז יחלקום. וחמור מגדלו עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדל קודם חלוקה.
תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל, כלומר כפועל בטל משמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל הלא זה אינו יושב בטל שהרי טורח הרבה להוליך ולהניח פירות בחנות ולמדוד ולקבל מעות ולמכור פירות. אמר אביי אימא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, כלומר אם נפח הוא או נגר הוא אומ' כמה אדם רוצה ליטול לשבות ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה כזו.
<h2>דף סח:</h2>
בין מרובה בין מועט וכו', כלומר ר' יהודה מיקל טפי מר' מאיר דר' מאיר בעי שיפסוק עמו לשום שכר ומיהו בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו הן רב הן מעט הא קביל עליה ור' יהודה לא בעי שיפסוק עמו לשם שכר עמלו אלא שטבל עמו בציר יום או יומים כאחד מן השוק שבא על שלחן חברו בעוד שהן אוכלין ושותין עמו סגי בהא. גרוגרת, תאינה יבישה. שכרו משלם, היינו כפועל בטל. (מי הוא) [מיהו] הא דאמר ר' מאיר וכולהו לאו בכולהו יומי דשותפותא, כלומר כפועל בטל יום אחד מכל השנה כולה שהעסק בידו סגי אלא מכל יום ויום קא בעי למיתן לו שכרו כפועל בטל ור' יהודה מיקל נמי טפי בהא דביום אחד לכולהו יומי דשותפותא סגי כדחזינן דפריך בגמרא ודילמא רב עיליש טבל עמו בציר הוה ואילו הוה בעי מכל יום ויום הוה הדבר ידוע ולא היה אומר בלשון ודילמא. ואי בעי לפסוק לכל יומא דשותפותא, כלומר בלא שכרו כפועל בטל פסק הכי. כדברי רבה דאמר אי שקיל מלוה פלגא באגר דארי תרי תולתי בהפסד, כלומר אם הרויחו בעסק עשרים דינרין ורוצה המלוה ליטול חצים כשיפסידו שם שלשים דינרין יטול הוא מן ההפסד כ' דינרין והלוה לא יפסיד אלא עשרה לפי דהוא טורח במחצית העסק ואינו נהנה מן הריוח שלו דהא לא שקיל אלא חצי הריוח אי נמי לא לישקול המלוה באגר אלא השליש ואותו הנותר משליש עד החצי יהיה ללוה בשכר עמלו ומזונו ובהפסד לא שקיל בעל הבית אלא פלגא דתקנתא הוא דתקון רבנן שיהא עסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון ומדינא ראוי שיטול המלוה פלגא באגר ופלגא בהפסד אלא האי דלא משוינן ליה אגרא והפסד בהדדי כי היכי דליהוו ליה ללוה שכר טרחו בפלגא פקדון או דשקיל טפי מהמלוה בריוח או דדארי בהפסד פחות מן המלוה. והני מילי בחנוני וכו', שכל טרחו ומשאו ומתנו אינו אלא בזה העסק ומתבטל מאומנותו שהיה יודע משום האי טעמא הוא דלישקול בשכר בטולו יותר מן המלוה בריוח או פחות ממנו מן ההפסד. אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטיל, מאומנותו משום האי עיסקא דחבריה אלא משום ממונא דיליה לא בעי באגרא כולי האי דבדבר מועט סגי. כדאמרינן [ס"ט ע"א] אמר רב מותר שליש בשכרך, כלומר השם עגל למחצה בשכר ובהפסד ואמר לו מה שישביח יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכרך וכל השאר מן השבח נחלוק בשוה ואע"ג דזימנין דליכא מותר שליש. ושמואל פליג ואמר אם לא מצא מותר ילך לביתו ריקם נמצא למפרע שטרח בעל פלגא דפקדון בחנם אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר בשכר טרחו של כל ימי השותפות ולא באעי למיתן ליה שכר טרחו שבכל יום ויום דכיון דבבהמה ליכא כל כך טירחא יתירא סגי בהם. ואקשינן וסבר רב, דבספק יסכים עצמו הלוה לטרוח בבהמה דאי אית ליה מותר שליש לא טרח לשוא ואי ליכא לא חיישינן לטרחו. והא אמר רב ריש עגלא לפטמא, על חצי הריוח בשכר טרחו. מאי לאו דאמר ליה מותר שליש, בשכרך ואפילו הכי צריך שיתן לו ריש עגלא לעולם משום דפעמים ליכא מותר שליש ונמצא שטרח לשוא. ופרקינן לא אי זה קאמר. ואיבעית אימא [כי] קאמר רב, דסגי בדבר מועט כגון שיש לו בהמה משלו כולה והוא צריך להתבטל ממלאכתו ומאומנותו בעבודה ומשום הכי לא ניכר טרחו בבהמה זו של זה העסק. דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי, כלומר באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורים לשור אחד אתה יכול לגבל לפני שנים ומיהא ילפינן דמאן דאית ליה משלו מנה או מאתים שמתעסק בהן בחנותו וקא שקיל מחבריה עיסקא של מנה או מאתים לא צריך ליטול כל כך בשכר אלא בקיצוץ דינר בבהמה סגי ובפירות בשני דינרין או בשלשה סגי שאינו צריך לשכר פועל דהא כבר הוה מתבטל מאומנותו בשביל עסקו שלו שהיה מנה או מאתים.
מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות, כלומר בזמן שנתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר והיה מן הדין שבעל המעות ישכור לו כתף שיביא לו הפירות מן השוק לחנותו ואם פירות נותן לו למכור בחנות זה מן הדין שבעל הפירות יתן שכר לכתף להביאם לו לחנותו מביתו של בעל הפירות ואם מנהג המדינה שזה המקבל העסק עליו להשתכר הכתף מעלין ולא ניחוש למה שפיחת לו ממה שאמרו חכמים שיטול בשכר עמלו ומזונו. לבהמה מעלין, כלומר מקום שנהגו להעלות שכר עמלו ומזונו לכל בהמה אע"פ שעושה ואוכלת חייב בעל הבהמה להעלות לו שכר כמו שהיה עושה לעגלים קטנים וסייחים דלאו בני מלאכה נינהו. להעלות וולדות בשכר עמלו ומזונו, כלומר אפילו במקום שנהגו להעלות לו שכר כתף בהמה הני מילי בעגלים וסייחים שאין להם אם אבל לגבי עגל עם אמו לא יהיב ליה שכר כתף בשביל העגל משום דזוטר טרחיה לעגל עם אמו לפי שהוא נמשך ונגרר אחר האם ובאותו שכר טרחו שנוטל בשביל האם סגי ליה אף לוולדות. ואין משנין ממנהג המדינה, כלומר בין להקל על המקבל בין להחמיר. ורשב"ג פליג ואמר לא מיבעיא דאין מוסיף בשביל העגל שכר טרחו להביאו על כתפו אלא אפילו בשביל מזונות העגל אין מוסיף דדי לו במה שאמו עושה ואוכלת לפרקים וכדאי הוא שיתן לו המקבל מזון העגל בשביל מעשה האם אע"פ שאינה מסתפקת לעצמה וחייבין שניהם לקנות לה מזון כגון שעורים ותבן ונוצה אבל למזונות עגל דידה מספקת אבל תנא קמא לא הוה מיקל במזונות העגל והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף סט.</h2>
ויהב ליה לאריסיה, למחצה בשכר ובהפסד. ויהיב ליה רישא, כולה בשכר טרחו דהא לא הוו ליה (לארישא) [לאריסא] בהמות אחרות אלא זו של זה העסק. אי משתתפת בהדיה, כלומר אילו נתת חצי המעות והיית שותף במעות והיית שותף בבהמה היה נותן לך פלגא באליתא כלומר החצי בגוף הבהמה עצמה חוץ מן הראש שיהיה כולו שלך כמו שהוא עושה לך היום ושמע אל אשתו וקנו בין שניהם עגל אחד ופטמו זה האריס וחלקו וכשבאו לחלק הראש אמר ליה (ארישא) [אריסא] השתא לא תתן לי כל הראש כמו שהיה מנהגי הראשון. אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו, וכי קבלת עליך פלגא באגר הוו זוזא מלוה גבך ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא אישתכח דקא טרחת בפלגו פיקדון משום פלגא מלוה שטרחת טפי פורתא להכניס ולהוציא דאילו במזון אם הוצרך לסובין או לשעורים קנו מן האמצע כדרך כל השותפין אבל לאיתוייה ליה לרעייה למרעה שמן וטוב בדבר שאינו צריך לקנות בשוק יש עליו לטרוח בשבילו ובשביל אותו טורח הייתי נותן לך ריש עיגלא כולו אבל השתא דהוינן שותפין גמורין אם תטרח בחלק שלי להכניס ולהוציא למרעה לא מחזי כרבית דאמרי אינשי (ארישא) [אריסא] למרי ארעא משתעבד דרך העולם הוא שטורח מעט האריס בשביל בעל השדה בלא שום שכר בטובת הנאה שמחזיק לו חסד שנתן לו שדותיו שירויח בהם מחצה או שליש ורביע כמנהג העיר ולא נתנן לאחד מקרוביו או לשאר פועלים שבעיר.
[ירושלמי ה"ג] ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת, כלומר שגרם לו הפסד אבל בב"ד אין מוציאין ממנו דמי יימר דהוה ביה רווחא דילמא איתרע ליה הפסידא בעיסקא מחמת ליסטין או דליקותא. אבל אם ידוע שעשה שליחותו והרויח מוציא ממנו בעל כרחו ולא מצי למימר לא [נ"א: ליה] נתכוונתי לגזול ומה שהרוחתי לעצמי הרוחתי ולא מהמנינן ליה בכך אלא אמרי' ליה כשלקחת ומכרת לשום שותפות גמור נתכוונת והשתא את קא הדרת בך. והנותן וכו' רשאי ליקח מכל מין שירצה, או חטים או שעורים שעולה בלבו שירויח בו ואין לו לשאול את דעת בעל המעות ואם לא ירויח בסחורתו זו שלקח ואם היה קונה סחורה אחרת שהיה דעתו של בעל המעות והיה מרויח אינו נקרא משום זה פושע או מזיק שהרי לא נתן לו את מעותיו על מנת כן שיקנה חטים ולא שעורים שאילו היה כן כבר מפורש דינו בפרק הגוזל רבה [ק"ב ע"ב] שאם פחתו פיחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע. ולא יקח לו לא כסות ולא כלים, שאין דרך לקנותן בסחורה שאין להם קופצים לקנותם ושכרם מועט וטרחם מרובה ועוד שאינם נכנסים בכלל שם פירות והוא הזכיר לו פירות.
השם בהמה לחבירו, כלומר שאמר לו זאת הפרה שוה כ' דינרין וכל מה שתגדל מיום זה ואילך בדמים או בעוברין יהיה ביני ובינך ואם היא צריכה מזונות כגון סובין ושעורים נקנה ביני ובינך אבל שאר דברים שאינו צריך לקנות יהיה עליך להוליכה למרעה טוב ושמן ולשמרה. ועד מתי [חייב] ליטפל בה, אע"פ שבשעת שותפות לא אמרו עד זמן פלוני תוך זה הזמן אין אחד מהן יכול לחזור בו ולומר נמכור אותה מיד ונחלוק השבח או שיאמר בעל הבהמה אני אמצא אחד שירענה בפחות לשליש ולרביע ואני נותן לך מחצה בגודרות היינו בהמה דקה מלשון גדרות צאן [במדבר ל"ב]. ואם בא, המקבל לחלוק בתוך הזמן הזה. חברו, בעל הבהמה מעכב עליו. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו, ראשונה לטיפולה של שנה אחרת לפי שצריכה בשנייה למזונות מרובין יותר מן הראשונה, מאי אבל דקאמר כל שכן [ד]היינו טעמא דמעכב עליו אלא הכי קאמר לפי שאינו דומה וכו' (וכן) [וכיון דכן] דרך המקבל חבירו מעכב עליו, ויש מפרשין איפכא אם בא בעל הבהמה לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב לפי שאינו דומה וכו' שטיפול שנה ראשונה קשה מטיפול שנה שנייה מפני שהיא דקה וטיפולה מרובה להכניס ולהוציא אבל טיפול שנה שנייה קל ושבחה מרובה וראשון נראה מדקתאני חייב ליטפל בה דהיינו המקבל וחייב משמע בעל כרחו כל זה הזמן עד מתי מיחייב ליטפל בו בוולדות שאף הן נחלקין למחצה שהן שכר והמקבל בא לומר חלוק אותו מיד שלא אעסוק בחלק שלך שאיני נוטל בה כלום. בדקה שלשים יום בגסה חמשים יום, כדרך שפירש לך הכתוב בטיפול הבכור שחב ישראל ליטפל בו בדקה שלשים ובגסה חמשים ואחר כך נותנו לכהן דיליף לה בבכורות [כ"ו ע"ב] מקראי. שיניה דקות, צריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך. מכאן ואילך יטול מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו, כלומר כשהן בני שלשה חדשים ישומו אותם בדמים ומה שישביחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חצי הוולד שלו הוא ובמחצה השני שהוא של חברו יטול חצי המחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר אבל בשכר עמלו ומזונו לא שקיל מידי בוולד כיון דבעי למטרח בוולד משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינה מלוה אלא שותף גמור כי קא טרח משום דידיה קא טרח ולא מחזי כרבית.
רב מנשיא שקיל מחצית שלו, מן הוולדות אחר שניטפל בוולדות כשיעורא דמתני' ולא הודיע לשותפו בעבור החלוקה וגידל חלק שלו בפני עצמו וחלק חבירו שהיו חמשה או עשרה וולדות בפני עצמן כשהגיע סוף שנה אמר לחברו אלו עשרה שלי הם ומה שהושבחו הן רב הן מעט לעצמי הושבחו ומעשרה שלך תן לי חלקי במה שהושבחו כדין שאתה מתנהג עמי באימותיהן ובעל הבהמות האמהות טוען לא אתן לך בשבחי כלום כי לא הודעתני ולא התניתי לך שום תנאי וחלוקתך בלא דעתי אינה חלוקה ואפילו לדבריך שתרצה ליטול בשבח שנשתבחו בששה חדשים ולמעלה גם אטול אני בשבח העשרה שלך. מאן פלג לך, כלומר מי הרשך לחלוק שלא מדעת שותפך שמא לא חלקת יפה ולקחת לעצמך הוולדות החשובים יותר. ועוד מקום שנהגו לגדל הוא, עד שנה בלא שום שכר טרחו ומן הדין אין לך ליטול חצי במחצה של חברך אלא תשוב לחלוק בפניו פעם שנית.
פלג בלא דעתיה דחבריה, כלומר נטל חצי המעות שלא הודיע לחברו ועסק בהם לעצמו והרויח לעצמו והניח המחצה האחרת לחברו שיתעסק בהם אם ירצה והודיעו אחר יום או יומים שחלק כדי שלא יהיו מעותיו בטלות. זוזי כמאן דפליגי דמו בטבי וטבי ותקולי ותקולי כלומר שלא היה באותו שותפות שני מטבעות אלא מטבע אחד ושל משקל אחד אין אחד מהם טוב משל חברו ומשום הכי לא שייך לטעון בענין זה מאן פלג לך. לשנה, אחרת נשתתפו בחביות יין הרבה. קם אידך פליג בלא דעתא דחבריה, אמר בלבו כשם שאשתקד נטל חברי חלקו ולא הודיעני גם אני אחלוק חביות היין ולא אודיענו עד יום או יומים ובתוך כך אמכרם בחנות תחלה. מאן פלג לך, דשמא לקחת חביות של יין המשובח והטוב לחלקך ומכרת אותם ונתאונה חברך אלא תמכרו שניכם היין הנשאר ותחלקו המעות הראשונות והשניות בין שניכם. אמר ליה קא חזינא דבתר דידי אזיל מר, כלומר אני רואה שאתה שונא אותי ואינך רואה לי זכות דאשתקד חלק בלא ברשותי ואמרת שכהוגן עשה ועכשיו שחלקתי שלא בדעתו פסק דינך שלא כהוגן עשיתי. [ע"ב] אמר רב פפא הא [ו]דאי צריך להודיעו, להוציא עצמי מן החשד כלומר צריך להודיעו מאי זה טעם דנתי אותו שני דינין זה הפך זה. זוזי מי הוו טאבי והוו חסירי, כלומר אינך מודה שלא היו במעות השותפות כי אם ממטבע אחד ושל משקל אחד ואם כן לא נתאונה בחלק חבירך שחלק שלא ברשותך. אמר ליה לא, כן אני מודה אבל בחמרא כל העולם יודעים שאין טעם יין שבחבית זה וזה שוין על כן אם הוא חושד אותך שנתאונה בחלוקתך הדין עמו. אבל טבי ותקולי לא, כלומר אם יש בהם מעות טובים להוצאה אבל אין בהם משקל הכסף שראוי באותו מטבע לפי שנשחקו ונפחתו ויש בהם מעות אחרות טובים מהם שהן של משקל הראוי לא פלגינן בלא דעתא דחבריה משום דהוו להו כחמרא דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים שיכול אדם להונות את חברו ולגנוב לו דשקיל תקולי לחלקו ושביק טבי.
<h2>דף סט:</h2>
רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא כל יומא, כלומר בלשון שכירות ואומר לו מאלו המאה דינרין תתן לי בשכירות פשוט בכל יום ולא בלשון הלואה והיה סבור הואיל ואינן מקבלין עליהם אחריות אם נאנסו כמו בהלואה אשתכח דלא הלואה היא כלל והוה ליה כשכירות כלים כאדם ששוכר מרא לחברו. כלו להו זוזי דרב חמא, כלומר ירדו לטמיון ונעשה עני כדאמרינן לקמן [ע"א ע"א] דהמלוין ברבית מתמעטין מתמוטטין. מאי שנא ממרא, איישדא בלעז הלא רשאי אני להשכיר את כלי למה לא אשכיר את מעותי למי שירצה ליהנות מהם. ולא היא, אינו דומה שכירות מעות לשכירות כלים דכלי הדר בעיניה כלומר חוזר הוא עצמו בעין ואינו נראה הלואה אצלו בדמים ואין אחריות עליו כי אם נשבר מחמת מלאכה ומשום הכי אין שכרן רבית ועוד שניכר פגימתו אבל זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי הוציאם ולפיכך אחריותם עליו ושכרן רבית אע"פ [שלוה] בלשון שכירות ואם נאנסו היה נפטר ועוד דאי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתיה נמצא שכרו רבית.
הילך ארבע זוזי, משלי והלוה לפלוני קרובי מנה ואפילו איסורא דרבנן ברבית מוקדמת ליכא דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה והאי אינו מקבל מיד הלוה אלא מאיניש אחרינא. הילך ארבעה זוזי, הלוה עצמו אומר לבנו של העשיר או לאוהבו הילך ארבעה דינרין כדי שתאמר לאביך שילוה לי מנה חדש ימים שמא תאמר נעשה כאילו האב הקנה מעותיו לבנו כששולחן על ידו ונמצא שהרבית באה מיד לוה ליד מלוה קמ"ל רבא דלא שאין האב מקנה לבן כלום ואינו נקרא הבן מלוה אלא שליח ונוטל שכר אמירתו שפייס אביו ואחר כך נעשה שליח לאביו ואביו נקרא מלוה בחסד.
שמין פרה וחמור וכו', שמין כך הם שוין וכל מה שישוו יותר בשביל הגדילות שיהיה גדיל אצלך ובשביל הפיטום נחלוק לאמצע אפילו יהיה מקבל עליו מחצית האחריות ואע"ג דאיכא פלגא מלוה ולא יהיב ליה שכר עמלו ומזונו שרי לפי שכיון שהוא דבר שדרכו לעשות ולאכול פעמים שיחרוש קרקעותיו באותה פרה וחמור או יטעינם משאוי או ימשכו בקרון שלו ולא יקפיד בעל הבהמה בזה אם לא יעשה תדיר שאם יעשה תדיר יכחיש אותה ולא נתנה לו אלא לגדלה ולפטמה אבל למעלה [ס"ח ע"א] שאסרנו בעגלים וסייחים לשום אותם התם לפי שהן קטנים ואינן ראויין לחרישה כלל ולא לשום מלאכה ומשום הכי צריך ליתן שכר עמלו ומזונו. מקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד חולקין, כלומר שיאמר לו תכף שילדה הפרה שקבל עליו לגדלה טול חלקך מאלו הולדות ואני אטול את חלקי כי א[י]ני רוצה לטרוח עוד במחצית הוולדות שלך חנם אלא א"כ אתה נותן לי שכר ממחצית הוולדות שלך. ומקום שנהגו לגדל, הוולדות עד שיהיו גדולים בשביל מה שהוא טורח בוולדות שיש לבעל הבית בהם מחצה. רבן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו, כלומר בשביל אותו שכר שהוא יכול לחרוש בפרתו לפרקים כמו שאמרנו למעלה דכל דבר שדרכו לעשות ולאכול לא צריך ליתן שכר עמלו ומזונו כמו כן אין צריך ליטול על עגל בן אותה פרה שכר עמלו ומזונו יותר על מחצה שיש לו בו לפי .... לו באותן הנאות שיהנה מן הפרה לפרקים.
מפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית, מלשון פריה ורביה ויש שגורסין בזי"ן מלשון פרזות תשב ירושלם [זכריה ב'] והוא לשון מגדיל ומרחיב ובלשון חכמים במסכת נדה [ד' ע"ב] המפריז מדותיו והכי פירושא אם השכיר לחברו שדהו בעשרת כורין בשנה בין שיצאו בין שלא יצאו דהיינו חכירות ואמר לו הלויני מאתים זוז ואוציאם לזבל ולחרוש ואפרנסנה כלומר אשביח אותה ואני אעלה לך י"ב כורין כלומר שאוסיף לך ב' כורין יותר ואחזיר לך המאתים זוז שלך שלימים אלא דמי הוצאה שהיא עומדת הרבה שנים כגון גדרים ובורות אותה לבדה החזיר לי אפילו הכי מותר ואותן ב' כורים שמוסיף לו אינן רבית בשכר המעות שהלוה לו אלא הנהו שני כורים שמוסיף לו אדעתא דמשבח לקרקע עביד ואם היתה השדה משובחת מתחלה כמו שהיא משובחת עכשיו היה מתנה להעלות לו י"ב כורין לשנה נמצא דלא מהני ליה ולא מידי בשביל מעותיו שהלוה לו אלא בשכירות שדה טובה הוא דקא מוסיף ליה הנהו כורין אבל בעל השדה ההנה לשוכר שהלוה לו מעותיו חנם ומכל מקום כשיפרע לו המאתים דינרין יקח מהם ההוצאה באותו שדה על מנת להשביחו ואין מפרין לא על חנות ולא על ספינה כלומר שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללוות ממנו מעות לקנות פירות ולמכרן בחנות ושיוסיף לו שכר משום המעות משום דלאו בגופה דחנות וספינה מפיק להו אין תוספת השכר בשביל החנות והספינה אלא בשביל שכר המעות והוי מחזי כרבית.
מפרין על שדהו, מפורש בפירוש המשנה. לצור בה צורתא, כלומר לצור בה צורות בחנות דעייני בה אינשי ועיילי בחנות אנשים הרבה לראות הצורות וקונין שם פירות ולאכול שם. איסקריא, וילון ושאר כלי הספינה כמין תורן.
ספינה אמר רב אגרא ופגרא, כלומר מותר לשכרה ולתת לה מיד שכרה ועל מנת שאם תשבר ישלם אותה כמו שהיתה שוה בשעת השכירות. והקשו לו אי אגרא לא פגרא, כלומר כיון דנוטל שכר מאותן מאה פרסאות שמוליך בה סחורתו למה כשנשברה נותן לו כמה שהיתה שוה בשעת שכירות הלא על מנת כן שכרה לו שתיפחת מדמיה הראשונים שאי אפשר שלא תירקב מחמת המים ושלא תתרועע מחמת הדריסה שבני הספינה דורסין אותה ומחבטין שם סחורה שלהם בכניסה וביציאה אבל לא מקשי משום דהוי מיתה מחמת מלאכה היא דהא תנן [צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל ומתנה שואל להיות משלם את הכל דהיינו אפילו מתה מחמת מלאכה והכא נמי הא איירינן שהתנה לו בפירוש שישלם לו אם תשבר. ואי פגרא לא אגרא, כלומר מאחר שהוא רוצה שישלמנה לו כפי שהיתה שוה בשעת שכירות יחזיר לו שכרו שנתן לו ויש מפרשין ואי פגרא לא אגרא מאחר שאם תשבר ישלם לו דמים הויא ליה מלוה גביה והוי שכרה רבית. שתיק רב, כלומר שלא היה יודע להשיב ורב סבירא ליה כיון שעל כל פנים לא קבל עליו דמי הספינה אלא א"כ נשברה לא מקרי מלוה עד שתישבר. אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא, כלומר אגרא בשעת משיכה כלומר כיון דאגרא נתחייב תכף שמשכה להוליך ספינה אל עבר הים אינו מחויב מפגרא כלומר אם הש[ו]כר אינו מתחייב בתשלומיה אלא מה שהיתה שוה שעה אחת סמוך לשבירתה שנפחתה הרבה מדמיה וכן נהגו בני כופרא דהיינו בעלי ספינות ונקראו כן לפי שהן זופתין הספינות בזפת מלשון וכפרת אותה מבית ומ(ב)חוץ בכופר [בראשית ו'] ואע"פ שלא הזכירו בשעת השכירות זה התנאי כמי שהזכירו דמי לפי שכך היה מנהגם ומשמע שלא היו בעלי הספינה הולכין עם השוכר ומאשימין אותו וחושדין אותו שוכר שמא נשברה בפשיעה אבל אם הלכו בעלי הספינה עם המוכר ליכא מאן דאמר דהא בעליו עמו ועוד שראה שלא פשעו בה ולא משלם לה כלל אלא שכרה בלבד.
<h2>דף ע.</h2>
ניזלו בתר שיבקייהו, אחר אביהן לבית הקברות. גופא דעובדא, כלומר שראיתי שאתה למד ממנו שמותר להלוותן ברבית דבודאי לאו בפירוש שמעת ממנו שיתיר דבר זה שאינו מותר לדברי הכל. ההוא דודא, קלחת שקורין קלדירא. דבני רב עוקבא, יתומים היו. תקיל ויהיב לה שקיל ותקיל לה, כלומר כשמשכירה לאחרים היה שוקלה כשהוא מוסרה להם וחוזר ומקבלה במשקל ואם חסר נחושתא ליטרא אחת משלמין לו דמי חסרונו ויהבי ליה אגרא ופחתה חסרון נחושתא ואי ס"ד אסור להלוותן ברבית אי אגרא לא פחתה כלומר למה נוטלין שכרה הואיל ומקבלין עליהן השוכרין אם פיחת נחושתא הלא מחזי כרבית כשהוא ממתין אותו מאותן דמי קלחת שקבל עליו ליתן. אמר ליה הא לאו אבק רבית הוא דאפילו לגדול נמי כי האי גוונא היה מותר שאע"פ שמשלם משקל הליטרא שנחסרה ממנו כמו שהתנה לו (ו)יש לו למשקל שכרו על אותו הנחושת הנשאר שם משום דאפילו אותו נחשת של כל הכלי שמחזיר לו בצרי מדמי (למי) [לפי] שהוא נשרף ואינו ראוי למלאכה אם ישבר ומחמת אותו גירעון של דמי כל הכלי ראוי שיתן לו שכר דינר ביום מה שאין כן לומר בשכירות בהמה ולא בשכירות שום כלי לפי שמה שנשאר שם הוא שוה כבראשונה.
קרוב לשכר, שיהיו היתומין נוטלין חלקן בשכר ואין נוטלין חלקן בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכר יחלקו ביניהם ואע"ג דבדיקנני אסיר כיון דלאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית מרבנן ביתמי לא גזור רבנן.
תנו רבנן, אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד כדפרשי'. רשע, שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עסקא כולה היא מלוה ונותן לו מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ולא לשקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תולתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לישקול באגר אלא תולתא וזהו קרוב לזה ולזה (קרוב) [רחוק] להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד, שאינו חושב הלווה אלא כאילו הוא שליח. קרוב לזה ולזה, מפורש דהיינו פלגא באגר תרי תולתי בהפסד. רחוק לזה ולזה, זהו קרוב לזה ולזה ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תולתא באגר ופלגא בהפסד שהן שני ענינין אי נמי יש מפרשין רחוק לזה ולזה דשקיל [תולתא] באגר ותולתא בהפסד ולא מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שנמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק.
היכי עביד להו מר, שלא יכלו מעותיהם. מותבינן להו בבי דינא ויהבינן להו זוזא בתר זוזא פרוטה אחר פרוטה להאכילם דאי הוינן יהבינן להו לעיסקא דילמא יארע פסידא בדבר שמא יכפור בו הנפקד. בדקינן גברא, שיהא עשיר כל כך שיש לו דהבא פריכא זהב שאינו במטבע כלומר שאינו מתעסק בו ואינו נפסד בזה אותו עשיר כיון שאין בו צורה ושקלי ליה ב"ד מיניה ויהיה במשכון בידם תחת המעות של יתומים. ודוקא דהבא פריכא שאין דרך בני אדם להפקיד דהבא פריכא לחבריה לפי שאין לו בה סימן ובודאי של זה העשיר הוא ולא יוכל לרמותינו בזה שמא מופקד הוא אצלו ויבואו בעלים הראשונים ויתנו לב"ד סימן ונמצאו היתומים קרחין מכאן ומכאן אבל בדבר המסויים כגון כלי כסף וכלי זהב שאדם יכול לתת בו סימן לא שקלינן מאותו עשיר במשכון דשמא יארע פסידא ליתומים כדפרישית, ואם תאמר אפילו בדבר המסויים נמי אמאי לא נקיטינן מיניה דהא אמרינן [ב"ק קט"ו ע"א] דבמשכנתא עשו בו תקנת השוק כלומר דאפילו גנב אדם כלי והניחו במשכון תקינו רבנן דאפילו אי אתי מריה ויהיב בו סימן מובהק לא מהדרינן ליה בלא זוזי אלא ישבע זה הממשכן כמה הוציא ויטול ובעלי הכלי יהיה לו דין עם הגנב, יש לומר אפילו הכי לא איבעי ליה לבי דינא למיעבד מילתא שיבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה יוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי היתומים קטנים הן דאינן יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא היה ב"ד קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבוה ב"ד שטר על זה שכך וכך דינרין מכרו ב"ד על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מירכס שטרא ומפסדי היתומים הילכך דבר מסויים לא נקיטינן מיניה. בדקינן גברא דמשפי בנכסיה, שנכסיו קנויין אצלו ואין ערער על קרקעותיו דמשפה כמו על הר נשפה שאו נס [ישעיה י"ג] ומתרגמינן על טורא שליוא. דציית דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן עליה, כגון מי שמתחייב בב"ד והוא מסרב ומשמתינן ליה ב"ד וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל עליו מי שפרע אלו וכיוצא בהן אבל הטוען על חברו ונתחייב שבועה בב"ד ונשבע לא אמור רבנן ויהבינן להו בבי דינא בב"ד שיש בהם כח להפסיד נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו', כלומר שיקבל עליו המקבל פרה זו בשלשים דינרין בין שהכחיש שלא תשווה אלא עשרים דינרין בין שתיגנב בין שתמות עד זמן פלוני וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקין השכר דזהו שנקרא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דמשנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה [ס"ח ע"א] אין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד כל שכן הכא דמקבל עליה כל האחריות אלא נקט לה משום סיפא דגבי גוים אפילו יקבל עליו כל האחריות מותר ולא תימא קרוב לשכר ורחוק להפסד גבי גוים דשרי אלא אפילו ללות מהן מותר וכי היכי דמותר ללות מהן כמו כן נמי מותר להלוותן ולא גזרינן נמי גוי אטו ישראל דילמא אתי למסרך ולא תימא בגוי גמור הוא דשרינן להלוותן אפילו בגר תושב שקיבל עליו שבע מצוות שמא תאמר שיהא אסור להלוותן משום דילמא אתי למיסרך בישראל קמ"ל וכן בגר תושב.
אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כלומר שמקבל פרה מחבירו בשלשים דינרין בין שהכחיש שלא תשוה אלא עשרים דינרין בין שתיגנב בין שתמות מכאן ועד יום פלוני וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקין השכר דזהו נקרא קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצא שהכל מלוה ובשביל שממתין לו באותו חוב הוא נותן לו חצי השכר. אבל מקבלין מן הגוים, דהא לכתחלה נמי מותר ללוות מהן ברבית כדקתני במתני'. השם פרה לחבירו וכו', שמקבל עליו במלוה גמורה אם תמות ובתוך כך אתן לך סלע בחדש בשכרה מותר ולא אמרינן מחזי אותה סלע כמאן דיהיב ליה בשכר שהוא ממתין לו מן השלשים דינרים. לפי שלא עשאה דמים, כלומר דלא מקרי הלואה ומשום הכי מקשי והלא עשאה דמים ומשני לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה כלומר לא מיקריא הלואה עד שתמות שאם תמות הואיל ומשלם לו דמיה אין (לן) [לו] לתת לו שכרה מהיום ההוא ואילך משום דהוה מחזי כרבית אבל כל זמן שלא תמות והוא בחיים דעדיין לא הויא לה מלוה גביה מותר לתת לו שכרה ואחרי שכן הוא כתב רב אלפאסי ז"ל ברייתא זו דלא מקריא מלוה אלא א"כ עשאה דמים מחיים שאם תיגנב או תזלזל נמי אחריותה עליו יכול אדם לפרש ספינה אגרא ופגרא לפי שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר שבירה וכל זמן שלא נשברה מותר לתת לו שכרה ואע"פ שקבל עליה אחריות שאם תשבר שהוא ישלם לו דמיה משום דלא הויא לה מלוה גביה עד שתשבר ולכשתישבר לא יהיה לו אגרא אלא דמיה.
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי, מפרש בברייתא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית לשנה ובקש הלוה להחזירם לו לגוי ואמר לו ישראל חבירו תנם לי ואני אעלה לו רבית כדרך שהיית אתה נותן לו הואיל והישראל שני אינו מדבר עם הגוי אשתכח דישראל הראשון מלוה המעות לישראל השני ברבית אבל מדעת הנכרי מותר, תני בברייתא אם העמידו אצל גוי מותר כלומר אם ישראל הראשון העמידו לישראל השני אצל הגוי ואמר לו הילך מעותיך שהלויתני וישראל חברי רוצה ללוותם ממך ויעלה לך רבית כדרך שהייתי אני מעלה לך ואמר לו הגוי לישראל ראשון תנם לי בשליחותי והוא יתן לך הרבית בכי האי גוונא מותר ומפרש לה בגמרא כגון דאמר ליה הניחם על גבי קרקע ותיפטר שאם לא אמר לו כן הוה אסור דהא קיימא לן דאין [שליחות] לגוי כלומר אין ישראל נעשה שליח לגוי דכי חזינן דשלוחו של אדם כמותו מקרא דכן תרימו גם אתם [במדבר י"ח] ודרשינן אתם גם אתם לרבות שלוחכם וכיון דמהתם חזינן בעינן שיהיו השולחים והנשלחים בני ברית אלא אם אמר לו הניחם על גבי קרקע ותיפטר ואח"כ אמר לו תנם לו ומנה אותם ומשום הכי שרי דכיון שהניחם על גבי קרקע נסתלק ישראל הראשון אע"פ שחזר ומנה אותם שמא תאמר עדיין דעת הגוי לסמוך על ישראל הראשון קמ"ל דשרי כיון דאיסתלק איסתלק.
כגון שבור מלכא, מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן בהם גוים שהם דלים מן המצות. אפילו רבית דגוי, שישראל נוטל דמי מגוים בכדי חייו התירו לו וביותר מכאן אסור מדרבנן דילמא אתי למסרך. רבינא אמר מתני' דקתאני מלוין אותם בריבית בתלמידי חכמים עסיקינן טעמא מאי אמור רבנן רבית דגוי אסור שמא ירגיל (הגר) [הגוי] אצלנו וילמדנו ממעשיו [אבל תלמיד חכם לא ילמוד ממעשיו] עמי וגוי אם באין ללוות עמי קודם כדמפרש ואזיל אפילו אם ירצה הגוי ללות ברבית והישראל ודאי בחנם ילוה לישראל תחלה.
<h2>דף עא.</h2>
ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, שנאמר עמך כלומר שהם קרובים לך וממשפחתך (ועניי עירך ענייך קודמין שנאמר ענייך הקרובים לך). עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת דהנך הוו עמך טפי.
יורד עמו לחייו, כלומר מותר לו להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להרגו, ויש מפרשין רשאי לירד לתוך אומנותו ולמעט מזונותיו מדה כנגד מדה דכיון שקראו רשע גרם לו שאין בני עירו מרחמין עליו שחושדין אותו בעבירות גדולות כיון שהוא מעיד עליו כמו כן ירד גם הוא לאומנותו אע"ג שממעט הרוחתו של חבירו. שכפר זה באלקי ישראל, שהלוה לישראל ברבית שנאמר [ויקרא כ"ה] ויראת מאלקיך והוא אינו ירא. הא למדת שכל המלוה ברבית מתמוטט, דייק הכי עושה אלה לא ימוט לעולם הא אם נתן בנשך ימוט לעולם.
<h2>דף עא:</h2>
אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן, כלומר מי הוא המלוה שאתה (מתיירא) [מתיר] להעשות לו ערב אי לימא ערב ישראל כלומר שהמלוה הוא ישראל שהוא מלוה לישראל חבירו ברבית קאמרת שישראל אחר נעשה ערב על הכל ולא מיחייב מלקות זה הערב. הא תנן אלו עוברין בלא תעשה וכו' אלא ערב לגוי, כלומר שהגוי הוא מלוה מעותיו ברבית לישראל וקא שריה לישראל אחר שיעשה לו ערב ואמאי נעשה לו ערב סוף סוף כיון דגוי דיניה דבתר ערבא אזיל ולא בתר הלוה אשתכח שזה הערב הוא הלוה מעותיו מישראל חברו ואחר כך הוא הערב בא ומלוה לישראל חברו ואמאי מותר. אמר רב ששת, כי אמרינן אבל אתה נעשה לו ערב היכא שהמלוה הוא גוי (כיון) [כגון] שקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל כלומר שלא יתבע מן הערב תחלה אבל לא לגמרי קבל עליו דיני ישראל דא"כ הכי מוזיף ברביתא אלא לענין זה קבל עליו (ולא שילוה) [שלא ילוה] עוד ברבית.
כדרך שאתה מעלה לו, כלומר כדרך שאתה היית נותן לו. אסור, דהואיל והישראל שני אינו מדבר עם הגוי אשתכח דישראל לוה מעות מישראל חבירו ברבית. אבל אם חברו ישראל הראשון העמידו לישראל השני אצל הגוי ואמר לו הילך מעותיך שהלויתני וישראל חברי רוצה ללוותן ממך ויעלם לך כדרך שאני מעלה לך ואמר לו הגוי לישראל ראשון תנם לו בשליחותי והוא יתן לי הרבית אפילו בכי האי גונא מותר דשלוחו של גוי הוא. וכן בגוי שלוה מעות מישראל ברבית איכא צד היתירא וצד איסורא אם בקש הגוי להחזירם לישראל ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר משום דישראל השני לוה מן הגוי והגוי לוה מישראל ראשון. ואם הגוי העמידו לישראל שני אצל ישראל ראשון ואמר לו הגוי לישראל ראשון הילך מעותיך שהלויתני וזה ישראל חברך רוצה ללוותן ממך ואמר לו ישראל ראשון לגוי תנם לו והוא יתן לך הרבית אפילו הכי אסור אע"פ שקבלם זה מיד הגוי לפי שזה שלוחו של ישראל הוא ושלוחו כמותו. בשלמא סופא דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שזה הגוי חשיב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן היא למיסר אע"ג דלא שייך שליחות לגוי דהא כי קיי"ל שלוחו של אדם כמותו הני מילי כשהשולח והשליח שניהם בני ברית הם דמתרומה ילפינן לה בקדושין בפרק שני [מ"א ע"ב] דדרשינן קרא דכן תרימו גם אתם וגו' אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אלא רישא דקתאני אם העמידו אצל הגוי מותר אמאי כיון דאין תורת שליחות לגוי וישראל שני מיד ישראל ראשון קבלם אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא ומשום האי קושיא אוקמה רב פפא כגון שנטלה הגוי ונתן ביד ישראל השני אבל אם נתן ישראל אע"ג דבשליחות הגוי נתנו לו אסור דהא אין כח ביד גוי לעשות שליח ואע"ג דרישא פשיטא היא קמ"ל משום סופא דאפילו לא נטל ישראל ראשון אלא הגוי בשליחותו נתנו לישראל אסור כדאמרי' לחומרא שהגוי נעשה שליח של ישראל וישראל ראשון לישראל שני קא (מוסיף) [מוזיף] ברביתא.
<h2>דף עב.</h2>
וזקפן עליו במלוה, כלומר לאחר זמן חישב עמו על הרבית וזקף הכל ביחד וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני ובשעת זקיפה נעשה הרבית כאילו הוא גבוי ומשום הכי אזלינן בתר הזקיפה אם היתה בהיותו גוי מותר להוציאן מיד ישראל אף לאחר שנתגייר אבל אם היתה לאחר שנתגייר אסור. בין כך ובין כך, אסופא פליג כלומר אם גוי לוה מעות מישראל ברבית בין כך ובין כך אע"פ שלאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה יהיה גובה הישראל מן הגוי את הקרן ואת הרבית משום דלאו רבית דאורייתא היא הואיל ובשעת הלואה היה גוי ושרו רבנן כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה כלומר כדי שלא יוציאו עליו לעז שלא נתכוון לשום שמים אלא כדי שלא יטול ממנו הרבית אבל ארישא מודה ר' יוסי דאזלינן בתר זקיפה.
שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ולא יהיה גובה את הקרן, שהוא היתירא כלומר מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין דקנסי היתירא אטו איסורא וחכמים סברי דלא קנסינן היתירא אטו איסורא.
שטרי חוב המוקדמין, כלומר מוקדמין למלוה שלא לוה אלא עד שנה שנייה של מלך ונכתב בשטר שנה ראשונה של מלך. פסולין, כי היכי דלא ליטרוף לקוחות שלא כדין כלומר אותן לקוחות שקנו ממנו (שונה) [בשנה] (ב)ראשונה של מלך קרקעותיו לא היו משועבדים לשטר חוב של מלוה שהרי עדיין לא לוה ממנו כלום ואי טריף אותם בשטר מוקדם זה שלא כדין עביד וכיון דשלא כדין נכתב חשבינן ליה כמלוה על פה דלא גבי אפילו מזמן שני מקרקעות משועבדין שלקחום הלקוחות אחר זמן ההלואה ש"מ דקנסינן היתירא אטו איסורא. ומשני לעולם לא קנסינן היתירא אטו איסורא והכא היינו טעמא דלא גבי מזמן שני משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כלומר (דדיקלא) [דדילמא] לא מסקי לקוחות דעתייהו לדקדק בזמן ההלואה ולהכחיש את שטרו בב"ד ולומר מוקדם הוא ומקחי היתה קודמת להלואתך אבל בשטר שכתוב בו רבית בהדיא ליכא למיחש שמא יגבה גם את הרבית דאין הלקוחות טועות בזו.
פרדיסא, כרם. לעשר שנין, כענין משכנתא דסורא דכתיב בה למנין שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. אכלה תלת שני, בתורת משכונה. ואמר ליה, זה המלוה לזה הלוה בעל הפרדס. אי מזבנת לה ניהלי, כלומר שאתן לך מה ששוה יותר על המנה שנתתי לך עליה מוטב ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לך בבית דין דלקוחה היא בידי ובכח עידי חזקה שיש לי אהיה נאמן. אזל זה הלוה בעל הפרדס ואקנייה זה הפרדס לבנו קטן וכתב לו בשטר שדי זה נתתי לך מעכשיו ואחר יום או יומים מכרה לזה המלוה ועשה לו שטר מכר וההיא מכירה לא כלום הוה כשיוציא זה המלוה שטר המכר שלו יוציא זה הקטן שטר המתנה שכבר נתנה לו אביו קמיה דידיה והוא הדין דהוה יכיל להקנותה לבנו גדול אם היה לו בן גדול אבל לא היה לו עוד בנים אחרים והציל עצמו בבנו קטן דהא קיי"ל [סוכה מ"ו ע"ב] דקטן מקנא קני אע"ג דאקנויי לא מקני. זביניה ודאי לא הוו זביני, כלל ולא קניא אותו קרקע שהיה ממושכן בידו ויוציא מתחת ידו אחר עשר שנים. זוזי כמלוה בשטר דמי, כלומר אותן מעות שהוא הוציא לו לשם מקח כדי שיהיה הקרקע מוחלט בידו כמלוה בשטר דמי וטריף ממשעבדי דכיון דכתב לו שטר מכר וכתב לו אחריות יועיל לגביית אותן מעות דמצי טריף ממשעבדי או דלמא כמלוה על פה דמי התם זה השטר לא ניתן ליכתב כלל שהרי מחמת אונס נכתב זה השטר שהיה רוצה לגוזלו מידו, וקאמר בגמרא מאי בעי נפשוט מדאמר ר' יוסי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים כלומר אע"ג דפסיל ליה לוה לשטרא דהא אמר דפריעא הוא מהני הודאתו למגבי ממשעבדי הכא נמי הודה מודה הוא שמכרו לו באחריות והואיל וכן נימא שאין השטר בטל לעניין אחריות אע"פ שהמכירה בטילה מפני שטר המתנה שקדמו, ואמר ליה רבא מי דאמי התם ניתן ליכתב פירוש התם במודה בשטר שכתבו היה השטר ניתן ליכתב מעיקרא שהרי שטר כשר הוה מעיקרא אלא שאומר הלווה השתא דפריעא הוא אבל הכא בהא מעשה דפרדיסא לא ניתן ליכתב השטר כלל שהרי אנוס היה במכירה זו.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, כלומר אם אין לו פירות בתוך ביתו שאם היו לו פירות אפילו לא יצא השער פוסקין דכל מה שיש לו לאדם בתוך ביתו יכול ליתן במתנה או בזול כפי שירצה אבל כי אין לו אין פוסקין עליהן אם לא יצא השער משום דמתחזי כרבית דבשביל הקדמת המעות יהיב ליה חטים בזול, אבל כשיצא השער פוסקין משום דאע"ג שאין לזה יש לזה ולא מיתחזי כרבית דלא מהני ליה ולא מידי. היה הוא תחלה לקוצרים וכו' כלומר ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער פוסק עמו באי זה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון שיש לו אין כאן רבית ומעכשיו הוא קנוי לו ואע"פ שלא משך דכי אין לו אבק רבית דרבנן הוא וכי יש לו לא גזור. ועל העביט של ענבים, עביט כלי גדול שבוצרין בו הענבים לפני הדריכה והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן. ועל הביצים של יוצר, פוסק עמו עם היוצר על הקדירות באי זה שער שירצה ואע"פ שלא יצא השער כיון שהכניס עפר ועשאו ביצים שקורין מאטונש בלעז שהם מתוקנים לעשות מהם קדירותם. ועל הסיד, פוסק עמו משישקעו בכבשן העצים והאבנים לשרוף. ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, ואע"פ שאין לו בימות הגשמים אע"פ שאינו מצוי זבל כל כך מפני שהוא לח ורבנן בתראי לא שאנו כי אם בימות החמה דשכיח טפי ור' יוסי פליג ואמר דאפילו בימות החמה לא יהיה פוסק עמו על הזבל עד שיהיה לו זבל באשפה. ופוסק עמו כשער הגבוה, כלומר כשער הזול שיהיה בשנה זו כלומר יכול אדם לתת לחבירו מנה בשביל כור חטים כדרך שעכשיו הוא השער ויתן לו ביניהם אם נתייקר ואם ירד השער והזדלזל יתן לו באותו זול וטעמא דשרי משום דהנהו זוזי הוו להו בפקדון גבי המוכר כיון שהתנה עמו כן ואי לא בעי למיתן ליה כשער הזול יוציא ממנו מעותיו בדין ולא מקבל עליה מי שפרע דהא על מנת כן נתן לו מעותיו אבל לא התנה לו בפירוש לוקח הוא דבעי למהדר ביה ומקבל עליו מי שפרע, ור' יהודה פליג ואמר דאע"ג דלא פסק כמאן דפסק דמי דדעתיה דאיניש אתרעתא זילא ויכול לוקח לחזור בו ולהוציא מן המוכר מעותיו בדין ואפילו מי שפרע ליכא עליה.
ופוסק עמו כשער הגבוה, אכולא מתני' קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות כלומר שיהא יותר בסלע ממה שהיו נותנין בשעה שהוציא לו מעותיו שיתנם לו גם הוא כשער הזול ואם לא פסק עמו כן בפירוש (ש)יקבל על כרחו כשער שפסק דלא אמרינן דעתיה דאיניש אתרעא זילא ור' יהודה פליג ואמר שאע"פ שלא פסק עמו כמי שפסק דמי.
אין פוסקין על שער שבשוק אפילו בשוק של עיירות לפי דלא משך תרעייהו וכהרף עין משתנה השער ולא מצי למימר ליה הלוקח למוכר מאי (אקנית) [אהנית] לי דאי הוו לי זוזי הוה משכחנא למזבן חטים בדמים הללו משום דבעוד שהיה הולך לביתו הוה משתנה השער, אבל על השער של כרכים גדולים שיש בהן איטליא רב וגדול ונמשך השער ימים רבים וכל שכן של שער של אכלבי וארבי כלומר שהתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם אי נמי בארבי שבאו ספינות בנהר שמביאות תבואה למכור דמשיך תרעייהו לזמן מרובה. ה"ג בתוספתא [פ"ו ה"א], היו חדשות מארבע וישנות משלשה, אין פוסקין על החדשות מארבע. עד שיצא השער לחדש ולישן, דהא חדשות מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכן לפיכך אין פוסק עליהן לקבל ארבע סאין בסלע עד שיצא השער לחדש ולישן. היו של לקוטות מארבע, סתם תבואה לקוטות אינה יפה לפי שלוקטין אותם בכמה שדות ומערבין שבלי שיפון עם שבלי חטים. ולכל אדם, דהיינו בעלי בתים. משלש, סאין לסלע דהיינו כל סאה וסאה בחמשה עשר פשוטים. אין פוסקין, עם בעל הבית מארבע עד שיצא השער של ארבע שוה ללוקט ולבעל הבית כלומר אין נותנין מעות לבעל הבית שיתן ללוקח ד' סאין בסלע אפילו בסתמא אע"פ שיכול לתת לו חטים של לקוחות שנותנין ארבע סאין בסלע אין פוסקין אם אין לו חטים בתוך ביתו עד שיצא השער ללוקט ולמוכר שיהא אדם נותן חטים ד' סאין בסלע לפי דתבואה של לקוטות בעבור שהם בזול נמכרין ביום אחד וכשיתבעם הלוקח מבעל הבית לא ימצא מהם ויצטרך בעל הבית ליתן לו מפירות יפות ומחזי כאגר נטר לי. פוסקין ללקוטות על שער לקוטות, כשער לקוטות.
אין לווין על שער שבשוק, כלומר סאה בסאה היכא דאין לו על סמך השער שבשוק ושמא [תאמר] הא חיטי בהיני הרי חיטי בשילי והוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח קמ"ל כיון דאין לו אסור אע"ג דיש לו מעות משלו שיכול לקנות בהם חטים דאע"ג דהיכא דנתן לו מעות ליטול חטים בניסן כשער של עכשיו דמותר אע"ג דאין לו מהאי טעמא שהרי יכול לקנותם מיד אם ירצה מאותן המעות שבידו אפילו הכי אינו דומה זה לזה דהתם היינו טעמא דשרי משום דנותן המעות בתורת זביני באו לידו ועל מנת שיתן לו פירות נתנם לו על כן דין הוא שנאמר הרי חיטי בהיני הרי חיטי בשילי הואיל והמעות בידו על מנת כן נתנם לו אבל לוה שלוה סאה בסאה אע"פ שיש בידו מעות אינו רוצה ליקח בהם פירות אלא לצורך אחר שיש לו הוא קונה אותן שאם היה בדעתו לקנות מהם פירות לא היה מצטרך ללות סאה בסאה הלא היה יכול לקנותן על שער שבשוק, ויש מפרשין אין לווין על שער שבשוק במעות קא מיירי כלומר אין לווין מעות בדרך הלואה על מנת שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות בשער שבשוק שהוא עכשיו ואע"ג דדרך מקח וממכר שרי אבל דרך הלואה אסור. דיזפי בתשרי, לפירוש קמא פירות ולווים חטים ופורעים חטים דאמרינן הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי וכמו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי וללישנא בתרא דיזפי בתשרי מעות וכשאינם יכולין לפרוע מעות פרעי פירות בטבת כשער של עכשיו.
המוליך חבילה ממקום למקום, כלומר ממקום הזול למקום היוקר. מצאו חבירו ואמר לו, במקום הזול הניחה לי ואני אוליכנה למקום היוקר ואמכרנה ואעשה צרכי ואקח בהן סחורה אחרת שהיא ביוקר כאן. [ע"ג ע"א] ברשות מוכר מותר, כלומר אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך מותר דאין כאן מלוה עד שתימכר וכל מה שתמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא ואין כאן שום אגר נטר לי בעולם אע"פ שאחריות החזרה היא ברשות הלוקח דכן הוא הדין שכיון שהוא הוציא המעות בסחורה ראוי הוא שיהיה האחריות עליו ברשות לוקח אסיר אבל אם אחריות כל הדרך אפילו בהולכה היא על הלוקח ואם נאנסה ללוקח נאנסה אסיר דמחזי כאגר נטר לי הוא כי נתברר שבמקום הזול קנאה לגמרי והמוכר דמים הוא שנושה בו ואסור לו ליטול יותר ממה שהיתה שוה באותו העת ובאותו מקום שקבלה ממנו.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך פירות ממקום למקום, כלומר ממקום הזול למקום היוקר. מצאו חבירו ואמר לו תנם לי, כאן ואוכלם כאן ואני (אעשה) [אעלה] לך לזמן ששה חדשים מאותם פירות שיש לי שם מדה במדה אם יש לו שם ודאי פירות כאילו מותר דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משך לפי דסאה בסאה לאו רבית קצוצה היא אלא אבק רבית דרבנן וכי יש לו לא גזור אבל אין לו באותו מקום אסיר דבשכר המתנתו יתן לו במקום הזול כמקום היוקר.
החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינן חוששין, כלומר החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן ששה חדשים כור מאותן הרבה כורין פירות במקום היוקר כמו שקנו אותו במקום הזול ואין חוששין שמא יראה שבשכר ביטול מעותיו הקנהו [נ"א: מהנהו] כך לתת לו בזול דינר אחד בכל סאה וסאה מכל אותו הכור ואחריות הדרך עליהם גם מאותו כור. מאי טעמא, שרי כיון דאחריות הדרך על החמרין ודאי איכא שכר מעות שהן מקבלין אחריות הדרך עליהם. רב פפא אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא, כלומר שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרין סוחרים ומכירין אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנין להם בהקפה פעמים הרבה ומשתכרין אצלם ואפילו לא היה זה ממתין שום זמן לחמרים אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים ולקבל עליהם אחריות הדרך ירויחו הם בזה. אי נמי דמוזלי גבייהו, כלומר כששומעין בני מקום הזול שאין אלו משתכרין בזו התבואה כי אם מעט מוזלי גבייהו יותר משער הזול הנהוג כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. מאי בינייהו, בין טעמא דמוזלי גבייהו ובין טעמא דמגלו להו תרעא כלומר אי זה ענין נמצא דלשתרי לחד טעמא ומיתסר לטעמא אחרינא. ומשני כגון דהוי תגרא חדתא כלומר תגר שאינו ניכר עדיין בסחורה ואינו רגיל עד עכשיו מפורש בהלכות הרב ז"ל לתגרא חדתא כלומר אין דרך להאמין אותו וליתן לו בהקפה עד שיהיה מוחזק בזה נמצא דלא מהני ליה כלל ואסיר אבל אם דרך שימכרו להם בזול יותר כדי שירגילו עצמם לסחור עמהם ומשום הכי שרי, ובגמרא משמע דדוקא חמרין של פירות הוא דשרינן אבל בשאר סחורות של כסף ושל זהב וכלי פשתן לא שרינן דלא שייך למימר בהו אחולי מחלי גביה דלא גלויי תרעא [איכא] דמי שמכר לו עכשיו כסף או זהב לא ימכור לו למחר פרקמטיא שהוא לוקח היום אינו לוקח למחר אבל פירות (שליח) [שכיח] תדיר עם בעל שדה אחת שימכור לו תדיר ובוטחין בהן ואיכא טעמא דמגלו להו תרעא וטעמא דמוזלי גבייהו.
<h2>דף עג:</h2>
אינשי דלא מעלו, כגון סובאי יין או זוללי בשר שמפקירין עצמן לעבירה. ומעייל להו בגוהרקא דרבא, להוליך רבא שהיה ראש הישיבה בכסא של עץ ומוליכין אותו על כתפיהן מפני רוב העם הבאין לשמוע הדרשא לא היה יכול לעבור עליהן אלא בעניין זה שאין דרך לאדם חשוב לרכוב על הסוס בפני רבים.
למזבן ליה חמרא, לקנות לו יין בימות (הקציר) [הבציר] משלם לו יין כפי הדמים הקלים שקונין אותו. אפרוותא דבי לישפט, שם מקום ידוע שהיין נמכר ונקח שם לרוב הלוקחים יין בימות הבציר ולפיכך הקדמתי לך מעותי זמן מרובה שתקנה לי יין מאותו מקום הזול ולהביא לו כאן למקום היוקר ומשום אגר נטר לי ליכא כדאמרי' משום דמוזלי גבייהו אי נמי משום דמגלו להו תרעא אי נמי אחריות הדרך היה על הלוקח שהוא בעל המעות ולא על בעל החמרא והפסידו בזה שסמך עליו ולא שלח לשם ביד אחר. והני מילי ביין סתם, דודאי סמכא דעתיה דבעל המעות שימצא שם יין הרבה למכור שהרי אינו קפיד בין יין ליין בין אדום ללבן. אבל ביין זה, כלומר ביין כזה שהוא לבן וחשוב ומרוקח ולא אחר לא משלם ליה לפי שלא היה לו לסמוך עליו שהיה לו לחשוב שמא לא ימצא כזה והיה לו הוא בעצמו לילך שם ולקנות אותו יין ואם לא ימצא ממנו יקנה מאחר אי נמי היה לו לומר לשליח שיקבל מעותיו ואם לא תמצא כזה קנה לי יין אחר. ורבא אמר אפילו ביין סתם לא משלם ליה כלל משום דאסמכתא הוא כלומר אפילו הבטיחו ואמר לו אם אין אני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו. אם אוביר ולא אעביד, גבי מקבל שדה מחברו למחצה לשליש והובירה ולא זרעה שמין אותה שדה כמה היתה ראויה לעשות אילו זרעה ומשלם לו כך האריס שהרי כך כתב לו מתחלה כשקבלה מידו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבה אלמא כיון דאפסדה בהכי ועליה סמיך לא אסמכתא הוא שהרי אינו מקבל ממנו אלא הפסדו שהפסידו. התם בידו, שהרי היה יכול לחרוש אותה היטב ולזרעה ומשום הכי לא מקרי קנס אלא מזיק הוא ופושע הוא ודינא הוא דמשלם ליה שהיה לו לסמוך עליו אבל הכא לאו בידו דשמא לא ימכרו לו והבטחה הוא שהבטיחו על הספק ולא גמר ומקני.
<h2>דף עד.</h2>
וזבין לחד מינייהו, כלומר בפירוש נתכוון לשם ראובן ולא לאחרים שהפקידו אצלו מעות והוא רוצה להחזיר להם מעותיהם. זבן לכולהו, כלומר כולן שותפין באותה סחורה דכיון שהיו כל המעות מעורבין יחד כדמפרש ואזיל אין לו רשות לסלק עצמו משליחות זה יותר מזה שהרי כולן היו שותפין לשלח אותו שם. אבל צר וחתים איניש לנפשיה, אשתכח דלא שותפי נינהו משום הכי למאי דזבן זבן שהרי ממעותיו לקח לו ולא ממעות אחרים וראשון שלקחה לו זכה ויחזיר שאר הצרורות של כסף לבעליהן ואפילו היה אומר השליח שיהיה שלשתם וארבעתם אין בדבריו כלום שלא לקח להם ממעותיהם כלום וזכה בו בעל הצרורה שהוציא ממנה ועל דעת כן הפקידו כולם והפקידו לו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
סיטומתא קניא, כלומר חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלקחו אותם מבעל הבית עשרים חביות או מאה ומניחין אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם אחת אחת לחנות למכור ורושמין אותם בחנותם שלהם להכיר שכל הנרשמות נמכרות להם ואע"פ שלא נתן החנוני לבעל הבית מעות ואף לא הגביה החביות קנה אותם מיד תכף שרשם שמו עליהם למקני ממש כאילו הגביהם קנאם לגמרי ואי יוקרא וזילא או נשברה ללוקח הוי ולקבל עליה מי שפרע אם ירצה לחזור בו אחד מהם משום יוקרא או משום זילא כדין אילו נתן בהם מעות.
מחוסר שתים פוסק, אילו לא נחסר מהיות יין או שמן או חטים אלא שתי מלאכות פוסק עמו ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו קרינא ביה אבל מחוסר שלש מלאכות אין לו דמי. בידי אדם, אם המלאכות שהוא צריך יכולות להעשות על ידי אדם אפילו הן מאה פוסק דיש לו קרינא ביה בידי שמים אפילו אינו חסר אלא אחת אינו פוסק דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הילכך אין לו הוא ואין פוסקין עמו אלא עד שיצא השער ואע"פ שאין מצוי לו מצוי לאיש אחר.
בעפר לבן, שאינו מצוי כל כך להמצא ומשום הכי אי לית ליה ולא יצא השער אין פוסקין עמו. מכי מעיילי עפרא, כלומר משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ושחור היה אבל אם עדיין לא הכניס עפר לא היה רוצה לפסוק עמו ומשום הכי מקשי כמאן אי כר' מאיר אפילו בשחור בעי שיעשו קדירות ולא סגי ליה אפילו בביצים שהוא מוגבל וכל שכן מכי מעיילי עפרא ואי כר' יוסי אע"פ שאין לו עפר בביתו מצי למיפסק שאם אין לזה יש לזה. ומשני לעולם כר' יוסי, דלא באעי אפילו מיכנס עפרא אבל הכא באתריה דאמימר לא היה מצוי עפר שחור נמי אלא אם מוליכין אותו ממקום רחוק והילכך אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה כלומר סמכא דעתיה דכל אחד ואחד שישלים לו תנאו לפיכך החוזר בו יקבל מי שפרע כיון דיהביה ליה זוזי ואי לא הכניס עדיין עפר לא סמך דעת אחד מהן להשלים לו בודאי תנאו וליכא על אחד מהם מי שפרע אע"ג דאיכא דברים ומעות.
<h2>דף עד:</h2>
ההוא גברא דיהיב זוזי לנדונייא דבי חמוה, כלומר פסק עם מוכר[י] נדוניא ותכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק עמהם. זל נדוניא, ורצה לחזור בו לפי שאין חמיו חפץ לקבל נדונייתו במעותיו שנתן בהם בדמים של יוקר אלא כשער של עכשיו. אי פסקת כשער הגבוה, שאם הוזלו יוסיפו בתכשיטין ועכשיו אינו רוצה ליתן נמצא דמוכר קא הדר ביה ויש עליו לקבל מי שפרע שאין רוצה לקבל תנאו ליתן כשער הזול. ואי לא פסקת שקול כדמעיקרא, כלומר כשעת היוקר ואי לא בעית למעבד ואתה רוצה שיחזירו לך מעותיך את הוא דקא הדרת בך ואיכא עליך מי שפרע ותקבל מעותיך כיון שלא פסקת עליך בשעת מתנת מעותיך כדאמרי רבנן במתני' דהיינו סתם מתני' שצריך לפסוק כשער הגבוה ואי לא פסק שקול כדמעיקרא בשעת נתינת מעותיך. בגמרא מקשי ואמאי איכא מי שפרע על השליח דהיינו החתן דהא מצי למימר בעל המעות דזהו חמיו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשום הכי מוקים לה בגמרא דתגרא דזבין ומזבין לנפשיה, כלומר זה החתן לאו שליחותיה דחמיו קא עביד אלא בעל דבר היה שכבר פסק חמיו ונתפשר עמו במעות וחתנו פסק עם אחרים ועתה מתחרט על כן אי לא פסק כשער הגבוה ורוצה לחזור בו ראוי לקבל עליו מי שפרע דאי הוה שליח ליכא עליה ולא על אותו שנשלחו כלל מי שפרע ומשום הכי אין על מי ששלחו דהיינו חמיו לקבל מי שפרע דמצי למימר ליה הוה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ועל השליח נמי מה בידו לעשות שב"ד מקללין אותו שהרי הודיעו זה השליח שלא לצורך עצמו היה קונה זה הנדוניא אלא בשליחות חמיו אבל אם זה השליח קנה מן החנוני ולא הודיעו שלצורך אחר הוא קונה ולא נזדלזל השער שאין להאשימו על דבר מיחייב לקבולי עליה בעל הבית ששלחו בתרעא דזבן ליה ואי באעי למהדר ראוי לקבל עליו מי שפרע כיון דלא שני בשליחותיה אבל היכא דשני בשליחותיה אי פשע שלא התנה מה שראוי להתנות ואי קרקע הוה ולא התנה עמו שיכתוב לו אחריות מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והוא דידע המוכר שלצורך אחר קונה אותו ואם לא ידע יתקיים המקח ביד השליח וישלם השליח לשולחו מה שהפסידו או יחזיר לו מעותיו.
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע, ויכול לפרעם לו ואפילו בשעות היוקר כלומר אם האריס שדרכו לתת הזרע השדה ועכשיו אין לו הזרע והתנה לו בעל הבית לתת מחצה באריסותו כמנהג העיר וירד לעבוד הקרקע ויהיה סבור שיהיה לו זרע לזרוע ולא נזדמן לו ולווה מבעל הבית כור חטים לזרוע השדה על מנת לשלם לו כור חטים בשעת הקציר קמ"ל מתני' דאע"ג דאין לווין סאה בסאה דשמא יתייקר ומחזי כאגר נטר לי אבל גבי אריס מותר דאע"ג דכשהגיע זמן הקציר ויתייקרו כל כך שאם יחשב לא יעלה לו המחצה שקבל עליו לתת לו באריסותו כי אם רביע או שליש שרי ולא מחזי כאגר נטר לי אע"פ שירד לאריסותו למחצה וכל שכן אם לא ירד לפי שכל זמן שאין בידו זרע לזורעה לא יתקיים תנאו ואע"פ שמנהג העיר לתת לאריס מחצה (לאריס) כמה שאין בידו זרע דין הוא שירד לשליש או לרביע ומשום הכי לא חיישינן לשמא יתייקר דאפילו יתייקר אין אנו חוששין. אבל לא לאכול, דסאה בסאה אסור היכא דאין לו אסור אלא אם עשה לו דמים על שער שבשוק שישלם לו כפי שהיה שוה בשעת הלואה בין שנתייקר בין שנתזלזל. וכן היה ר' שמעון בן גמליאל מלוה את אריסיו חטים וכו', וכן היה עושה אם היו בשעת ההלואה ביוקר ובשעת פירעון הוזלו והיה יכול ליטול ממנו דמים כשעת היוקר ולא היה רוצה ליטול ממנו כי אם כשער הזול או אם היו בשעת ההלואה בזול ובשעת פירעון הוקרו לא היה נוטל מהם אלא כשעת הזול ובזה הענין נמי היה מחמיר רבן גמליאל דהא לאריס היה מלוה. ולא מפני שהלכה כן, בשני המעשים כלומר שכשהוזלו לא רצה ליטול ממנו כשעת היוקר מפני שני דברים אין הלכה כמותו חדא דהא תנן מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרוע ואע"פ שהוקרו כל שכן שהוזלו ועוד שהרי היו שוין כן בשעת ההלואה וכשהוקרו נמי משום חדא דהא תנן מלוה אדם את אריסיו וכו' אלא שרצה להחמיר על עצמו בכל שני אלו המעשים.
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים, כלומר סאה בסאה לזרוע את השדה לפי שעל האריס לזרעה מרוב .... וכשאין לו יכול ללוות מבעל הבית כור חטים ובשעת הקציר יחזירנו לו ואע"פ שנתייקרו כל כך וישלם לו מעות כמו ששוין בשעת היוקר ולא יעלה לו ריוח באריסותו אלא לרביע ומנהג כל העיר למחצה ונמצא דבשכר ביטול מעותיו שהלוהו הוא (ו)מוזיל ליה שאינו רוצה ליטול אלא רביע באריסותו אין אנו חושדין לכך כדמפרש ואזיל דמיירי שלא ירד עדיין האריס לתוכה לעבדה לשום עבודה אבל ירד אסור דמחזי כמאן דמוזיל גביה ומפרש ואזיל לקמן מאי שנא ירד מלא ירד, ומקשי בגמרא והא במתני' שרי בכל ענין ולא מפליג בין ירד ללא ירד ומשני באתריה דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא כל אותו זרע שהיו זורעין בשדה של האריס היה מנהג שהוא נותנה משלו ואחר כך חולקין כל התבואה הילכך בין לא ירד אפילו ירד כל כמה דלא יהיב האריס ביזרא מצי מסלק בעל השדה לאריס הואיל ואינו עושה כמנהג של שאר אריסין הילכך כי אין לו חטים ומלוה לו בעל השדה חטים לאריס כשער הזול אם האריס פורעם לו בשעת היוקר ואינו מגיע לו לחלקו מכל האריסות אם רביע רביע אם שליש שליש ושאר אריסות שזורעין אותה נוטלין פלגא לא איכפת לן משום דאמרי' דהאי אריס לבציר מפלגא נחית והדין נותן הואיל ואין לו חטים לא מחזי כאגר נטר לי אבל באתרא דתנא ברא מריה דארעא יהיב ביזרא וזה שהיה קרקע שלו יפה שינה ממנהג העיר להטיל הזרע על האריס הילכך אם פסק עמו מתחלתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד מתחלתו לשתי שנים ולשלש כמנהג המדינה לא פסק עמו שיהא הזרע עליו ואח"כ נתרצה מאיליו אסור משום דמחזי כאגר נטר לי דהא אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסיר.
<h2>דף עה.</h2>
וקוצץ לו דמים, כלומר כך וכך דמים אתן לך לזמן פלוני כשער שהן עכשיו. הוזלו נוטל כור חטים, כמו שהלוה לו ואע"פ שאינו שוה עכשיו הכור פלגא ממה שהיה שוה בשעת הלואה. ואם הוקרו ושוין כפלים משעה שהלוהו נותן לו דמיהם כמו שקצץ עמו. והלא קצץ, ארישא פריך דקאמר אם הוזלו נותן לו חיטיו ואמאי כי הוזלו נמי יטול דמי כי כמו שקצץ דהא כמאן דאוזפיה זוזי דאמי. ומשני הכי קאמר אם לא קצץ לו דמים ולא יצא השער הוזלו נותן לו חיטיו הואיל ולא קצץ וסאה בסאה היא ואם הוקרו נותן לו דמיהם כמה היו שוין בשעת ההלואה (ואם הוקרו) [קודם שהוקרו] שאם היה מחזיר לו חיטיו שהן שוין עכשיו יותר הוי רבית אבל היכא דקצץ לו דמים בין הוקרו בין הוזלו נותן לו דמיהם כמו שקצץ עמו.
לא יאמר אדם לחברו וכו', כלומר לחברו שאינו אריס דכיון שאין לו חטים בתוך ביתו בשעת ההלואה אסיר דשמא יתייקרו החטים ויבאו לידי רבית. אבל אומר לו הלויני כור חטים עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואפילו אם הוקרו הואיל ויש לו חטים בתוך ביתו מותר. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה וכו', אפילו בככרות שהן מצויות תדיר ליקח ואין דעת האשה הלוה מחברתה אלא לפי יום או יומים ושמא תאמר לא ניחוש שמא יתייקרו בזמן מועט קמ"ל הלל דאסיר בין סאה בסאה או ככר בככר בעינן שיעשם על שער שבשוק כיון שאין לו בביתו ולית הלכתא כהלל.
יש לו סאה (ל)לוה סאה, ואפילו אם הוקרו לא איכפת לן דכעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי דכיון דאיסורא דסאה בסאה דרבנן היא ולא נשך דאורייתא היא כי יש לו לא גזור. וסאתים בסאתים, אבל לא יותר. ור' יצחק אמר אפילו אין לו אלא סאה אחת לווה עליה כמה כורין שהרי כשלוה סאה על סאה שבבית רצה לאכול את שתיהן אוכל ואפילו הכי מותר הואיל והיה לו בשעת ההלואה הם הכי נמי אמרי' דהאי סאה בסאה הרי היא תחת כל סאה וסאה. טיפת יין אין לו וכו', ברישא דמתני' דלעיל [ס' ע"ב] הוה תני הכי אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי (כל דינר ודינר) בשלשים דינרים והרי לי אצלך בהם יין וטיפת יין אין לו ש"מ דהא יש לו טיפת יין לוה עליה כמה טיפין.
והלל אוסר ולית הלכתא כותיה, דהא אמרי' לווין על שער שבשוק ואין צריך לומר דאם אמר עד שיבא בני או עד שאמצא [מפתח] דמותר והלל אוסר אפילו בהכי. אבל חכמים אומרים לווין ככר סתם ופורעין סתם, ואפילו אם אין לו ככר דכיון דאפילו סאה בסאה אינו רבית גמור אלא מדרבנן בככר שהוא דבר מועט לא דקדקו כל כך. ודוקא על שער שבשוק, כלומר שיצא השער וידוע (שכבר) [שככר] של משקל עשרה לטרין שוה ששה פשוטין. אי נמי היכא דאית ליה מאותו המין, יש לו קמח או סולת ואע"פ שאינו ככר לחם דכיש לו דמי דהא אינו מחוסר אלא שתים ואע"פ שאין לו מאותו המין כל כך כמו שהוא לווה אלא מקצת מותר. כדתני ר' חייא וכו', דעל טיפת יין לווה עליה כמה טיפין.
בני חבורה, שהיו הולכין בדרך או שהיו יושבים בבית אחד כל איש ואיש לסעודת עצמו. המקפידים זה על זה, כלומר לוותר זה משלו לזה וכשמלוים זה לזה שום דבר שוקל במדה במשקל ובמשורה ובמנין הילכך אם אין שוקלין במאזני צדק עוברין בכל אלו ואם הם דבר יבש עוברין משום מדה ואם בשר ודבש עוברין משום משקל ואם הוא יין וחלב עוברין משום משורה משום מדת הלח ואם הן אגוזים ושקדים עוברין משום מניין ועוברין בשבתות ובימים טובים משום לווין ופורעין ביום טוב [דתנן במס' שבת קמ"ח ע"ב] ובלבד שלא יאמר לו הלויני והתם מפרש טעמא שמא יכתוב ואריך ושפיר דאמי שמתנה בעלמא הוא ולא לשם רבית אריך טוב הוא ודומה לו בספר עזרא [ד'] וערות מלכא לא אריך לנא למחזי ופירוש וערות המלך לא יפה לנו לראות.
אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, כלומר נכש עמי היום ואני אנכש עמך למחר או אחר ט"ו ימים או לאחר חדש ולא חיישינן שמא זה קשה מזה ומחזי אגר נטר לי כלומר בשכר שממתין לו על פעולתו עד אותו הזמן מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו משום דכל ימות השנה גריד אחד הם ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד ארוך מחברו או קשה מחברו וגריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין הגשמים יורדים וכן נמי כל ימי רביעה דהיינו ימות הגשמים אחד כלומר חשובין כאחד. אבל לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה, אע"פ שהמלאכות שוות שהרי זו חרישה וזו חרישה או עידור ועידור או ניכוש וניכוש אפילו הכי אסור כיון שאלו ימי רביעה שהם קצרים והארץ לחה ואלו ימי גריד שהימים ארוכים והארץ קשה ויבישה מיחזי כאגר נטר לי אי נמי איפכא שפעמים יותר קשה לחרוש בימי רביעה מפני הצינה מבימות החמה.
<h2>דף עה:</h2>
רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת וכו', אפילו רבית זה שלא בשעת הלואה כלל (אעפ"כ) אפילו הכי אסור מדרבנן.
ר' שמעון אומר יש רבית דברים וכו', לא יאמר אדם לחבירו לך ודע אם בא איש פלוני ממקום פלוני כלומר שאמר המלוה ללוה לך בשליחותי עד חנות פלוני וראה אם בא שם בעל החנות מאותו כפר פלוני שהלך לשם שהוא צריך לי אמור לו שיבא אלי ואע"פ שלא טרח בעבורו שהיה לו ללוה לעבור באותו מקום דרך שאותו חנות שם אפילו הכי אסיר משום דמחזי דבשכר מעותיו הוא שולח אותו ממקום למקום ובברייתא תני בעניין רבית דברים שאם לא היה רגיל ליתן לו שלום אל יתן לו שלום שנאמר [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור.
אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וכו', ומפרש ואזיל שהן חמשה לאוין ומפרש בגמרא שהמלוה עובר בכולן חמשה לאוין על כספך לא תתן לו שהרי פוסק עליו נשך בשעת ההלואה ועובר על לא תקח שהרי הוא לוקח בשעת פירעון והוא לו כנושה שתובעו ודוחקו [והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי] ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה, ולוה עובר מהם בשלשה משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול דלא עכברא גנב אלא חורא גנב, ערב ועדים וסופר עוברין על לא תשימון עליו נשך.
ואינו רגיל להקדים לו שלום, מרב גדלו וגבורתו ועכשיו שלוה ממנו הוא מכבדו אסור דשכר מעותיו עומד ונוטל שהוא היה נותן עשר דינרין או יותר כדי שישאל לו בשלומו כל עת שימצאהו.
מלוה עובר בכולן, בכל הני דמנא במתני' לפי שהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח נשך בשעת פירעון והוא כנושה כשתובעו ומדחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ועובר על לפני עור לא תתן מכשול ללוה להעבירו על בל תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה. לוה עובר משום לא תשיך, שהוא גורם לו ליקח מאתו נשך ותרבית ומשום ולפני עור וגומר. ערב ועדים, שהם מעידים שהלוה ללוה ברבית.
שאסור לעבור לפניו, כדי שלא יעשה לו בושת. בשני דינין, דהיינו אש ומים דכתיב [תהילים ס"ו] הרכבת אנוש לראשנו ולראשנו לשון נושה דמתרגמינן כרשיא.
ומלוה אותם שלא בעדים עובר [משום] לפני עור לא תתן מכשול, לפני הלוה לפי שפעמים כשיראה הלוה שאין שטר בידו של מלוה יהיה נותן בדעתו לכפור לו או שמא יאמר פרעתי וגורם קללה לעצמו שאם זה המלוה תובעו והלוה כופר בו ואומר לא היו דברים מעולם השומעים מן הלוה שאינו חייב לו כלום מקללים את המלוה ואומרין תבוא מאירה לפלוני שהוא תובע ממנו ממון שאינו חייב לו.
שלשה צועקין, בב"ד של מטה. ואינן נענין, משום דפושע הוא ופשיעה קא עביד. התולה מעותיו בגוי, שאומר מעות שאני משתמש בהם של גוי הם ואומר כן שלא להשביע את עצמו ופעמים שהגוי ישמע ויעמיד עליו עדים ויתבעם ממנו. כותב כל נכסיו לבניו, ונעשה הוא עני ורחמי הבן אכזרי. דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי, דשנוי מקום מועיל כדאמרינן במסכת ברכות [עיין ר"ה ט"ז ע"ב] דשנוי השם ושנוי מקום מקרעין גזר דינו של אדם.
השוכר את האומנין (וכו') והטעו זה את זה, מפרש בגמרא דהאי הטעו רוצה לומר חזרו זה בזה כלומר שהאומנין הם קבלנין שהם קבלו עליהם לתקן את הטלית בסלע רוצין לחזור בהן כשתקנו חצי טלית ואם הם שכירי יום נמי רוצין לחזור בהן בחצי היום אין לבעל הבית עליהם אלא תרעומת שהם מטריחים אותו לשכור פועלים אחרים ונותן להם משכרן כפי מה שהגיע בחשבון מה שעשו ושוכר משאר השכר פועלים אחרים שהם מצויים לפניו הרבה וכיון דלית ליה פסידא לבעל הבית אין לו עליהם אלא תרעומת דקיי"ל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דכתיב [ויקרא כ"ה] כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ודרשינן [לעיל י' ע"א] ולא עבדי[ם] לעבדים בין שהם שכירי יום בין שהם בקבלנות וכן נמי אם בעל הבית חוזר בהן בחצי מלאכתן אם היא בקבלנות או בחצי היום אם היא בשכירות והן מוצאין מיד בעל הבית אחר שרוצה לשכרן ולתת להם בשכרן מה שמחסר להם בעל הבית משכרן אין להם עליו אלא תרעומת שהוא מצריכן להוליך כליהם על כתפיהם בחצי היום וליכנס בשדה אחרת דכי היכי שהם יכולים לחזור בו גם הוא יכול לחזור בהם ובלבד שלא יגיע להם פסידא בהחזרתו.
שכר את החמר ואת הקדר להביא פרפרין וחלילין וכו', קדר בעל קרון, פרפרין עצים משופין ונאים לעשות לו אפריון, וחלילין לשמח בהם את החתן או לכלה או למת לקונן. משרה, חריצין מלאים מים ששורין בהם את הפשתן כשהוא בגבעוליו. וחזרו בו, האומנין או הפועלים אחר ששלמו חצי מלאכה שקבלו עליהם לעשות. והוא מקום שאין שם אדם, כלומר שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד והוא סומך עליהם וצרכי חתן וכלה ומת שדרכן לעשות בחלילין כדבר האבד דמי לפיכך שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם, מפרש בגמרא עד כדי שכרן או יותר מכדי שכרן אם יש מכלי האומנות של אלו ברשותו בין שהתחילו במלאכה בין שלא התחילו במלאכה אבל לא קאמר שישלמו לו מביתו מה שהפסידוהו כיון שלא זכה בכליהם בדיבורא בעלמא אין להפסידן ממון משום גרמא לחודה. או מטען, שאומר להם סלע קצצתי לכם בתחלת המלאכה ועכשיו אני מקבל עלי שתים סלעים לתת לכם לערב וכשתובעין ממנו שכרו לערב אינו נותן להם אלא כפי מה שהתנה להם בבוקר דהיינו סלע לחודיה דכיון שדבר אבד היה אין להם עליו אלא תרעומת דכפי שעשו כן יעשה להם גמולן ישוב בראשן.
השוכר את האומנין וכו', כלומר השוכר את האומנין לעשות עמו מלאכה בקבלנות בכך וכך וחזרו בהן לאחר שעשו מקצתה. ידם על התחתונה, כלומר אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה אותה מלאכה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות דין הוא שיעכב משכירות המגיע להם ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתיגמר מלאכתן כפי שהתנו לגומרה בסלע ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה לו בפחות ישום להם מה שעשו ויתן להם כמה שפסק להם שאם עשו חצייה יתן להם חצי שכר שהוא סלע וישאר בידו חצי סלע אע"פ שיכול לגומרה ברביע סלע ואין יכולין לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו דזהו סלע חוץ ממה שיטלו אלו פועלים השניים בשכר השלמתה דכיון דחזרו בהם ידם על התחתונה [ע"ו ע"א] ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה אם הוקרו פועלים יתן להם כנגד מה שעשו אע"פ שאינו יכול להשלימה בסלע לחודה אלא בסלע וחצי ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה. וכל המשנה ידו על התחתונה, כגון נותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שאם השבח יתר על היציאה אין לו שכרו משלם אלא דמי יציאת עצים וסממנין ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. וכל החוזר בו ידו על התחתונה, מפרש בברייתא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו מן העידית, כלומר מן העידית שבאותו שדה ולא קאמר מעדית נכסיו דלא יהא אלא כבעל חוב ובעל חוב דיניה בבינונית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית שבאותו קרקע, ואיכא בגמרא לישנא אחרינא דהאי מן העידית מעידית שאר נכסיו רוצה לומר כיון שהמקח היה גדול מאלף זוז משום דסתם מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין כלומר סתם אין האיש קונה קרקע גדולה כזו אלא אם כן מכר מטלטלין ושדות אחרות קטנות שהיו לו ומוכרן בזול לפי שאין מצוי שיהיו לבעל הבית כל כך מעות מצויות בידו וכשחוזר בו מוכר נמצא שהוא ניזק על ידו ותנן הניזקין שמין להם בעידית נכסיו של מזיק כדכתיב [שמות כ"ב] מיטב שדהו וגומר אבל דמקח שאינו גדול כזה משמע דלא יהיב ליה אלא מעדית שבה ולא מעידית נכסיו ושלשה פסקי משנה בחזרת פועלים כולן צריכות דבכל אחת ואחת בא ללמד דין אחד דאי תנא קמייתא לחודה הוה אמינא אפילו אין שם אדם מוצא לשכור דלא יהא להם אלא תרעומת קמ"ל (דלא) אידך דהיכא דאית ליה הפסידא שוכר עליהן או מטען ובכל הני תרתי לא ידעינן אי בעל הבית חוזר בו מה דיניה קמ"ל האיך שאם בעל הבית חוזר בו דינו שוה לדין פועלים דידו על התחתונה.
<h2>דף עו.</h2>
חזרו בהם לא קתני אלא הטעו זה את זה וכו', חזרו בהם לא קתני דליהוי משמע שבעל הבית חזר בו ואמר שאינו צריך עכשיו למלאכה או שהפועלים חזרו בהם שלא רצו לעשות עוד עמו מלאכה הוה שמעינן מינה דבחזרו תרעומת יש להם זה על זה אפילו בדבר שאינו אבד אלא הטעו זה את זה קתני ולא שבעל הבית הטעה אותם אלא הפועלים גופייהו הטעו אהדדי כגון דאמר בעל הבית לפועל אחר אגר לי פועלים בד' ד' פשוטים כל פועל ופועל ליומא ואזיל ואגר בג' ג' פשוטי בלחוד ואע"ג דסבור וקביל יש להם תרעומת עליו דלית ליה להאי פועל אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות והוא חס על עושר בעל הבית שלא יחסר ולא חס על עניים ומרודים של פועלים ומשמע דוקא בכי האי גונא הוא דאיכא תרעומת אבל חזרו זה בזה ולא באו לעשות מלאכה בדבר שאינו אבד אפילו תרעומת אין להם זה על זה דסבירא לן כרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דכתיב [ויקרא כ"ה] כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. ואי בעית אימא האי תנא חזרו הטעו קרו ליה, ואפילו בדבר שאינו אבד יש להם זה על זה תרעומת שיצטרך בעל הבית לטרוח ולחזר אחר פועלים אחרים או הם יצטרכו לטרוח אחר שוכרים אחרים דתניא השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית וכו' לקמן מייתי לה בהלכות הרב ז"ל ש"מ דלישנא דתנאי היא למיתנא הטעו במקום חזרו.
כללא דנקיטינן וכו' והראהו בשל חברו נותן לו שכרו מושלם, דהא עליה דידיה לחודיה סמיך שהרי לא היה יודע שהיה שוכרו אלא לצורך עצמו. וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, כלומר כפי מנהג המדינה לשכור פועלים. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית, ואיהו כיון דשני בשליחותיה בטלה ליה שליחותיה והוי כמאן דמתגרי בסתם דמדינא שקלי כמנהג המדינה. והני מילי היכא דלא שויא עיבידתייהו ארבעה פשיטי, כלומר שלא טרחו במלאכתן אלא בשעה שדרך שאר פועלים לטרוח ולא הקדימו בבוקר קודם זריחת השמש ולא העריבו אחר ביאת השמש. אבל היכא דשויא עיבידתייהו ארבעה, כלומר שהקדימו והחשיכו לפי שהיו סבורים שינתן להם יותר מרב שאר פועלים דינא הוא דשקיל מיניה ארבעה דהא איכא פועלים דאיתגרי בד' אי נמי לא הקדימו ולא החשיכו איפשר שלא רצו לנוח בשעה שדרך פועלים לנוח מעט ולטבול פיתן (בחומש) [בחומץ] וניכר בשדה שהרי ידוע הוא כמה הוי שיעור ריפקא דחד גברא בחד יומא כדאמרינן בבבא בתרא [י"ב ע"א] דאינהו תלתא אצייתא דתליסר תליסר גופני כי היכי דרפיק חד גברא ביומא. ואי לא ידיע עיבידתייהו מאי דשויא כגון ריפקא דמלי מיא, כגון ששכרן לחפור בורות או חריצין ויצא מקור המים ומלאו ואינו ניכר אם חפרו הכל היטב או שמא במקום אחד חפרו היטב ולא בשאר המקומות כפי הצורך ואינהו אמרי שראוי ליתן להם ארבעה. לא שקלי אלא תלאתא כמנהגא, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
דעתייהו אעילוייא, אע"פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבו של זה אמרו אלא להוסיף דהכי קאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וכיון שפוחת לא נתכוונו לעשות כדבריו וכיון דשויא עיבידתייהו ארבעה דינא הוא דליתיב בעל הבית להו יתר ממנהג רוב הפועלים דעל מנת כן הטריחו עצמן יותר מדאי דאיכא פועלים נמי דשקלי לפרקים ארבעה. אלא כי קא מיבעיא לן היכא דאמר ליה בעל הבית בארבעה וכו' ולא איפשיט הילכך לית להו אלא תלתא, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע מהאי טעמא דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואי תפס תובע הוי בעל הבית המוציא מחבירו.
<h2>דף עו:</h2>
אין להם זה על זה אלא תרעומת, כיון דאמר להו השכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרי כי הדרי בהו צא ושכור פועלים אחרים איכא תרעומת שיהיו צריכין לחזר אחר פועלים אחרים וזה אחר שוכרים אחרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. בד"א שאין להם עליו ממון אם חוזר בו בשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אמר להן חוזרני בי אבל אם הלכו אצל המלאכה כגון אם הם חמרים ששכרם להביא לו תבואה ממקום אחר והלכו שם ולא מצאו אי נמי אם פועלים ששכרן לעדור והלכו ומצאו שדה כשהיא ליחה מליאה מים ואינה ראויה לעדור בה יתן להם שכרם של כל אותו היום משלם לפי הראוי להם כדמסיים ואזיל אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם כלומר אומדין לחמרין כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך ולבוא ריקם מלבוא טעון אי נמי עושה מלאכה ליושב ובטל כלומר אומדין לפועלים כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום וליטול כך וכך. בד"א כגון שלא התחילו במלאכה, ארישא קאי ועד השתא פריש ואזיל מידי דשכירות והשתא פריש מידי דקבלנות בד"א דחזרו בהם או חזר הוא בו דאין להם אלא תרעומת בזמן שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה יש דין ממון ביניהם ומהו הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו לפי חשבון שעשה. כיצד וכו' ארגו חצייה, ומגיע לשכרו סלע לפי תנאם אם היה שוה ששה דינרין כלומר שאם היה בא לשכור שכירים אחרים לחצייה אינו מוצא בפחות מששה דינרין נמצא נפסד בעל הבית במה שהוא עתיד להעשות אפילו הכי אין הולכין אחר העתיד להעשות אלא שמין להם את מה שעשו לפי חשבון תנאם ונותן להם דלית ליה להאי תנא הא דתני במתני' כל החוזר בו ידו על התחתונה או יגמרו המלאכה הם עצמם ויטלו שתי סלעים, ובגמרא בעי פשיטא ומשני לא צריכא דאיקור עיבידתא ואיקור פועלים ואזל בעל הבית ופייסוהו מהו דתימא מצו אמרי ליה כי מפייסת לן אדעתא דטפית לן אאגרן קמ"ל דמצי אמר להו בעל הבית כי אמרי לכו שאעשה לפניכם שלא תתרעמו עלי רציתי לומר אדעתא דטפיאית לכו באכילה ובשתיה. סלע נותן להם סלע, כלומר דאם אינו יפה אלא סלע שנמצאין פועליו לעשות חציה השני בסלע, ובגמרא פריך פשיטא ומשני לא צריכא דזל עיבידתא ואמר להו בטפי זוזא ולבסוף איקר עיבידתא וקאי בטפי זוזא מהו דתימא מצי אמרי טפי זוזא אמרת לן טפי זוזא הב לן קמ"ל דאמר להו כי אמרי לכו אדעתא דלא קים לכו השתא קים לכו. פירושא אחרינא פשיטא דכי גמרי שני סלעים הוא דשקלי, דאייקר עיבידתא כלומר הוקרו פועלים ואמרו ופרשו ונתרחקו מן המלאכה כלומר מרו על דבריהם שהתנו לעשות פייסינהו הרבה להם תחנונים שישובו לגמור מלאכתן והוא יעשה להם ניח נפש מהו דתימא וכו' כלומר כיון דיד פועל על העליונה נימרו ליה כי פייסת לן ואמרת לן דנעביד לך נייח נפש אדעתא דטפית לן אאגרן קמ"ל שלא נתכוון אלא אדעתא שיוסיף להם בשר ויין על כל מה שהיה נהוג ולא נתכוון להוסיף להם מעות על שכרן הראשון פשיטא אם יפה סלע מה שעשו נותן להם סלע אלא מה יתן ומשני לא צריכא דזל עיבידתא מעיקרא כלומר כששכרן היו פועלים בזול ואגרינהו בטפי זוזא כלומר אלו לא רצו להשתכר כשאר פועלים והוסיף להם זוז כשפסק להם סלע על חצייה לא היה ראוי אלא סלע חסר דינר והשתא איקר עיבידתא וקם בטפי זוזא ששאר פועלין נוטלין עליו סלע מהו דתימא כיון דלרבנן יד פועלים על התחתונה מצי אמרי ליה וכו' דלא קים לכו לא הייתם יודעים שתהיו ראויים ליטול סלע ואני בכך היה אפשי לשכור וראיתי בדעתכם שלא לשכור בפחות מסלע ואמרתי לכם להוסיף זוז על השכר פעולה כדי ליטול סלע להשלים רצונכם השתא דקים לכו שהכל כרצונכם לא התניתי על זאת להוסיף. ר' דוסא אומר שמין להם מה שעתיד להעשות, כלומר ר' דוסא סבירא ליה כסתם מתניתין דתני כל החוזר בו ידו על התחתונה ומשום הכי אם יגיע הפסד לבעל הבית במה שעתיד ליעשות כי הכא שלא יגמור מלאכתו בלא הפסד שני דינרין משום הכי אמרינן שיהא כל ההפסד על האומנין ולא יתן בעל הבית אלא שקל ובששה דינרים הנשארין לו יגמור בהן מלאכתו או יגמרו הן מלאכתן ויטלו שני סלעים, ובגמרא פריך פשיטא ומשני לא צריכא דזל עיבידתא וחוזר בעל הבית ואיזול פועלים ופייסוה מהו דתימא מצי אמר להו כי פייסנא לכו אדעתא דבצריתו לי מאגרא קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבידנא לך עיבידתא שפירתא. פירוש מהו דתימא מצי למימר להו הואיל ואמר ר' דוסא יד פועל על התחתונה טעמא משום דתפיס בעל הבית הוא והשתא כי פייסוה פועלים מצי אמר להו וכו' סלע נותן להם סלע, ומקשי בגמרא פשיטא [ומשני] לא צריכא דזל עיבידתא ואוזילו אינהו גביה מעיקרא מהו דתימא מצי למימר להו בציר זוזא אמריתו לי בציר זוזא אתן לכו קמ"ל דאמרי ליה כי אמרנא לך דלא קם לך השתא קים לך. סלע נותן להם סלע כלומר דאם מה שעתיד להעשות יכול לגמרו בשכירות סלע נותן להם במה שעשו סלע פשיטא לא צריכא דזל עיבידתא השתא לכך יגמר בסלע אבל בשעת תנאם היה חצייה ראוי ליותר מסלע והם כשפסקו על כלה שני סלעים (רחוקים) [דחוקים] היו ואוזילו גביה מהו דתימא הואיל ולר' דוסא יד פועל על התחתונה נימא להו בציר זוזא אמריתו לי בציר זוזא שקילו וכיון שכל אומני העולם עושים חצייה בסלע טלו אתם כמה שעשיתם סלע חסר זוז קמ"ל דאמרינן ליה כי אמרי' לך אדעתא דקים לך לעשות בסלע וראינוך שלא היה דעתך להוסיף נתרצינו לך אנו לסלע דהא הויא פחות מכדי שכר פעולה השתא דקים לך אי (איפשיט) [אפשינו] בפחות מכאן שהרי בסלע נתרצית.
בד"א, דיכיל פועל לחזור בו לדעתייהו דרבנן אפילו בלא פסידא לפועל ולדעתיה דר' דוסא בפסידא דשמין להם את מה שעתיד להעשות הני מילי בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד ורוצין לחזור בהן שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו לכם שתי סלעים ולאחר שיגמרו המלאכה לא יתן להם אלא סלע. ועד כמה שוכר עליהם או מטען עד ארבעים זוז או עד חמשים זוז, וההפסד היה יותר ויותר ולקמן מפרש מאין יפרע בעל הבית את כל זה ומשני לאחר שבאה החבילה לידו כלומר אם יש בידו משלהם כדרך אומנין המקבלין עליהם שאם לא היה בידו משלהם אין יכול להוציא מידן בדין כיון דקיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום בין בשכירות בין בקבלנות על מנת ספק זה נכנס בעל הבית בשעה ששכרן וסבר וקביל שלא היה סומך בהן אבל כיון שיש בידו משלהן סומך דעתו על אותן כלי אומנותן שיחזיק בהן עד שיגמרו והפועלים עצמן על דעת כן הכניסום לרשותו שיבטח בהם יותר. ובד"א דקאמר ר' דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל יש שם פועלים לשכור מצי אמרי לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתא שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים שאיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם.
חביבי אמר וכו', רב היה קורא דודו ר' חייא חביבי. לא הוה יהיבנא להו כלל, דמזלייהו גרים ואינהו הוו ליה לאסוקי דעתייהו שמא ימצאו שדה ליחה. הא דסייר לארעא מאורתא, כלומר הוליך פועלים שם וראו ולא הבינו שהיא ליחה או שירדו גשמים בלילה לא יהבי להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשכרו על זה השדה ושדה זו הרי היא ליחה אבל אם שכר אותם לריפקא סתם ולא הראה להם על אי זה הוא שדה שוכרם מצי אמרי ליה תן לנו שדה אחר שאינו בעמק זה שלא הזיק לו הגשם כזה ונעבדנו ועליו היה לתת לבו ולהתנות ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ומשום הכי יהיב להו כפועל בטל. פסידא דפועלים, הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא ולא יהיב להו מידי דאומר להם (מזלייהו) [מזלייכו] גרים. לא סיירוה פסידא דבעל הבית, דאמרי מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן.
<h2>דף עז.</h2>
לדוולא, להשקות פירותיו וגנותיו. ואתא מיטרא, והשקה אותה ואינה צריכה עוד לדוולא. פסידא דפועלים, שהיה להו להתנות על זה דמילתא דשכיחא הוא לירד מטר אפילו בתקופת תמוז. אתא נהרא, כלומר גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכא לדוולא. פסידא דבעל הבית, דפועלים אינם יודעים במנהג שדהו שיהא רגיל להעלות ולהשקותה ועל כן לא היה להם להתנות אך הוא היה יודע והיה לו להודיעם. ופסק נהרא לפלגא דיומא, ואינן יכולין להשקות אי לא הוה רגיל לפסוק מימיו ועכשיו שפסק אמרי' מזלא דפועלים גרים ולא יהיב להו אלא שכירות יום. הוה רגיל דפסיק, אמרי' נותן להם שכר של כל היום דאיהו בעל הבית שהיה יודע איהו דאפסיד אנפשיה שלא הזכיר להם את זה ולא שכר כל היום ממש אלא אומ' אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו'.
אבלושי דמחוזא, במחוזא ששם מקומו של רבא היו בני אדם רגילין לשאת משואות תדיר וכשיושבין בטלין קשה להם.
[תוספתא פ"ז ה"ב] והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם, דהא אנוס בדבר הוא שלא רצו לתת לו ומיירי שלא היה שליחותו שישא משא על כתיפו דלא שייך לממרינהו אינו דומה הבא טעון להבא ריקם. טול מה שהבאת בשכרך, כלומר אע"פ ששוה שכרו שלא שכר עצמו אלא על מנת שיטרח (לעדור) [למכור]. ולחצי היום שמע שמת לו מת והוא אסור בעשיית מלאכה דילפינן מפסוק [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל ודרשינן [מו"ק ט"ו ע"ב] מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. או שאחזתו חמה, שהוא חולה ואינו יכול לעשות מלאכה. נותן לו שכרו, כלומר לאותו חשבון כפי מה שהתנה לו כלומר אם היה שכרו דינר נותן לו דינר. טעמא דאנוס הוא, דלא מפסדינן ליה מאגרא כלל אבל לא אניס לא מצי הדרי בהו.
<h2>דף עז:</h2>
רבן גמליאל אומר מלמדין אותו וכו' והרי אני נושה בו שמונה מאות זוזי וכו', והפירות הלוקח יאכלם או המוכר אכיל להו בנכיתא דכיון דעשאן עליו מלוה הוה ליה כאילו קבלם והלום [ו]הקרקע נקנה בכסף. אוקימנא בדעייל ונפיק לזוזי, כלומר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור (דכיון) [וכיון] דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה ומשום הכי צריך שיכתוב לו הכי והריני נושה בו שיהא זוקף לו במלוה מה שנשאר לפרוע מן הדמים אבל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי אותו מוכר כלומר שאינו צריך המעות ואינו מחזר עליהם אע"ג דלא כתב ליה הכי קנה.
תניא הנותן ערבון וכו' ונתן להם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו, הואיל ולא נתן כל מעותיו יד הלוקח על העליונה ואם רצה הלוקח יתן לו המוכר מן הקרקע כנגד מעותיו שהרי קרקע נקנה בכסף וקנה מן הקרקע כשיעור אותן מעות שנתן לו. ומהיכן מגבהו, המוכר ללוקח. מן העדית, משום דיד המוכר שחזר בו ידו על התחתונה. ובזמן שהלוקח חוזר בו, יד הלוקח על התחתונה ויד מוכר על העליונה. רצה אומר לו הילך מעותיך, שאיני רוצה למכור שדי לחצאין או הילך קרקע כנגד מעותיך, דעל כרחך קנית מן הקרקע כשיעור מעותיך. ומהיכן מגביהו מן הזיבורית, ובשוה משום דיד לוקח החוזר בו על התחתונה.
הנותן עירבון לחברו, על קצת המכר כלומר שאינו שוה העירבון כסך המכר. ואמר לו אם אני חוזר בי, מזה המקח תזכה בזה המשכון שלי ואם לא תרצה למכור לי תכפול לי זה העירבון שתשלם לי אחד שוה כפלים מזה. נתקיימו התנאים, אע"ג דלא אמר ליה מעכשיו דר' יוסי אזל לטעמיה דאמר בבבא בתרא בפרק (יש נוחלין) [גט פשוט קס"ח ע"א] דאסמכתא קניא. ר' יהודה אומר דיו אם יקנה כנגד ערבונו, דר' יהודה נמי לטעמיה דאמר אסמכתא לא קניא ואם רוצה לחזור בו חוזר ואינו צריך לכפול בו תנאו אבל כפי ששוה העירבון קנה מן הקרקע דהא תפיס לאותו עירבון ודמי כאילו נתן לו מקצת הדמים דודאי קנה כנגד מעותיו אם ירצה ליטול קרקע. אמר רשב"ג בד"א, דיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו הני מילי בשנתנו לו בתורת עירבון ולא לשום פירעון. דאמר ליה ערבוני יקון, כלומר יקנה וכיון שהזכיר לו ערבוני יקנה משמע כנגד ערבוני יקנה ולא כל הקרקע כולו ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. ואקשינן דר"ג אדר"ג, דהא הכא אע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי. ומשנינן וכו', הא דעייל ונפיק מוכר אזוזי וכו' כדפרישית לעיל.
ספר המאור [מ"ח ע"א מדפי הרי"ף], דאמר רבא האי מאן דמזבין וכו' עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין האי כדיניה והאי כדיניה האי לענין קנין גמור והאי לענין מי שפרע לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל הם הכי נמי האי כדיניה והאי כדיניה וההיא דאמר רבא בההוא דפש ליה חד זוזא לא קנה פירושו לא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ולענין מי שפרע והוא הדין לקרקע לענין קנין גמור דלא קנה [וכל קנה] דאמרי' בהאי שמעתא בקרקע קנה לגמרי מאי דקנה כנגד מעותיו קנה לגמרי כנגד מעותיו מאי דקנה הכל קנה לגמרי הכל וכל קנה דאמרי בהאי שמעתא במטלטלי לענין מי שפרע הוא דבזוזי בלא משיכה עסיקינן דאי במשיכה ליכא ספיקא דודאי קנה לגמרי הכל לא שנא עייל ונפיק אזוזי ולא שנא לא עייל ונפיק וליכא לאיפלוגי בהא אלא בזוזי בלחוד בלא משיכה הוא דאיכא לאיפלוגי ולענין מי שפרע דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ומאן דקא הדר ביה בין מוכר בין לוקח מקבל מי שפרע ואי עייל ונפיק אזוזי אפילו לא פש ליה אלא חד זוזא לא קנה לענין מי שפרע אלא כנגד מעותיו ואית ליה למוכר זכותא בגויה [דההיא זבינא] כדי ההוא זוזא דפש גבי לוקח ואי לוקח קא הדר ביה יד מוכר על העליונה אפילו בעי לוקח (ליה) למהוי שותפא בכדי מה שנתן ומה שנשתייר הוא שחוזר בו אפילו הכי יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך וליכא דין מי שפרע או הילך חלקך מגוף המכר כנגד מעותיך וליכא נמי דין מי שפרע אי מקבל מיניה לוקח הכי למהוי ליה שותף בגויה ואי מוכר בעי למהוי שותף ולא מקבל מיניה לוקח ובעי למהדר ביה לגמרי מקבל עליה מי שפרע ומהדר ליה מוכר זוזיה ואי מוכר קא הדר ביה אפילו בעי מוכר למהוי שותפא בהדי [בכדי] ההוא זוזא דפש ליה גביה אפילו הכי יד דלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי שנתתי לך וליכא דין מי שפרע אי מקבל מיניה מוכר או תן לי חלקי מגוף המכר כנגד מעות[י] וליכא נמי דין מי שפרע אי מקבל מיניה מוכר הכי למהוי ליה שותפא בגויה ואית ליה למוכר זכותא בגופיה דההיא זבינא כדי ההוא זוזא דפש גבה (ללוקח) [דלוקח] ואי לוקח בעי למהוי שותפא בכדי מה שנתן ולא מקבל מיניה מוכר הכי ובעי למהדר ביה לגמרי מקבל עליה מוכר מי שפרע ומהדרינן ליה זוזי ואי אמר ליה ערבוני יקון לעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו בין קרקע בין מטלטלין האי כדיניה והאי כדיניה ובזמן שהמוכר חוזר בו ושקיל הלוקח מגופיה דזבינא [קרקע כנגד מעותיו בשעת המכר] שקיל מעידית שבה ואי מהדר ליה מעות מגבי ליה מבינונית הנכסים ואי זבינא יקרא היא וגרם ליה מוכר הפסד ללוקח לאוזולי ולזבוני היכא דמהדר ליה מעות מגבי ליה מעידית דנכסים כדין מזיק ואי מגבי ליה מגופיה דזבינא [מדעת לוקח שמין לו כשעת גבייה] ומגבי ליה מעידית שבה ורב נחמן בר יצחק [ד]אמר מעידית שבה ורב חייא דאמר מעידית דנכסים לא פליגי אלא רב נחמן מפרש לה או תן לי קרקע כנגד מעותי היכא דשקיל מגופיה דזביניה שקיל מעידית שבה ורב חייא מפרש לה או תן לי מעותי דאי אית ליה מעות מגבי ליה מעות ואי לית ליה מעות מגבי ליה מעידית דנכסים והלכתא כתרוייהו ואם הלוקח חוזר בו והמוכר מחזיר לו מעותיו מגבי ליה מזיבורית דנכסים היכא דלית ליה מעות דאפילו בעל חוב נמי דינו בזיבורית אי לאו משום נעילת דלת והכא נעילת דלת ליכא ואי מגבי ליה מגופה דזבינא יהיב ליה מזיבורית שבה, וההוא דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות דאמרינן קנה כנגד מעותיו מיתוקמה בין דעייל ונפיק בין [ד]לא עייל ונפיק אי עייל ונפיק היינו (דיליה) [דיניה] דלא קנה לעולם אלא כנגד מעותיו ואי לא עייל ונפיק נמי כיון ששדות חלוקות זו מזו הם לא אמרינן קנה הכל עד שיתן דמי כולן וכל מאי דאמרינן קנה כנגד מעותיו דינם כשותפין בדבר שיש בו דין חלוקה כדינו ובדבר שאין בו דין חלוקה נמי כדינו ובמוכר שדהו מפני רעתה קנה הכל ואע"פ שלא נתן לו אלא מקצת דמים ואפילו עייל ונפיק אזוזי אי נמי כתב לו הריני נושה בו קנה הכל ככל מכר שבעולם כל זה לשון ספר המאור.
<h2>דף עח.</h2>
עד כדי שכרן, אם סלע סלע אם שתים שתים אבל ביותר לא שהרי אינו יכול להוציאו מידיהם בדין דהא אינו אלא גרמא בעלמא. לאחר שבאה חבילה לידו, כלומר אם יש בידו משלהם כדרך האומנין המקבלין עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותן לבעל הבית.
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר, כגון שאמר לו המשכיר להיכן אתה רוצה להוליכה ואמר לו השוכר בהר ושינה והוליכה בבקעה חייב השוכר לשלם ואע"פ שהיא אונס משום דאמרינן דשמא זאת הבהמה היתה רגילה לילך בהר ושינה והוליכה בבקעה ואוירא דבקעה קטלה ופושע הוא ואע"ג דלא אמר ליה על מנת להוליכה חייב או שמא היתה רגילה לילך בבקעה ואוירא דהר קטלה ואע"פ שהדרך ישר וחלק שיעור זה עשרה מילין וזו עשרה מילין חייב והאי דקרי לחמור בלשון נקבה משום דהכי כתיב [ש"ב י"ט] כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה וכן נמי [בראשית ל"ב] גמלים מיניקות.
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, כלומר בסתמא אע"פ שלא אמר לו על מנת. אם החליקה רגל הבהמה בבקעה (כלומר) פטור משום דלאו פושע הוא דכיון דהחליקה בבקעה כל שכן שהחליקה בהר ועל ספק זה שכרה לו אבל אם הוחמה ומתה חייב דפושע הוא דאם היתה בהר לא היתה הוחמה כל כך הילכך בפשיעתו מתה לפי שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביב ואין אויר שולט בהו. וכן נמי השוכר את החמור להוליך בבקעה וכו' אם החליקה חייב לפי שההר ראוי להחליק יותר שראש ההר חד ומשופע לצדדין. ואם הוחמה פטור, כלומר אם הוחמה מחמת שהיתה רוח דרומית מנשבת בו שמחממת אויר העולם פטור דכיון שאפילו הר ששולט בו הרוח נתחמם כל שכן שנתחמם אויר של בקעה. ואם מחמת מעלה, כלומר מחמת עליתה במדרון ההר מראשו לרגליו חייב לפי שהמעלה ודאי גרמא לה שהרי היתה רוח צפונית מנשבת ואין אויר העולם מתחמם אלא קראו בינוני והוא שינה להוליכה בהר אבל משנה שלפני זו דלא משוי חילוק בין הוחמה להוחלקה ומיחייב שמיירי שלא מתה לא מחמת החליקה ולא הוחמה אלא מחמת ששנתה מנהגה שלא הורגלה לאויר של בקעה כלל אלא באויר ההר או בהפך מזה באויר ההר ולא באויר בבקעה הכי מתפרש בגמרא.
השוכר את החמור והבריקה וכו', מפרש בגמרא אבזקת כלומר נולד לה תולעת בין עור לבשר ואינה יכולה לילך אלא בצער ובמתון נהוריתא כלומר שהוכתה בסנורים ובטורח יכול לישר אותה בדרך ולהצילה מן הפחתים, אומר לו, משכיר לשוכר הרי שלך לפניך ולא יהיה מעמיד לו חמור אחר בשכירות שנתן לו לפי שהרי יכול להשתמש בו על ידי הדחק אע"פ שהבריקה או נעשית אנגריא שנטלוה מבית המלך לעשות בה מלאכת המלך ולהחזירה לו אחר כן אומר לו נמי הרי שלך לפניך והכי מוקמינן לה בגמרא באינגריא חוזרת הילכך לאחר שיחזירנה לו מבית המלך יכול לעשות ממנה צרכו דמזלו של שוכר גורם לו כשבא תחת ידו פגע בו מה שלא הורגלה בכך הילכך ימתין לה עד שתשוב מעבודת המלך וגבי הבריקה נמי ילך בנחת בדרך ולא יריצנה וכשנתעורה בסנורים יישרנה בדרך ויוליכנה למקום חפצו אבל אם מתה או נשברה שאינו יכול להשתמש בה לעולם חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר כלומר שישכור לו חמור אחר בדמי הנבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו כפי מה שצריך לו לשכור חמור אחרת להשלים לו כל אותו הדרך שנתרצה לילך בו.
רישא שמתה מחמת אויר, ולא החליקה ולא הוחמה ומתה מעצמה מעתה הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר כלומר לא היתה לימודתה באויר ההר וקשה לה או לא היתה לימודתה באויר של בקעה וקשה לה. ר' יוסי בר' חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא, כלומר עייפות יגעה ממשאה הוליכה בהר יכול לומר עייפות המעלה שעלתה לראש ההר הועיל לה מתחלתה על כן עייפה לאחר זמן כשהלכה בדרך החליקה ויגעה תחת משאה ומתה ואם שנה הוליכה בבקעה אע"פ שלא ראינו אותה מזעת ולא היה אותו היום חום מאוד לומר הוחמה אפילו הכי יש לומר אילו הלכה בהר היה (ההר) [האויר] שולט שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה אבל בבקעה לא שלט אויר והיא היתה חסרה כח ויגעה לה. שהכישה נחש, דאמרינן ליה אילו לא שנתה הדרך לא היה מכישה נחש. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן רישא מני ר' מאיר היא וכו', כלומר לעולם רישא נמי איירי שתמות או מחמת החליקה או משום הוחמה ואפילו אם מתה בהר מחמת שהוחמה חייב ולא אמרי' הואיל והוחמה בהר כל שכן שהיתה הוחמה בבקעה אלא הואיל ושינה בה נעשה עליה גזלן ואפילו שינה לטובה הילכך מיחייב באונסיה וכן נמי אם החליקה אפילו בבקעה חייב הואיל ושינה בשליחותו נעשה עליה גזלן ומיחייב לשלם ור' מאיר קתאני לה. [ע"ב] דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני וכו', והא הכא דליכא אלא דיבורא בעלמא דודאי כי היכי דיהיב לה זוזי ליקח בו חלוק הם הכי נמי הוה יהיב ליה זוזי אם ירצה ליקח בו טלית ואפילו הכי קרי ליה גזלן.
<h2>דף עח:</h2>
מגבת פורים לפורים, כלומר גבוי שעושין הגבאין לצורך פורים לפורים כלומר יתנוה לצדקה של פורים ולא לצדקה אחרת. ואין מדקדקין בדבר, לדעת אם יצטרך כל הגבוי לעניים ולא ניתן להם כל הגיבוי אלא דיים בכך והשאר יהיה לצדקה אחרת אלא הואיל וגבוהו לצדקה של פורים ינתן כל הגבוי לעניים לאכול ולשתות בפורים. ואין העני רשאי לעשות מהן רצועה לסנדלו אלא א"כ התנה במעמד טובי העיר, שאם יקח מהם דבר שאינו (צריך) [צורך] סעודה נמצא מעביר על דעת הגבאין ונקרא גזלן ורבן גמליאל מיקל דיכול לעשות בהן העני רצונו וקיי"ל כותיה דנהי דאסור לשנות מדעת בעל הבית אבל אי עביד לא מקרי גזלן אלא אמרו ידו על התחתונה כדסתם לן תנא כל המשנה וכו'.
אמר רב לא שנו, דאינו חייב להעמיד לו חמור אחד אלא באינגריא חוזרת שכשנשלמה עבודת המלך מחזירין אותה לו משום הכי אמרינן לו המתן עד שתחזירנה לך אבל באינגריא שאינה חוזרת חייב המשכיר להעמיד לשוכר חמור אחר משום דהוה ליה כאילו מתה או נשברה. אם בדרך הליכתה ניטלה, כלומר שפגעו בו עבדי המלך בדרך מקרה שאם לא פגעו בה לא היו מחפשין אחריה הילכך אינו חייב להעמיד לו חמור אחר משום דמצי אמר ליה להאי אי [מזלא] דידך הוא ואם לאו שאפילו לא היו פוגעין בה היו מחפשין אחריה שהיתה נודעת להם ודאי מחמת המשכיר באו ולפיכך חייב המשכיר להעמיד לו לשוכר חמור אחר ולא יאמר לו הרי שלך לפניך (כלומר).
<h2>דף עט.</h2>
ששכרה למשוי, שאע"פ שהיא שוטה או עוורת אם ישמרנה בדרך ויטלנה למקום שהוא רוצה יוכל לבוא אל מחוז חפצו שאפילו (השליך) [השליכה] משאה מעליה לא תפסד הפרקמטיא. אבל לרכוב עליה, אם יפילנו בדרך ישבר מפרקתו או רגלו חייב להעמיד לו חמור אחר. וכלי זכוכית, והדומה להם כלים הנשברים חייב להעמיד לו חמור אחר.
אם יש בדמיה, כלומר של נבילה זו ליקח חמור אחר יקח אותו וישלים דרכו ואחר כן יחזירנה לו (לשכור) [למשכיר] אבל אם דמי הנבילה כל כך מועטין שאינן מספיקין לשכור חמור אחר אפילו גרוע אלא לשכור לו חמור אחר עד אותו מקום שירצה לילך בה. אל ישכור, משום דמיכליא קרנא לבעלים הראשונים דכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור אחר מיירי היכא דיש בדמיה ליקח אי נמי היכא דמתה בעוד שבעלה עמה דמוסיף משלו על דמי הנבילה ולוקח חמור דלא כליא קרנא דהא הדרא ליה בשעת גמר מלאכה אבל למכרה ולהוציא דמים ולשכור אחרת לא, ושמואל לא חייש לכלות הקרן כיון דשעבד לו חמור זה בין בחיים בין במותו שעבדו לו ואם אין בדמיה לא [ל]יקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך למקום שרצה לילך כאילו היה נותן לו מתחלה לזה מכל אותו הדרך משום דמצי אמר ליה אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא הוה בעית למיתב ואין לו על המשכיר אלא תרעומת ששכר לו חמור רע וחלש שלא יגיענו למקום שהוא רוצה. והני מילי שלא יתחייב לשכור לו חמור אחר היכא דאין בדמיו לא ליקח ולא לשכור מיירי דאמר ליה המשכיר בשעת השכירות חמור זה אני משכיר לך דמשמע זה ולא אחר אבל אם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר משום שהוא עצמו שעבד נפשיה להוליך לו משאו שם באותו שכר שהתנה לו.
אם נתן לא יטול, כלומר אם כבר פרע לו כל שכירותו משלם ועכשיו רוצה שיחזירנו לו כיון שלא השלים לו תנאו לא יטול כדמפרש ואזיל דיד תובע על התחתונה כדין כל מוציא מחברו. ואם לא נתן, כלל מן השכר לא יתן שהרי לא השלים תנאו. אילימא בספינא זו ויין סתם אמאי אם נתן לא יטול, בתמיה והלא טענת התובע בריאה וחזקה מטענת הנתבע דהא מצי אמר ליה הב לי ההיא ספינתא ששעבדת לי ואנא מייתינא חמרא אחרינא דהא יין סתם אני אמרתי לך להביא שם ואע"פ שנטבע אותו יין ראשון אני אקנה יין אחר או יש לי יין בביתי אחר שאוליכנו שם למקום שהתנית לי וכיון שבעל היין יכול להשלים תנאו חייב הספן להעמיד לו ספינה אחרת ואי לא עביד יחזיר לו שכרו שנטל ממנו. ואלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן, הלא טענת הספן בריאה וחזקה מטענת בעל היין לימא ליה אייתי ההוא חמרא גופיה ואנא מייתינא לך ספינתא אחריתי והואיל והספן יש בידו להשלים וזה מעכב חייב לשלם כל השכר. אמר רב פפא אין אתה מוצא, להא דר' נתן אלא ביין זה וספינה זו דלא יש ביד אחד מהם להשלים הילכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה אנא לא מעכבנא מכי תייתי דידך ומשום הכי חולקין אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי אין ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה מה שהתנה.
<h2>דף עט:</h2>
משום שנוי דעתא, שילך למקום שהתנה אותו כל חצי הדרך עם איש שלא היה רגיל ללכת אתו ולא ממדינתו. אי נמי משום אושלא יתירא, כלומר שנצטרך הספן להוליך הספינה לשפת הים כדי שיכנס שם אותו אדם אחר שקנה כל הסחורה אבל היכא שמכר סחורתו לאיש אחד ואותו לוקח הוציאה משם ואין לו מי שיוליך ספינתו למקום שהתנה עמו חייב לתת לו כל שכרו על כל אותו הדרך דמצי אמר ליה אנא הא קדימנא ואעמוד בטל אני וספינתי חדש ימים או שני חדשים ודומה דין ספינה לדין אבלושי [לעיל ע"ז ע"א] שאמרנו שאי לא עבדי חלשי משום הכי לא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקם. ואי (נמי) משכח לאוגורה לאיניש אחרינא בדוכתיה, שמשלים לו שכר חצי הדרך הנשאר מן הראשון אפילו הכי חייב למיתן ליה אגר רפסתא דספינה כלומר דריסת הרגל מלשון ושארא ברגליה רפסא [דניאל ז'] כי כשפורק אותה ומוציא ממנה סחורתו ונכנס אחר ומכניס שם בתוכה משוי מרעי ליה לספינתא ומפסיד אותה והוא ממונא מעליא כדין כל מזיק. ואפילו הכי, כלומר ועם כל זה שמשלם לו מה שמפסיד בספינתו אפילו הכי יש עליו תרעומת משום שנוי דעתא ומשום אושלא יתירא.
השוכר את החמור, כלומר בסתמא לרכוב עליה. שוכר מניח עליה וכו', של כל אותו הדרך של יום או יומים כלומר להליכתו. מכאן ואילך, כלומר כשרוצה להניח עליה מזונותיו של חזירתו חמר מעכב עליו לפי שיכול לומר לו כשתהיה למחוז חפצך שם תקנה מזונות שתצטרך בשובך ולמה תטריח חמורי שלא לצורך ואע"פ שהמזונות בעירו הם יותר בזול משל אותו מקום יכול לעכב עליו החמר. וחמר מניח עליה שעורים ותבן, לצורך חמורו ומזונותיו שלו לצורך אותו היום בלבד. מכאן ואילך שוכר מעכב עליו, ואע"פ שיצטרך לקנות ביוקר כל מה שצריך לו ולבהמתו לפי שיכול (כל) השוכר הבהמה לומר אין לך להטעינה יותר מדאי שלא תוכל לילך במהירות כשארצה למהר אותה. היכי דמי אי דשכיח למזבן, מזונות באותה הדרך שרוצין לילך. חמר נמי ליעכב, לשוכר שלא יניח עליה מזונות. ואי דלא שכיח למזבן שוכר נמי לא ליעכב עליה, להוליך עליה מזונות של כל אותו הדרך. לא צריכא דשכיח למזבן מאוונא לאוונא, כלומר ממלון לילה למלון לילה. חמר דרכיה למיטרח ולחזר ולשאול בעיר מי מוכר מזונות ולמה יכביד על חמורו הלא בכל לילה יכול לקנות מזונות לאותו יום לו ולחמורו וישאם על חמורו שכשאמר של אותו יום לאו דוקא קאמר שביום ראשון אנו מתירין לו ולא בשאר כל הימים שילכו חדש ימים אפילו מזונות של יום אחד דבודאי כן יעשה בכל יום ויום אלא למעט בא שבשעה אחת לא יניח עליה מזונות של שני ימים ושל שלשה ימים אבל בעל הבית שהוא שוכר הבהמה שהוא איש נכבד אין דרכו לטרוח בכל לילה ולילה ומשום הכי יש לו לישא עמו מזונות של כל אותו הדרך.
השוכר את החמור לרכוב עליה איש, כלומר בפירוש יש לו לחמר לעכב עליו שלא תרכב עליה אשה משום דישיבה של אשה קשה לבהמה. אבל השוכר את החמור לרכוב עליה אשה מרכיב עליה אי זו אשה שתרצה ואפילו מעוברת והיא עצמה מיניקה שהיא חולה ויש לה וולד שהן שלשה נפשות ויהיה על הבהמה כאבן שאין לה הופכים קמ"ל.
<h2>דף פ.</h2>
השוכר את הפרה לחרוש בהר וכו', וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכים עם בהמותיו זה אוחז הדרבן לכוין את הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קוטדא והוא נקרא קנקן דמתני' דפטור השוכר מלשלם דכיון דנשברה אפילו בבקעה כל שכן שתשבר בהר ששכרה על מנת לחרוש בה, אבל בבקעה וחרש בהר חייב שההרים קשין לחרוש לפי שהסלעים שם ופושע הוא נקרא. לדוש בקטנית, כלומר אי נמי ששכר הפרה לדוש בקטנית שדרך הבהמה להחליק בהם יותר מבשאר התבואות אע"פ ששינה ממה שצוה בו פטור לפי שעל הספק זה השכירה לו המשכיר וכיון שהוחלקה בשאר תבואות כל שכן שהיתה מחלקת בקטנית ומתה מחמת מלאכה מקריא דפטור, אבל בתבואה ודש בקטנית פושע גמור הוא וחייב לשלם.
היכא דלא שני, כלומר השוכר אלא כשם שקבל עליו לחרוש בבקעה חרש כמו כן בבקעה ונשבר הקנקן. מאן משלם, לפי שהוא מנהג שהמשכיר פרה לחבירו עבדי המשכיר חורשין בה ואי אפשר בפחות משנים אחד אוחז הדרבן שקורין אגליידא שממהר השוורים לילך והוא נקרא נקיט פרשא והוא לשון תרגום של מלמד הבקר [שופטים ג'] דמתרגמינן בפריש תורא ומלשון ובצפעוני יפריש [משלי כ"ג] ופירושו נוקב העור והשני אוחז בקנקן שמעמיקו בארץ ומיישרו שלא יכנס יותר מדאי וישבר או כשאינו נכנס בשיעור בקרקע והוא מכבידו ותוחבו כדי שיכנס שם ועכשיו שואל על מי יש לשלם דבודאי לא נשברה קנקן אלא מחמת פשיעה או של אותו דנקיט פרשא או אותו דנקיט מנא. רב פפא [אמר] דנקיט פרשא משלם, שהוא הריצהו יותר מדאי ובזה נשבר הקנקן. ורב שרביא אמר דנקיט מנא משלם, כלומר זה שהוא אוחז הקנקן שהוא העמיקו יותר מדאי בארץ ומשום הכי נשבר שאם לא העמיקו יותר מדאי אע"פ שממהרים השוורים לילך לא היה נשבר הקנקן משום הכי עליו לבדו לשלם לו. וארעא דמחזקת בגרונדי, כלומר שהיא מלאה אבנים וצונמות וטרשין. תרוייהו משלמין, משום שהיה להם להזהר מאד ואף בשביל המנהיג שהריצו יותר מדאי והוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין.
המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נשכנית היא רבצנית היא וכו', ולא היו בה בזאת הפרה מכל אלו המומין כלום והיה לה מום אחד בודאי. וסנפו, הזכירו עמהם מלשון עושין אותן סניפין לעשרה [ברכות מ"ז ע"ב] וסנפו בין אלו המומין שלא היו בה כלל אבל לא הכירו (להם לו) שיהיה בה זה המום בשעה שמכרה לו ואחר כך היה ניכר. הרי זה מקח טעות, ואע"פ שהזכיר לו זה המום לפי שסבור הוא זה הלוקח כי היכי דהני ליתניהו בה הכי נמי האי מומא ליתה ולפיכך הוה זבין לה שאילו היה יודע שיהיה בה זה המום לא היה קונה אותה. אבל אם אמר לו פרה זו מום זה יש לה ואותו מום היה ניכר ונראה לעינים וגם היה בה עוד מום שלא היה ניכר לעין והזכירו לו כיון שקבל עליו את כולן אין זה מקח טעות כלומר שמא יאמר הלוקח אותו מום שהכרתי קבלתי אבל זה שלא היה ניכר אם הייתי יודע שהיה בה לא הייתי מקבל אותו עלי אך הייתי סבור כיון שלא היה ניכר שלא היה בה כלל ולהוציא אותך מכל תרעומת הזכרת אותי קמ"ל כיון שהזכיר אותו לו היה לו להעלות על לבו דכי היכי דהאי מום יש בה כמו כן יש לה האי מום אחר. בעי רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין האלו, שהזכיר לו בשעת מכירה שאמת היה שנשכנית ונגחנית ורבצנית היא אך זה הלוקח לא הכירם מי אמרינן הואיל ולא הכירם מקח טעות היא דמשום דלא הכירם סבור היה הלוקח שלא יהיו בה אלו המומין או דילמא אמרינן הואיל ולא הכירם הרי לא הטעהו שהרי לא הזכיר לו אלא אותן המומין שהיו בה ואינו מקח טעות דסביר וקביל, ויש מפרש שכל אלו המומין נשכנית ונגחנית ורבצנית הזכיר לו וקבלם עליו בפירוש והיה בה מום אחד שלא הזכיר לו בפירוש ולא בסתם ועכשיו רוצה הלוקח לחזור בו בשביל אותו מום שלא הזכיר לו מהו מי אמרינן מצי טעין מוכר כיון שראיתיך שלא היית קפיד על אלו המומין לא רציתי להזכירך זה המום הששי או דילמא אמרינן מצי למטען לוקח זה המום הוא כבד עלי מכל המומין שבעולם ופסקינן דאין זה מקח טעות דמי שאינו מקפיד בהני כמה מומים גדולים אינו מקפיד בשום מום בעולם ומפני הזול שהוא מוזיל לו מן הפרה הוא נכנס ליקח אותה. נכפית, נופלת מאותו חולי. משועממת, משוגעת.
השוכר את החמור להביא עליה חטים וכו', כלומר כמו שיכולה לטעון דהיינו לתך חטים והביא עליה שעורים כמו שיכולה לטעון דהיינו י"ו סאין של שעורים משקלם כחמש עשרה סאין של חטים ואפילו (הכי) שאינן שוקלין יותר חייב. מפני שהנפח קשה כמשוי, כלומר דבודאי יותר נפח יש לי"ו סאין של שעורים משיש לט"ו סאין של חטים ואותו נפח קשה לה כאילו הוסיף על משאה הרבה. אבל השוכר את החמור להוליך עליה לתך חטים והוא שינה להקל פטור שהרי מיעט בכובד ואע"ג דמילתא דפשיטא היא אבל נקט לה משום סופא דתני ואם הוסיף על משאו חייב. וכמה יוסיף וכו', מפרש בגמרא דהאי תוספת של שלשת קבין דמיחייב בה סומכוס משום ר' מאיר לא קאי אהיכא דשינה בו להקל דהא בשלשה קבין לא מיקריא תוספת שהרי עדין אינו כובד השעורים וכובד החטים אלא מינא קתני והכי קאמר ואם הוסיף על משאו חייב כגון שהוסיף שם סאה שלם שהשוה משקל שעורים למשקל חטים חייב לפי שהנפח שהוא רב מנפח ט"ו של חטים חייב ואע"ג דתנא ליה ברישא צריך למהדר ומתני להודיענו דמשוי של חמור הוי לתך ויש לו להטעינו כשיעור הזה ולא מיקרי מזיק ולא מיקרי פושע. וכמה יוסיף על משאו וכו', קאי אהיכא דלא שינה במה שהתנה לו אלא חטים קבל עליו להטעינה וכמו כן עשה ובא להודיענו שאם יוסיף על מנהג משאו של חמור שהוא לתך חטים דהיינו חמשה עשר סאין ויוסיף עליהן שלשת קבין חטין חייב דפושע ומזיק הוא ולא מקריא מתה מחמת מלאכה דשלשת קבין הוי חצי חלק של שלשים סאה וסאה לגמל נמי חלק של שלשים במשוי דאורחיה דגמל למטען חומר שהוא שלשים סאין ובברייתא נמי תני קב לכתף הוי תוספת דדרך כתף להוליך חמש סאין דקב הוי חלק שלשים במשוי.
אע"ג שהשעורין קלין מן החטים וכיון שהשעורים נפוחים יותר מן החטים וכו', לפירוש הרב ז"ל זה צריך לפרש שמנהגם היה למדוד החטים והשעורים בגודש ומקבלין השעורים מפני שהם קלים יותר גודש מן החטים שהם פסידים ונופלין כמעט גודש ועם כל זה אינו עולה לשלשה קבין במשוי של חמור שהוא חצי כור גודש של שעורים מגודש של חטים וכן צריך לפרש בגמרא לפי זה הפירוש שאילו היה מנהגם למחוק המדות בין חטים בין שעורים איך יהיה נפח השעורים גדול מן החטים חצי כור שעורים מחצי כור חטים, אבל הרב רבינו שלמה ז"ל מפרש נפחא כתיקלא כל דבר שיש לו נפח אפילו תבן שהוא קל שבקלים אם ימלא שק אחד שהוא מחזיק יותר מחצי לתך חטים מצטער הבהמה הרבה ואין רשאי לעשות כן והכא קאמר נפחא כתקלא נפח במשקל והואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה ומצטער הבהמה. ואם הוסיף שלשת קבין, דהוא שיעור הוספה לחמור חייב ורבא סבר לעולם לא יזיק נפח לבהמה אפילו ימלא שק מתבן של כור כיון שאין התבן שוקל כמו חצי כור חטים מותר ורשאי לעשות אלא א"כ השוה כל כך המשקל שישוה כובד שעורים לכובד חטים כגוף שהוסיף סאה שלם יותר לחצי כור די"ו סאין של שעורים יש להם משקל רב כמשקל ט"ו של חטים וכיון שהם יותר בחשבון המדות בודאי הנפח מרובה והנפח שהוא רב וגדול הוי תוספת לקלקל הבהמה אע"פ ששני המשקלים שוין והיכא דלא שני אליבא דדברי הכל שלשת קבין הוי הוספה לחמור שמשוי שלו חצי כור דהיינו לתך ששיעורו ט"ו סאין וסאה לגמל שמשאו כור שלם מחטים וכל אלו מחוקות ולא גדושות, מחוקות רשש בלעז.
<h2>דף פ:</h2>
קב לכתף, כלומר קב לכתף הוי תוספת לאדם הנושא בכתף חטים ממקום למקום ומכאן אנו למדין שמשא אדם בינוני שלשים קב שהן חמשה סאין דהא תנן תוספת החמור שלשת קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך דהיינו ט"ו סאין אלמא תוספת אחד משלשים במשא היא ואשמעינן שאם הוסיף עליו קב חייב ולקמן פריך הרי בן דעת הוא אי לא מצי ביה לישדייה למשוי שלו אארעא ומשני בשחבטו לאלתר כלומר לא הספיק לפרק המשא מעל כתפו עד שרבץ תחת משאו. אדריב לעריבה, לתך הוי תוספת למשא ספינה קטנה. כור לספינה, כור הוי תוספת לספינה בינונית שהיא בת תלתין כור והתוספת היא חלק אחד משלשים במשוי למאי נפקא מינה למקח וממכר אם קבל דמים מחברו שיעשה לו ספינה בים צריכה שתחזיק שלשים כורים שאם לא יחזיק נמצא שנתאונה הלוקח. לא צריכא לאגרא יתירא, שצריך ליתן לו שכר מאותן שלשת קבין שהוליך לו דלא איתיהיב למחילה. רב אשי אמר קסבר חולשא הוא דנקיט ליה, היה סבור שלא הוסיף על משאו כלל ומשום הכי לא הש[ל]יכו לארץ תכף שראה שכבד עליו המשוי שהיה סבור חולשא נזרקה בו לפי שאין כל העתים אדם בריא וחזק על כן הטריח עצמו ואמר התחזק במשאך כי לא תעמד לך זה החולשא ואם הוזק מחמת כך חייב לשלם לו כל מה שהוזק.
כל האומנין וכו', הקבלנין שקבלו עליהם מלאכה לעשות בביתם שומרי שכר הם להתחייב בגניבה ואבדה רבה היא הנאה דקא תפיס ליה אאגריהו ולא מצי כפר ליה ולומר לו כבר פרעתיך הוי עלה כשומר שכר. וכולם שאמרו טול את שלך, כלומר שכבר גמרתיו ומשתביאנו לביתך הבא מעות שאינני מעכבו לתפסו על שכר הרי הוא מעתה שומר חנם ובגמרא פסקי' דהוא הדין לגמרתיו מדלא אמר ליה בפירוש הבא מעות וטול שלך דלהכי הודיעו שגמרו שיטלו כל זמן שירצה בלא מעות עד שיאמר לו בפירוש הבא את מעותיך וטול את שלך.
שמור לי ואשמור לך שומר שכר, דאין לך שומר שכר גדול מזה, ואם תאמר אמאי מיחייב בגניבה ואבידה הלא שמירה בבעלים הוא וכתיב [שמות כ"ב] בעליו עמו לא ישלם ומשני בגמרא לא תימא שמור לי היום פירות שבתחומך ואני אשמור באותו יום עצמו פירות שבתחומי אלא אימא שמור לי היום ואני אשמור לך למחר דלא שמירה בבעלים הוא כלל. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם, ואע"ג דלא אמר ליה בפירוש הנח לפני ואשמור לך מקרי שומר חנם לא מיבעיא אליבא דרבנן דאמרינן בבבא קמא [מ"ז ע"ב] גבי בעל קדירות שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שאמר לו עול לחודיה ולא אמר ליה עול ואנטר לך דסברי דשומר חנם הוא דעול ואנטר לך קאמר רוצה לומר דהכא נמי כשאמר לו הנח לפני רוצה לומר הנח ואשמור לך רוצה לומר אלא אפילו דר' דאמר התם דלא שומר הוא כלל דעול ונטר לך רוצה לומר עד שיאמר לו בפירוש טול ואנטר לך אבל הכא מודה דהתם בחצר דלא הוה ליה רשות ליכנס שם כלל הוצרך לומר בעל חצר עול אע"ג דלא באעי למהוי שומר חנם עלייהו אבל הכא שעומד ברשות הרבים דלא הוצרך לשאול ממנו אם תרצה שאניח שם טליתי אלא מפני שיהיה שומר חנם עליו שאלו ואיהו נמי שהחזיר לו הנח לפני בודאי רוצה לומר הנח לפני ואשמור לך ומיחייב בפשיעה.
המלוה את חברו על המשכון שומר שכר, מפרש בגמרא שומר שכר משום דמצוה עבד וכל זמן שהוא שומר אותו שלא יגנב כשומר אבידה חשבינן ליה ומיפטר מלהניחו במקום שאינו משתמר כדי לילך לביתו וליתן פרוטה לעני. ור' יהודה אומר הלוהו פירות שומר שכר, משום דדרך פירות להרקיב ונהנה הרבה כשרצה ליקח הפירות מידו ולהניח משכון עליהם והואיל ונהנה בזה שיעבד עצמו להיות עליו שומר שכר, אבל הלוהו מעות דנהנה בו הלווה ולא המלוה לא שעבד עצמו להיות עליו שומר שכר שאינו רוצה להצר עצמו בשני דברים אחד בביטול מעותיו והשני לחייב עצמו בגניבה ואבידה ולית ליה לר' יהודה דליהני פרוטה דרב יוסף בדבר שיש לו חסרון ממונו בו מעיקרא כגון זה שיש בו ביטול מעותיו כנגד פרוטה דרב יוסף מה שאין כן בשומר אבידה שאין לו בו שום הפסד לא בשעה שמוצאה ולא בשעה ששומר אותה דהא פסקינן ליה עליה שכר אי הוה מתבטל ממלאכתו כדאמרינן [לעיל ל' ע"ב] שלו ושל חברו שלו קודם ותנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד וכו'.
אבא שאול אומר וכו', כלומר מותר לאדם להשכיר לאחרים משכונו של עני שבידו להיות פוסק עליו שכר והולך תמיד ופוחת מן החוב, ומפרש בגמרא במשכון של מתכת כגון מר[א] ופסל וקרדום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו אבל בבגדים שבלין והולכין במהרה ושכירות שנוטלין בעליהן בהן הוא קטן הרבה (ו)אסור.
שוכר כיצד משלם, כלומר שוכר בהמה כיצד משלם דשומר חנם ושומר שכר ושואל כתיבי אבל שוכר לא כתיב ומהו דין חיובו לעניין גניבה ואבידה פטור או חייב. ר' יהודה אומר כשומר שכר הוא, הואיל ולהנאתו בא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו שומר שכר הוא דאי לא הוה יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב אגרא לא שואל [הוי] והוי שומר שכר ומיחייב בגניבה ואבדה. ר' מאיר אומר שומר חנם, דהא יהיב ליה אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתן.
לא שנו, שהשואל אין לו להחזירה ביד שום שליח אלא אם כן נצטוה ממנו ואם לא נצטוה מחייב באונס הדרך הני מילי בתוך זמן ימי שאילתה דלא הוה ליה למיסק אדעתיה דמשאיל שישלחנה לו תוך זמן ומשום הכי לא שלח הוא בעבורה דלא רצה לחזור בדיבורו אבל לאחר ימי שאילתה שהיה יודע בודאי שיחזירנה לו חבירו השואל אמרינן אם לא רצה שישלחנה לו ביד שום אדם למה לא היה הוא הולך בעצמו אלא ודאי נתרצה בשליחותו והוא לא מיקרי שואל כלל כיון ששלחה לו שאם לא שלחה לו ובכל יום הוא חורש בה אין לך שואל גדול מזה אעפ"י ששלמו ימי שאילתה. פטור משואל, דאינו חייב באונסין שבאו עליה בדרך. וחייב כשומר שכר, כלומ' בגניבה ואבידה. או דילמא פטור מזה ומזה דכשומר חנם חשבינן ליה. הואיל ונהנה, כלומ' מתחלה שהרי השאילה בלא שכר דין הוא שיתחייב עליה בשומר שכר עד שיגיע לידו של משאיל לגמרי או שצוהו מה יעשה ממנה. לשגרן לבית חמיו, כלומ' לשם סבלונות לארוסתו או דורון לחמיו וחמותו ואמ' לו אם רוצין לקבלן אני נותן לך דמיהן כלומ' כך וכך כמו שהן שוין וידועים ואם אינם רוצים לקבל מחמת בושת או שאינן רוצין שיוציא הוצאות כזאת אני נותן לך עשרים דינרין או כך וכך לפי שנהניתי ונתכבדתי בממונך. ונאנסו בהליכה חייב, דכלקוחין הן נחשבין או לכל הפחות כשואל גמור אבל בחזירה כבר יצאו מתורת לוקח ומתורת שואל דהא שלמו ימי שאילתה כיון שיצא מבית חמיו פטור מאונסין. מפני שהוא כנושא שכר, כלומ' ולא בשואל ש"מ דלאחר ימי שאילתה נמי לא גרע מנושא שכר מהאי טעמא דאמרינן דהואיל ונהנה מהנה.
וכולן שאמרו טול את שלך, שכבר גמרתיו והוליכנו לביתך וכשתרצה לפרוע לי שכרי עשה שומר חנם גלי דעתיה דלא תפיס ליה אאגריה כלל. והוא הדין לגמרתיו, אם מצאו בשוק ואמר לו גמרתי(ו) מלאכתך שומר חנם הוי דלא (הכי) הודיעו אלא שילך בשבילו ויטלנו ויפרע מעות קבלנותו אימתי שירצה, ואם תאמר לימא בברייתא דגמרתיו הוי שומר חנם וכל שכן טול את שלך והבא מעות דהוי שומר חנם דהא פירש דברו, ומשני בגמרא אין הכי נמי והאי דנקט טול את שלך וכו' קמ"ל דוקא אמר ליה טול את שלך וכו' הא אמר ליה הבא מעות וטול את שלך הוי שומר שכר דהא תפיס ליה אאגריה ואע"ג דאמרינן דהוא הדין לגמרתיו הני מילי היכא דלא פירש דבריו עדיין בשמירת שכירותו עומד.
<h2>דף פא.</h2>
לא שנו, שהשואל אין לו להחזירה ביד שום שליח אלא אם כן נצטוה ממנו ואם לא נצטוה מחייב באונס הדרך הני מילי בתוך זמן ימי שאילתה דלא הוה ליה למיסק אדעתיה דמשאיל שישלחנה לו תוך זמן ומשום הכי לא שלח הוא בעבורה דלא רצה לחזור בדיבורו אבל לאחר ימי שאילתה שהיה יודע בודאי שיחזירנה לו חבירו השואל אמרינן אם לא רצה שישלחנה לו ביד שום אדם למה לא היה הוא הולך בעצמו אלא ודאי נתרצה בשליחותו והוא לא מיקרי שואל כלל כיון ששלחה לו שאם לא שלחה לו ובכל יום הוא חורש בה אין לך שואל גדול מזה אעפ"י ששלמו ימי שאילתה. פטור משואל, דאינו חייב באונסין שבאו עליה בדרך. וחייב כשומר שכר, כלומ' בגניבה ואבידה. או דילמא פטור מזה ומזה דכשומר חנם חשבינן ליה. הואיל ונהנה, כלומ' מתחלה שהרי השאילה בלא שכר דין הוא שיתחייב עליה בשומר שכר עד שיגיע לידו של משאיל לגמרי או שצוהו מה יעשה ממנה. לשגרן לבית חמיו, כלומ' לשם סבלונות לארוסתו או דורון לחמיו וחמותו ואמ' לו אם רוצין לקבלן אני נותן לך דמיהן כלומ' כך וכך כמו שהן שוין וידועים ואם אינם רוצים לקבל מחמת בושת או שאינן רוצין שיוציא הוצאות כזאת אני נותן לך עשרים דינרין או כך וכך לפי שנהניתי ונתכבדתי בממונך. ונאנסו בהליכה חייב, דכלקוחין הן נחשבין או לכל הפחות כשואל גמור אבל בחזירה כבר יצאו מתורת לוקח ומתורת שואל דהא שלמו ימי שאילתה כיון שיצא מבית חמיו פטור מאונסין. מפני שהוא כנושא שכר, כלומ' ולא בשואל ש"מ דלאחר ימי שאילתה נמי לא גרע מנושא שכר מהאי טעמא דאמרינן דהואיל ונהנה מהנה.
[נדרים ל"א ע"ב] הלוקח כלי מבית האומן לבקרו, כלומ' להוליכו לביתו להראות לאשתו ובניו אם יתרצו בו ללקחו ונאנס בידו חייב דהא דעתו ליקח אותו. והני מילי בכלי שנודעין דמיו שאין לו לחוש שמא יעלנו בדמים יקרים ושמא אינו רוצה ליקחנו בדמים כך וכך ובודאי נכנס לקנותו ואם נאנס מידו דין הוא דלישלם כוליה. ודוקא בזבינא חריפא, כלומ' שיש לו קונין רבים שקופצים לקנותו שאפילו לא יקנהו הוא ימצא קונים אחרים רבים בו ביום נמצא שאין המוכר נהנה בהולכתו לביתו להראות לאשתו ובניו. אבל בזבינא דרמי על אפיה, שאינו יכול למכור לאחרים באותו יום כי אם לזמן רחוק שמוציאו בשוק ומחזיר ומצטער באותה סחורה המוכר אם נאנס נאנס למוכר דהנאת מוכר הוא.
[ב"ב פ"ח ע"א] חייביה לשלומי, לפי שכיון שלקחה מלפני הטבח ודאי לקנותה מיד לקחה והגביהה כדמפרש ואזיל שיודע היה דמי אותה הירך והיה בדעתו לקנות את כולה ולא חציה משום הכי כשנאנסה לעצמו נאנסה שאם לא היו דמי אותה הירך קצובין לא גמר בלבו לקנותה שמא יאמר לו המוכר דמים יקרים ויניחנה לפניו אי נמי אם לא היה רוצה לקנות הירך כולה אלא חציה שמא לא ימכור לו החתיכות שהוא חפץ בהם ויתבטל המקח מעיקרו לפיכך לא גמר בלבו לקנותה.
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וכו', וקצץ לו דמים כך וכך ואמר לו לוקח למוכר כשאני קונה זה החמור על דעת כך אני קונה אותו שדעתי להוליכו ליריד שיהיה במקום פלוני אם אוכל למכרו שם יהיה המכר הזה קיים ואם לא אחזירנו לך שכוונתי להרויח בו סלע או שני סלעים. לא אזדבנא, כלומ' לא נזדמן לו שימכרנו ביריד. בהדי דאתי איתניס, בעוד שהיה חוזר לביתו ודעתו להחזיר לבעלים החמור איתניס. חייביה, רב נחמן ללוקח זה שישלם החמור לבעליו. איתיביה רבא לרב נחמן הא תניא נאנסו בהליכה חייב דלוקח גמור הוא או שואל בהליכה הוא הכא בהליכה דהואיל ונהנה מהנה וכל הנאה שלו שאם ימכרנו ביוקר גדול הכל יהיה שלו דין הוא אם נאנס שישלם אלא בחזרה אמאי ישלם הלא דעתו להחזירה לבעלים הראשונים בכל מקום שהוא מבעלים הראשונים הוא. ומשני דהאי הליכה הוא וכו', שאם ימצא בחזירתו אפי' על פתח בעלים הראשונים מי שיקנה אותו ממנו ויתן לו ריוח על מה שקנה אותו בודאי היה מוכר לו ומשתכר בו נמצא שברשותו היה עומד אפי' בחזירתו ולא ברשות בעל החמור הראשון דלא דמי למשגר כלים לבית חמיו דהתם משיצאו מבית חמיו שלא נתרצה בהן לעכבן אצלו תו לא היו צריכין כלל לזה החתן אבל (היכא דלא) [הכא] יכול להשתכר בחזרה כמו בהליכה.
ואמאי שמירה בבעלים היא, קס"ד שבאותו היום עצמו הוא נמי שומר לו פירות שבתחומו ואמאי חייב הלא שמירה בבעלים היא כלומר בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא שומר לו וכתיב [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן [צ"ה ע"ב] עמו במלאכתו ואע"ג שבשואל לחודיה כתיב לקמן דרשינן ליה אכולהו שומרין בגזירה שוה. ומשני דהכי קאמר ליה ואני אשמור לך למחר דהשתא לאו עמו במלאכתו הוא. השאילני ואשאיל לך, אין זה נקרא שואל להתחייב באונסין שהרי אין כל ההנאה שלו שאף הוא משאילו וזהו שכרו. אמאי שמירה בבעלים היא, ארישא פריך דהיינו שמור לי ואשמור לך ששניהם זה במלאכתו של זה הם אבל אהשאילני ואשאילך שמשאיל לו כליו זה לזה אין זה נקרא שמירה בבעלים שהרי אין גוף הבעלים נשאלין זה לזה אלא חפציהם.
הנהו אהלויי, כלומר מוכרי אהל שמכבסין בו בגדים והוא עשב ויש אומ' מור ואהלות והוא מין בושם. זיל אפי לן, קס"ד דאותו היום יומא דידיה הוא שהיה רגיל לאפות להם דהשתא לא הוו להו אינהו בשמירת טליתו אלא שומר חנם שהרי אפייה זו מוטלת עליו היתה. פשעו בה ואיגניבא חייבינהו רב פפא, דאע"ג דשומרי חנם הם כיון דפשעו בה מיחייב לשלם, והקשו לו והלא פשיעה בבעלים היא לפי שזה היום שצוו עליו לאפות אינו אותו יום שהיה רגיל לאפות אלא יום אחר הוא ובאותו שכר שהוא אופה להם הם קבלו עליהם לשמור טליתו ואיכא מאן דאמר אפילו בפשיעה מהני בעליו עמו לפטרו כי היכי דפטור בגניבה ואבידה שהוא אונס. לסוף איגלי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי, ולא הוה במלאכתן כלומר שלא התחיל לאפות ונמצא שבשעה שנעשו הם שומרים לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו אבל אם נתעסק מיד ואפה ולאחר שנאפה הפת הוי שתי חמרא ובאותה שעה אבד הטלית פשיעה בבעלים נמי הוא הואיל וכשנעשו לו שומרים היה במלאכתן דאמרי' לקמן [צ"ה ע"ב] היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה.
<h2>דף פא:</h2>
ומכסי סדינא, סדין של פשתן ואין מכבידין אותו כל כך. ואותו גוצא הוה לביש סרבלא גלופרא שקורין קוט בלעז והוא של צמר ומים הרבה ונבלעין בו ומכבידין עליו לפיכך פשט הסרבל ונתכסה בסדין. שאלה בבעלים היא, כלומר שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו והעביר לו את המים. ומשני שלא הודיעו אותו גוץ כשהתיר הסדין מן האוכף ונטלו וקשר במקומו הסרבל ונמצא שהרוכב לא היה נשאל למהלך ברגליו כלל.
לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, וחמור שלו אינו רגיל לעבור במים ומתיירא אני שמא יטבע ועבר על דעתו ומית חמרא. לא הוה תמן מיא, כלומר באותה שעה שעברתי שם ונהר פקוד נהרא דפסיק הוה והרבה ימים בשנה אין שם מים. אמר רבא עלינו להאמינו משום מגו דאי בעי הוה יכיל למימר באורחא דגרש אזלי שהרי אין עדים בעולם שיוכלו להכחישו ומפטר דהא מית מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, כלומר מיירי שבאו עדים שבאותו היום היו בו מים וקמ"ל אביי כיון שיש לנו עדים שבבוקר היו שם מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא היו שם מים ואין להאמינו על זה, ורבא הוה סבירא ליה כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו משום מיגו אע"פ ששינה ממה שהתנה לו. והלכתא כוותיה דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואף רבא הדר ביה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים [ל"ג ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרוייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, כלומר דלא מיחייב אפילו מפשיעה דכיון דאמר ליה הנח לפניך תיב ונטר לך קאמר ליה.
<h2>דף פב.</h2>
ואבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, משום דסבר וקביל זו הקתא בשביל האלפא זוזי. ליתא, אלא לא אבד אלא כמה שהיא שוה שלא קבלו אלא לראייה בעלמא שלא יוכל לכפור בו ואעפ"כ נעשה עליו שומר שכר כיון שהוא נהנה בתפיסתו ובגניבה ואבידה הוא דמיחייב כדין כל שומר שכר אבל אם נאנס לא מפסיד אפילו דמי קתא אלא נשבע דנאנס מידו וגבי כוליה חוביה.
<h2>דף פב:</h2>
הלכה כאבא שאול, דרשאי להשכיר משכונו של עני אפילו שלא מדעתו להיות פוחת והולך ממה שיש לו עליו לפי שהוא כמשיב אבידה דמרוב עניו לא יפדנו עוד ובענין זה לסוף שנה או שתים יחזירנו לו ואינו נפחת כל כך כדמפרש ואזיל דבמשכון של מתכת מיירי שיש להם שוכרים רבים ונותנין שכר רב ואינן נפחתין אלא מעט אבל משכון של בגדים שניכר פחת שלהם הרבה והשוכרים מועטים אינו רשאי להשכירו לא לו ולא לאחרים אלא אם כן היה מדעתו של עני.
המעביר חבית ממקום למקום וכו', כלומר אדם שאומר לחברו העבר לי חבית של יין זה ממקום פלוני למקום פלוני ונשברה בין שיעבירנה בחנם בין שיעבירנה בשכר ישבע שנתקל באבן ושלא בכוונה נשברה ומפטר ואע"ג דסבירא ליה לר' מאיר דנתקל פושע הוא אפילו הכי תקנו חכמים לפטרו בשבועה זו שאם אין אתה אומרו כן אין לך אדם שירצה להעביר חבית יין ושל שמן ושל דבש ושל כל מיני משקין ממקום למקום דביום אחד יפסיד מה שלא יוכל להרויח בחדש אחד דבמועט נדנוד שיתנדנד הגוף בתקלת רגלו באבן שלפניו משתברת, ור' יהודה סבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא [ואפ"ה] כיון דשקיל אגרא איבעי ליה לעיוני ומיזל ויהבינן ליה כדין גניבה ואבידה דאע"ג דלא פשיעה היא (ו)מיחייב כיון דשקיל אגרא איבעי ליה למי[נ]טר נטירותא יתירתא ואליבא דר' יהודה משתבע בפירוש שלא נשברה בפשיעה דהא סבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא. ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע, כלומר אין ודאי הלכה כר' מאיר שכן קבלתי מרבותי אבל תמה אני היאך נפטרין שניהם בשבועה דבשלמא שומר חנם משתבע דנתקל ופטור משום דנתקל לאו פושע הוא אלא שומר שכר אמאי משתבע כי לא פשע שלומי נמי משלם דנהי דלאו פושע הוא אבל מכל מקום לאו אנוס הוא דכיון דשקיל אגרא איבעי ליה עיוני ומיזל ואפילו שומר חנם נמי תינח במקום מדרון דאיכא למימר דלאו פושע הוא אבל אם נשברה שלא במקום מדרון היכי מצי משתבע דלאו פושע הוא דכי אמרינן דנתקל לאו פושע הוא במקום מדרון קאמרינן אבל במקום שוה וישר ליכא מאן דאמר אלא ודאי פושע הוא ור' אלעזר לא הוה שמיע ליה דתקנת חכמים היתה שבועה זו אלא דין גמור אי נמי שמיע ליה ובא לפרש לנו שלא נקבע לפסוק הלכה כר' מאיר משום דין גמור דהא קושיות רבות שהזכרנו ושהזכיר יותר בגמרא יש להקשות עליו אלא ודאי (ב)שהלכה כמותו משום תקנת חכמים הוא שהקלו על השכיר דלישתבע דשלא בכוונתו שברה וליפטר.
<h2>דף פג.</h2>
אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא, כלומר לעולם ר' מאיר סבירא ליה דנתקל פושע הוא ומדינא מיחייב לשלומיה והכא דפטר ר' מאיר בשבועה תקנת חכמים היתה לפי שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מעביר חבית של יין ושל שמן ושל דבש וכל מיני משקין לחברו ממקום למקום משום דעלולין הן לישבר במהרה ויפסיד ביום אחד מה שלא יוכל להשתכר בחדש ימים. היכי משתבע, הואיל וסבירא ליה דנתקל פושע הוא. אמר רבא משתבע שלא בכונה שברתיה, כלומר אע"ג דפושע הוא הואיל ולא עשה במזיד דקיי"ל כסתם מתני' שאינו מזכיר שם ר' מאיר אע"ג דבברייתא קתני בהדיא ר' מאיר קתני לה אפילו הכי סתמא מקרי והוי סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני'. ואי איכא סהדי דשלא בפשיעה נשברה, כלומר שמעידין שנתקל באבן פטור אפילו משבועה.
ותברה בזיזא דמחוזא, כלומר שהיה יוצא זיז מן הכותל ולא נשמר זה בלכתו ונשברה. זיל אייתי ראייה דלא פשעת בה ותיפטר, כי שמא היו שם בני אדם הרבה שדחקו אותך ובעל כרחך דחפוך אצל הכותלים ונשברה בזיז ואי לא מצית לאתויי ראייה זיל שלים ולא מהימנת בשבועה כיון שהיה המעשה במקום שראוי לעדים רבים אין להאמין אותו בשבועתו אם לא יביא עדים שאם היה אמת כדבריו בני רשות הרבים ברסתקא דמחוזא שאין פוסקין עוברים ושבים ממנה אי אפשר שלא ראו אלא ודאי שקר הוא טוען וחייב לשלם שבודאי בכוונה הפילה לארץ או בכוונה צמצם עצמו אצל הכותלים שיש בהם חיפופי דהיינו זיזין ויתידות יוצאות מהן כדי שלא יתקרבו בני רשות הרבים אצל הכותלים ומפרפרין את עפר הכותל. כמאן כאיסי, כמאן אמרת האי סברא דבמקום שיש שם קבוץ בני אדם לא מהימנינן ליה בשבועה [אלא] בראייה כאיסי דאמר הא יש רואה לא יפטר בשבועה אלא בעדים. שמעינן מינה דהיכא דאיכא שבועה דלא פשע וכו', כלומר היכא (שלו) [שלא] היה המעשה ברשות הרבים דמהימנינן ליה בשבועה נשבע שלא פשע בה דומיא דהיכא דהוי המעשה ברשות הרבים דמצרכינן ליה לראייה דלא פשע ולא קאמרינן אייתי ראיה דשלא בכוונה נשברה כמו כן כשנשבע הוא נשבע שלא פשע בה דאי(ן) נתקל נמי לאו פושע חשבינן ליה אלא אונס.
זבנית לך ותקיפו להו, כלומר החמיצו אחר מכאן שבשעה שלקחתיו היה היין משובח וטוב ובעל הבית כשעשאו שליח היה חושד אותו שפשע בלקיחתו שכבר החמיצו קודם שלקחן אי נמי היה חושד אותו שמא החליפם לו בחביות אחרות של חומץ שהיו לו ונטל היין הטוב שלקח לעצמו. אתא לקמיה דרבא אמר ליה ארבע מאה דני חמרא וכו', כלומר יין רב כזה כשמחמיץ בפתאום קלא אית ליה (למימר) [למילתא] אימת תקפא ומילתא דתוהי בה אינשי היא ואדם מודיע צערו לרבים ואם בשעה שקניתם היה יין חשוב ולאחר מכאן החמיצו הבא עדים שראו שיין חשוב היה בשעה שקנית אותם החביות או הבא עדים שהודעת צערך לרבים כשמצאת אותם חמוצות ואם לא תביא עדים מאחד מאלו יש לחוש שמא החלפת אותם בחביות אחרות חמוצות שהיו בידך או חמוצות היו כשקנית אותם לפי שמכרם לך בדמים קלים קנית אותם והמותר ממעותיו עכבת אותם בידך וחייב אתה לשלם לו ואינך נאמן בשבועה.
באתרא דדארי באגרא, הוא עץ כפוף באמצעיתו ונותנו על כתיפו ונושא שני בדין בשני ראשיו פורקא בלעז ואדם נושא בו משא כבד. משלם פלגא, כלומר פועל שקבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאם באותו המוט ונשבר משלם פלגא. מאי טעמא דנפיש לחד וזוטר לתרי, נפיש לחד ולא היה לו להטעין אותו לבדו זוטר לתרי וכיון שאין לו שיעור שני משאות דרך בני אדם להתחזק ולהטעינו לאחד הילכך דמי לאונס. דדארו בריגלא, עץ מפוצל בראשו וקשור בו משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פיצוליו ומוטל על שני כתיפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע, משלם כוליה, שפשיעה היא שהרבה במשא של בני אדם.
הנהו שקולי דתברי חביתא דחמרא, כלומר בפשיעה שלא היה מקום מדרון אלא דרך ישר ונתקל כי האי גוונא פושע הוא. בדרך טובים, לפנים משורת הדין. והב להו אגרייהו, שהן עניים מרודין ואליו נשאו נפשן. ואורחות צדיקים תשמור, סופיה דקרא הוא.
השוכר את הפועלים וכו', כלומר בסתמא דלא אמר להם בשעת התנאי להשכים ולהעריב ואחר כך ששכרן אמר להם להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן על זה מאחר שלא התנה עמהם בתחלה כדרך כל פועל יעשה שהוא חייב לעסוק במלאכתו מזריחת השמש עד שקיעת השמש כדכתיב [תהלים ק"ד] תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. מקום שנהגו לזון, חוץ משכירות המעות נותנין להם מזונות כלומ' הלחם לבדו חייב לתת להם לחם. לספק במתיקה, כלומ' שנותנין להם לפתן לאכול בה את הפת. הכל כמנהג המדינה, מפרש בגמרא הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי למכרך ריפתא ומשתי אנפקא ואי אמר להו קדימו ואנא אתינא בתרייכו לאו כל כמיניה כלומר אם מנהג העיר שאוכלין לטרא של לחם בבוקר קודם שיצאו מן העיר לשדה ולשתות רביעית יין עושים אם היה רוצה בעל הבית לשנות מזה המנהג שאומר להם לכו לשדה ואני אוליך לחם ויין אין בדבריו כלום והדין עם הפועלים. מעשה וכו', מקשי' בגמרא מעשה לסתור כלומ' וכי דרך בני האדם להביא מעשה לדבריו לסתור אותם דקשיא סיפא לרישא דרישא קתני הכל כמנהג המדינה אם רב רב ואם מעט מעט ובסיפא קתני מעשה שאפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתה אינך יוצא ידי חובתך, ומשני חיסורי מיחסרא והכי קתני ואם פסק להם מזונות נותן להם מזונות ריבה להם כלומ' כיון שמנהג המדינה לתת להם מזונות למה הוצרך לו להתנות אלא ודאי נתכוין להרבות להם מזונות יפות בבשר וציקי קדירה ומעשה נמי בבנו של ר' יוחנן בן מתיא שפסק מזונות לפועליו והיה מנהג המדינה לתת להם מזונות ומשום דאמרי' דמילתא יתירא קבל עליו לעשות בראוי להם לפיכך בא אביו ואמר לו צא ואמור להם אם יתרצו בפת וקטנית תשכור אותם ואם לאו לא תשכרם לפי שלא תוכל לצאת ידי חובתך מסעודה הראוייה להם שהם בני אברהם וסעודת אברהם לכל אורח ואורח גדולה משהיתה סעודת שלמה בשעתה כלומ' בשעה שהיה מלך לפי דקימא לן [גיטין ס"ח ע"ב] דאשמדאי גרשו ממלכותו ימים רבים והיה הדיוט ולא מצינו שלמה שהיה נותן לאדם אחד פר בן בקר ואברהם אבינו עשה לשלשה אורחים שלשה פרים דדרשינן [לקמן פ"ו ע"ב] מן ויקח בן בקר רך וטוב בן בקר חד רך תרי וטוב תלתא כלומ' שכל אחד ואחד היה מעולה מחברו מרוב חביבותו בכבוד העולם להאכילם כדי שישמעו לו כשהיה מורה להם הדרך הטובה והישרה והיה מרחיקם מעבודה זרה שהיו אדוקים בדורו לעבוד לכל צבא השמים וצבא הארץ. אלא קודם שיתחילו במלאכה וכו', ואין כאן אלא דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אם נחזור מלשכרם דאילו משהתחילו לא תוכל לחזור בך ולא תצא ידי חובתך ממה שהתנית להם מזונות הראויות להם ורבן שמעון בן גמליאל פליג שלא הוצרך לפרש פת וקטנית שלא נתכוונו הפועלים כשריבה להם מזונות הראויות להם אלא כפי מנהג בעלי בתים שבמדינה שאינם עושים בבתיהן סעודות רבות וגדולות כאברהם אבינו אלא שמצמצמין בעצמן בירקות ובמיני קטנית כל ימי השבוע אלא הכל כמנהג המדינה ובברייתא קתני שאם שכרו כאחד מבני העיר ויש פועלים בעיר אחד מהם נשכר בשלשה ואחד מהן שנשכר בארבעה משמנין ביניהן לא בגדול ולא בקטן אלא נותן לו שלשה ומחצה.
<h2>דף פז.</h2>
הכל לאתויי הא דתנו רבנן, הכל לאתויי כלומ' לא היה לו לומ' הכל שהרי פירש דבריו והמנהגים במשנה השוכר את הפועל וכו' הריני עמך כלומ' הריני שכיר עמך בשכר פועלים שבעיר נותן לו כאותו פועל שאדם שוכר בפחות שבעיר שהרי יש פועל בעיר ששוכר עצמו בכך וכך והמוציא מחבירו עליו הראיה משמנין ביניהן כלומ' רואין את הגדול שבשכירות ואת הפחות שבשכירות ונוטין אצל הגדול ונוטין נמי אצל הפחות ואם הגדול שכרו בד' והפחות בשלשה [נ"א: בשתים] חולקין ביניהם ונותן לו ג' פשוטים ומחצה והיינו דקאמר במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומ' לוקחין שני המנהגים והולכין אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזהו פירוש הירושלמי מנהג מבטל הלכה אע"ג שהלכה רווחת היא דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שהשוכר טוען בפחות שבשכירות רציתי לומר וכך הבנתי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על כל הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחבירו עליו הראיה ולא יתן לו אלא בכל הפחות לפיכך בא המנהג שדרך בעלי בתים לשכור פועלים פעמים ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכן הפועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות כשאר פועלים הפחותים ולא פירש דבריו יפסיד הוא מחצי טענתו כיון ששניהם היו יודעין המנהג אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתינו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתם אלא עד אחר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואעפ"י שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת השמש שמע מיניה שמנהג מבטל הלכה.
ואלו אוכלין מן התורה, כלומ' ואלו פועלין אוכלין מן התורה כדכתיב קרא [דברים כ"ג] כי תבא בקמת רעך וכו' [ו]כתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגומ' ולאו בביאת כל אדם מדבר אלא בביאת פועלים דכתיב כי תבא כדמתרגמי' ארי תתאגר בכרמא דחברך. פועל העושה במחובר לקרקע ובשעת גמר מלאכה, כלומ' כגון הענבים העומדים ליבצר או שעוסק בזיתים שהגיע למסוק או העושה בתבואה העומדת לקצור או העוסק בתלוש מן הקרקע וכו' עוסק בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר כגון דיש שעוסק בעומרין דכל זמן דליכא דיש וליכא מירוח אינו קבוע למעשר אבל היה עוסק בו לאחר מירוח אי נמי כגון שנתפרסו עיגוליו או נתפתחו חביותיו שהוקבעו למעשר כשהיו עיגולין או שהושם היין בחביות אינן רשאין הפועלין לאכול מהם משום דטבל הוא והוקבעו למעשר ולא זכתה להם תורה בכך לעבור על דברי תורה אלא דומיא דייש לבהמה ריבה לאדם וענבים דכתיב קרא. נגמרה מלאכתם, למעשר דהא דעתו לעשות מהם יין ואם עוסק בדבר שאין גידולו מן הארץ כגון החולב והמחבץ והמגבן ובגמרא מקשי' כיון דתנא אלו אוכלין מן התורה למה לי למהדר ולמיתני ואלו שאין אוכלין ומתרץ לפי שאנו עומדין לשנות במשנה שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה הוה אמינא דבדבר שאין גדולו מן הארץ ניכול ממנהג המדינה קמ"ל ואלו שאין אוכלין כלל מן התורה ולא מהלכות מדינה.
<h2>דף פז:</h2>
מה כאן בפועל הכתוב מדבר, דכתיב [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף כאן בפועל ולא בביאת כל אדם כדמתרגמינן כי תבא ארי תתאגר בכרמא דחברך. רעך ולא של הקדש, כלומר שיצטרך הגזבר לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל כדי שבעו להכי בא רעך למעט הקדש דלא זכתה לו תורה. ואכלת ולא מוצץ, כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה בודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא אי נמי יש לפרש שאעפ"י שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם ועל כן צוהו שיאכל הכל גם הקליפה. ענבים ולא ענבים ודבר אחר, כלומר שיאכלם עם המלח ועם דברים שמגררים לב האדם כדי שיאכל הרבה בתיאבון. מה נפשך אתה אוכל ופטור, כלומ' כשם שבעל הכרם יכול לאכול ממנו עראי ופטור מן המעשר אף פועל אוכל ופטור מן המעשר דאע"ג דסבירא ליה בעלמא מקח קובעת למעשר שאפילו אכילת עראי אינו יכול לאכול והייתי סבור שפועל כדין לוקח וכמי שהוקבע למעשר ולא ליכול אלא אם כן עישר בעל כרם את כרמו קמ"ל קרא דאינו צריך לעשר לפי שהתורה זכתה לו הלכך לאו לוקח הוי. שבעך ולא אכילה גסה, כלומר אכילה המזקת לו כדאמרינן בעלמא כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן [לקמן צ"ט ע"ב] כי יאכל פרט למזיק שכל אכילה שהיא יותר על כדי שבעו מזקת היא לאדם. בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, דהיינו שעת גמר מלאכה שהגיע זמן הבציר אבל בשעה שהוא עוסק במחובר שלא בשעת גמר מלאכה שלא הגיעו הענבים לבציר והזיתים למסוק אינו רשאי לאכול.
<h2>דף פט.</h2>
מכדי שור משבת גמרינן לה, מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף בחסימה חיה ועוף כיוצא בהן דאם כן דלא בא לדרוש אלא זה בלבד דילפינן שור שור משבת ליכתוב קרא לא תדוש בחסימה והיה משמע בין בהמה וחיה ועוף למה לי למיכתב שור (דאי) [ומשני] להקיש חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכיר בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בו ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדין אינו ממורח. יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטהור והזך והמגבן שלש אותו חלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון שאינו גדולי קרקע אין (כל) [פועל] אוכל בו. יצא המנכש בשומים, כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאין נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו דבשעת בצירה דבר הכתוב דהא כתיב ענבים וקמה שהן דבר שנגמר פריו. שלא נגמרה מלאכתן למעשר, דהא אכתי אינו ממורח ולא מיקרי דגן כדכתיב [דברים י"ח] ראשית דגנך שנגמרה מלאכתו למעשר ולחלה צריך עיון אפילו אליבא דגמרא (כתיב) למאי איצטריך למתני חלה דהא אי אפשר שתקבע לחלה אם לא הוקבע תחלה למעשר דהא אידגן ויש לומר שהפקירו תחלה קודם דאידגן ואידגן ואחר כך זכה בו וטחנו ושכר הפועלים ללוש אותו וקמשמע לן דפועל אינו אוכל בו כיון דנגמרה מלאכתו לחלה.
מהו שיהבהב באור, כלומר יהבהב המלילות באור והאור ממתק טעמן היכא דמבטל ממלאכתו בשביל אותו הבהוב לא קמבעיא לי דבודאי אסור כי קא מבעיא לי היכא דלא מתבטל כלל בשביל אותו הבהוב. לא קא מיבעיא לי, דבודאי אסור. כי קא מיבעיא לי היכא, דלא מתבטל כלל בשביל אותו הבהוב וקא מסתפקא לי משום שיאכל יותר משהיה עושה אם לא היו מהובהבין ואשכחינן דדרשי' ענבים ולא ענבים ודבר אחר כגון שאוכלן במלח מי אמרי' כיון דממתקין יותר אע"ג דלא מערבין ביה מידעם אחרינא אלא מעצמן הן ממתקין אסיר או דילמא לא אסרינן אלא היכא דמעריב ביה מידי אחרינא.
<h2>דף פט:</h2>
הרי אלו אוכלין ופטורין, כלומר מן המעשר דאע"ג דקיימא לן דמקח קובעת למעשר ואפילו אכילת עראי אסור לאכול ממנו אבל הכא בפועל שהתורה זכתה לו כאלו משולחן גבוה קא זכו פטור ואינו צריך בעל הבית לעשר קודם שיאכל הפועל ממנו. ובפתם לא יאכלו, כלומר בלפתן לפי שהוא אוכל יותר מדאי. ולא יספות במלח ויאכל, כדי שיאכל יותר מדאי ואסור משום דכתיב ענבים ולא ענבים ודבר אחר.
<h2>דף צ.</h2>
פירות המרכסות בתבואה, כלומר לעשות מהן חושלא והוא אחר שנעשה דגן גמור אדם שורה אותן במים ודשין אותו כדי להסיר מהן קליפה החיצונה ונקראין חושלא בלשון רבותינו ז"ל. אינו עובר משום בל תחסום, דהא לאו לדיש דמו שהרי הוקבעו למעשר. ופרות הדשות בתרומה, כלומר שנתן להם הישראלי שיעור תרומתו בשבלים וכן מי שהקדים ליטול מעשר שני בעודו בשבלים אינו עובר משום בל תחסום שהרי אינו רשאי הכהן להאכיל בהמת ישראל תרומה משום דתניא בתורת כהנים ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ולא בהמה אוכלת. וכן פרות הדשות במעשר שני וחסמה אינו עובר משום בל תחסום משום דבדישו אמרה תורה והאי לא דישו הוא דמעשר שני חוץ לירושלים אפילו לר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ומותר לקדש בו את האשה אבל חוץ ירושלים מודה דממון גבוה הוא משום דכתיב [דברים י"ב] לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגומר. אבל מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שהוא עובר משום בל תחסום מביא קרסטילין ותולה בהן מאותו המין. ישראל החורש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום, דסבירא לן דצער בעלי חיים דאורייתא.
היתה אוכלת ומתרזת, לפי שהחטין משלשלין אותה מהו לחסמה מי אמרינן לא חששה תורה אלא לתועלת הבהמה והכא בחסימתה הוי לה תועלת או דילמא משום לא תצטער בראייתה הקפידה תורה ואע"ג דמזיק לה אסור לחסמה. מפני שהכרשינין יפין לה מן הכל, אפילו מן החטין כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין [ל"ב ע"א] מי גרם לך שתבעיטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך שמע מינה אין אנו חוששין לצערה אלא לתועלתה.
<h2>דף צ:</h2>
[תוספתא פ"ח ה"ב] ולהשכיר עצמו ביום, לפי שהוא חלוש ואינו יכול לחרוש ולנכש מפני שטרח בלילה וגם שלא ישן. וכן כשהוא מרעיב עצמו ומוליך מה שנתן לו לאכל לבניו לפי שאינו יכול לעשות מלאכתו של בעל הבית בנפש רעבה שהוא חלוש. כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, לפי שאינן עריבין אחר שתית היין. לטבול פתן בציר, כי היכי דליגרור ליבייהו ויאכל ענבים הרבה. להרעיב פרתו ולסגפה, כלומר ביום שהוא רצה רוצה לומר אבל לא קאמר שבלילה ירעיבנה שדעתו לדישה למחר דהאי ודאי אסיר אלא בא לומר שאע"פ שדרך בעלי בתים ששוכרים בעל בהמה עם בהמתו נותנים לבהמה אספסתא לשעה ולשליש שעה או פקיעי עמיר ואם בעל הפרה רוצה להרעיבה עד שליש היום שדעתו לדוש בה חיטין ושעורין ותאכל מהם כרצונה רשאי לעשות ובעל הבית נמי רשאי להאכילה פקיעי עמיר בתחילה כדי שלא תהא אוכלת מן הגורן אלא מעט ולא מקרי הא חסימה כלל שהרי אינה רעבה כלל וגם לא חסמה כלל. חמור וגמל וכו', וכ"ש שאוכלין בשעה שאדם טוען אותם מן החיטין והשעורין ולא רשאי לחסמה אלא קא משמע לן שאפילו בשעה שאין מניחין לפניו אלא על גביו כיון שרואה אותם קצת שהרי אינן מונחים בשק. היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות, כלומר שהן של חמשה בני אדם שישכרוהו לשמור אותם ומשום הכי אינו רשאי לאכל כל שבעו משל אחד אלא לפי חשבון שאם היו של איש אחד והאחת יפה משל חברתה לא הוי אסור בכי האי גוונא דהא תנן אבל מונע עצמו עד למקום קישות. ודוקא מקשאות עקורין, שנגמרה פריים ואע"ג דלא עביד מעשה דמשמר לא כעושה מעשה דמי אפילו הכי אוכלין שומרי פירות מהלכות מדינה אבל בדבר שלא נגמר פריו אינן אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה.
מבית אביך אתה למד, שר' יונתן היה כהן. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנא, ואי שכור הוא או שתוי יין הוא כשנכנס במקדש אינו יודע להבדיל בין קדש לחול אלא רוצה לומר כשתכנסו לביהמ"ק לא תהיו שתויי יין הכי נמי בחסימה אפילו מעיקרא אסר רחמנא.
החוסם את הפרה, כלומר לא דש בה. והמזווג פרה וחמור ולא הדש בהם אלא הכניס העול.
חסמה בקול, כלומר כשהיתה רוצה לשחות ראשה לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהילה בקולו אי נמי זיוג פרה וחמור שנתן העול בצוארם והיתה הקמה והגדיש מזומן לדוש לפניהם כשצעק להם נכנסו לגורן ודשו מי מחייב אע"ג דלא עביד מעשה.
<h2>דף צא.</h2>
(ולא) משלם ארבעה קבין לפרה, דשיערו חכמים דכשיעור זה היא אוכלת ביום אחד כשאין איש מונע ממנה וחמור שלשה קבין. אמאי הא קיימ"ל אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם, דכתיב [דברים כ"ה] כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שני רשעיות. ומשני הני מילי כשחיוב הממון והמלקות באין לו בבת אחת אבל אי מוקדם אחת לחברו מחייב שתים והכא נמי אחד מוקדם מחברו דהא משעת משיכה מחייב במזונותיה של אותו היום ואינו חייב מלקות עד שיחסום אותה.
מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר, כלומר כדי שירביע זה את זה מי אמרינן כיון דלא עביד בידים שרי או דילמא כיון דאי אפשר שלא יבואו זה על זה כמאן דעביד בידים דמי. במנאפים, שחייבה עליו תורה מיתה. משיראו כמנאפים, כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה אע"ג שאין העדים רואים אם מערה בערוה אם לא כיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו. אבל בכלאים לא מחייב אעפ"י שהעלה החמור על גב הפרה כיון שלא הכניס בידיו זה בזה כמכחול בשפופרת וכל שכן כשהכניסם לדיר דלא מחייב ומותר לכתחלה דכולי האי לא גזור רבנן אע"ג דאסור להעלותם זה על זה. כמכחול בשפופרת, קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכוחל לתוכה ומוציא בהם מן הכוחל ומעביר על העין. ולפריצותא לא חיישינן, דאע"ג דאמרינן במסכת עבודה זרה [כ' ע"ב] לא יסתכל אדם בחמור ובחמורה בחזיר ובחזירה ולא בעוף ובעופפת כשנזקקים זה עם זה דהתם כי אסר רחמנא בשאינו שלו (או אינו) [שאינו] צריך לסייע [ולא] טריד ועוסק במלאכה ולמה לו להסתכל בהם אלא ודאי כוונתו להרע ומביא עצמו לידי הרהור אבל כשהבהמה שלו וטורח בהם לזוגם ולהולידם אין לו פנאי להרהר.
<h2>דף צא:</h2>
היה עושה בידיו וכו', כגון שבוצר ענבים ואינו דורכן ברגליו או עושה ברגליו כלומר שדורכן ברגליו ואינו נוגע בהם כליו בידו או אפילו על כתפיו כלומ' שמוצא הענבים מזומנים בכלים והוא מוליכן בכתפיו לגת הרי זה אוכל, ור' יוסי בר יהודה פליג ואמר דבעינן שיעשה בידיו וברגליו דומיא דדייש לבהמה שאסור לחסמה שהיא עושה בידיה וברגליה ואקשינן חוסם לנחסם ותנא קמא לא יליף אפשר משאי אפשר וכי כתיב קרא כי תבא בכרם רעך וגו' אפילו בשכרו לכתף מיירי.
עד שלא הילכו בגת וכו', כלומר שכרן להוליך ענבים בגת ולדורכן ברגליהם על הגת ועד שלא הלכו בו שתי וערב אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותים יין משום דהוי ליה כעושה במין זה ואוכל במין אחר אבל משהלכו בענבים בגת ניכרת מלאכת היין וכל שכן שמותר לאכול ענבים דהא רובא ענבים נינהו.
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, כלומר אפי' שכרו ללקט שניהם אסור לאכול אלא מאותו מין שהוא עוסק בו ובאותו מין שהוא עוסק בו אם יש בו יפות בסוף הכרם וגרועות בתחלת הכרם אם רוצה למנוע עצמו מלאכול אותן ענבים שאינן כל כך יפין עד שיגיע לאותן היפין וישבע מהן עושה ואין רשאי בעל הבית לומר לו אכול משלפניך כדי שיהיה שבע כשיגיע ליפות. וכולן שאמרו וכו', כלומר שאמרנו שמותרין לאכול אין להם לאכול מן התורה אלא בשעה שעוסקין במלאכתן אבל בחזירתם ובהליכתם מסוף הכרם ועד ראשו אין דינן לאכול אלא מפני השבת אבידה לבעלים שלא יתבטלו ממלאכתן כל כך התקינו שיהיו אוכלין בהליכתן מאומן לאומן דהיינו סוף שורה לתחילת שורה ובחזירתן מן סוף הגת לתחילתו שהתחילו לדרוך בו כמנהג העולם. ובחמור עד שתהא פורקת, כלומר וחמור אימת תהא אוכלת כשתהא פורקת, ובגמרא פריך פורקת סלקא דעתך כלומר הואיל ופורקת היא אמאי אוכלת והא אין דינה שתאכל אלא בשעת מלאכה דהא כתיב בדישו ולא אחר כן אלא אימא וחמור בהליכתה טעונה אוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת ממשאה אבל אחר מכאן לא ובלבד שלא יטול בעל החמור בידו ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואין מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה וכמו כן בעוד שטוענים אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור להם לחסום אותה.
<h2>דף צב.</h2>
כשתהא פורקת, סלקא דעתא כלומר הואיל ופורקת היא אמאי אכלה והא אין דינא שתאכל אלא בשעת מלאכה אלא אימא וחמור בהליכתה אוכלת ממשוי שעל גבה עד שתהא פורקת.
אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להם חשיבות ויקרים הן הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואע"פ שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשבוע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ור' אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו, דבודאי אינו משכיר עצמו במעות. שהם פחות שיוכל לשבוע בהם ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם. וחכמים מתירים, דעל כל אדם רעבתן נמי זכתה תורה. אבל מלמדים, אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן. ויהא סותם את הפתח בפניו, כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו ואליבא דת"ק אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו.
פועל משלו הוא אוכל, כלומר כשהתירה לו תורה אוכל משלו הוא אוכל כלומר תוספת שכרו הוא שהוסיפה לו תורה או משל שמים הוא אוכל כלומר משום צדקה זכו ליה רחמנא. למאי נפקא מיניה, לפועל שאמר מה שהייתי אני אוכל תנו לאשתי ולבני אי אמרת משלו הוא אוכל שכרו הוא ולכל מאי דבעי יהיב [ע"ב] האי תנא דאמר אינו קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הקטנים דקא סבר דמשל שמים הוא אוכל ומשום הכי אין כח לבעלים לזכות בשכרו והוי כמי שאמר לו הילך מנה על מנת שאין לרבך רשות בהם ומאן דאמר קוצץ סבר דמשלו הוא אוכל וכי היכי דשכרו זוכה בו האדון הכי נמי זוכה בתוספת שכרו.
<h2>דף צג.</h2>
קוצץ אדם ע"י עצמו, כלומר קוצץ אדם שלא יאכל ממה שהוא עוסק בו כלל כדי שירבה לו בשכרו אי נמי בשביל בנו ובתו הגדולים שהם נשכרים אתו לבצור הכרם משום דידעי וקמחלי אותה אכילה. אבל אינו קוצץ בשביל בנו ובתו הקטנים שלא יאכלו אעפ"י שמרבה להם בשכר ואפילו הן סמוכין על שלחן אביהן אינו רשאי לצערן לפי שאינן בני דעה ולא מחלי וצערא דבריה ואפי' דברתיה לא זכי ליה רחמנא לחסמה דלא גרעה מבהמה דידיה. ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, כלומר העבריים או הכנענים שנטבלו לשום עבדות דשייכי במצוות או אפי' כנענים ממש דהא תנא דמתניתין סבירא ליה דמשל שמים הוא אוכל ואע"ג דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אבל הכא התורה זכתה לו אפילו לעבד כנעני לגמרי וכיון דקטנים הם לא מחלי.
השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי, ואין אדם ואפילו בעל הבית רשאי לאכלו חוץ לירושלם אלא אם כן פדאו דכתיב [ויקרא י"ט] קדש הלולים וילפינן קדש קדש ממעשר שצריך לפדותו כדכתיב [דברים י"ד] כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך. הרי אלו לא יאכלו, דסבור וקבול ואין להם לתבוע ממנו שירבה להם בשכרן או שיפדה ממנו ויאכילם. ואם לא הודיעם, שהוא נטע רבעי הרי הטעה אותם שלא היו נשכרין עמו אלא עם בעל הבית שיהיה לו כרם מותר באכילה. וכן נתפרסו עיגוליו, כלומר שהיו מתחלה דבלת תאנים והוקבעו למעשר ועכשיו נתפרדו התאנים זו מזו והוא צריך לעשות מהן עיגולין, אי נמי נתפתחו חביותיו כלומר ונפל יין לבור שמתחלה העלם מן הבור ונתנם בחביות וסתמן ואז הוקבעו למעשר שאפילו שתיית עראי אינו יכול לשתות ממנו ועכשיו נתפתחו חביותיו ונפלה יין לבור שלפניהם והוא צריך עכשיו להעלותו מן הבור לחביות הרי אלו לא יאכלו דסבור וקביל ולא מצרכינן ליה לבעל הבית שיעשרנו כדי שיאכלו וישתו ממנו. ואם לא הודיען, לא היו סבורין שלא נשתנו מענין זה מעולם ונמצא שהטעה אותם על מנת כן שיאכלו וישתו נשכרו לו חייב לעשר פירותיו ולהאכילן או להרבות על שכרן.
שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה, דוקא בשומרי גיתות וערימות שנגמרו פריין ועדיין לא הוקבעו למעשר. אבל לא מן התורה, דסבירא לן משמר לאו כעושה מעשה דמי אבל בשומרי גנות ופרדסים בשעה שאינן עומדין הפירות אפילו מהלכות מדינה אינם אוכלים כסתם מתני' דלעיל [פ"ז ע"א] דהדר למתני' ואלו שאין אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה דלא איצטריך דהא מרישא נפקא אלא לאשמועינן שאינן אוכלין כלל לא מן התורה ולא מהלכות מדינה.
לא שאנו, דאין שומרין אוכלין מן התורה. אלא שומרי גנות ופרדסין, דלא הוי גמר מלאכה ופועל אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה. אבל שומרי גתות וערימות, שהן גמר מלאכה אוכלין אפילו מן התורה הואיל והוי גמר מלאכה מאי טעמא משמר כעושה מלאכה דאמי. ושמואל אמר לא שנו, דשומרין מ[י]הא דאוכלין מהלכות מדינה אלא שומרי גתות וערימות ואע"ג דמשמר לאו כעושה מעשה דמי אפי' הכי נהגו בני המדינה לאכול בדבר שהוא גמר מלאכה שהוא כעין דאוריתא אבל שומרי גנות ופרדיסין שאפי' היה עושה בידים אינו אוכל מדאוריתא הואיל ואינו גמר מלאכה אין אוכלין אפילו מהלכות מדינה משום דמשמר לאו כעושה מעשה דאמי.
ארבעה שומרין הן וכו', כלומ' ארבעה שומרין הן דהיינו שומר חנם ושואל ושומר שכר ושוכר ואפי' הכי אין דיניהם ארבעה אלא שלשה כדמפרש ואזיל דשוכר כנושא שכר דמי. שומר חנם נשבע על הכל, כלומר ישבע שנשבה או שנשברה או שנגנבה או שאבדה ומתה שלא בפשיעה ופטור שאינו מתחייב לשלם אלא על הפשיעה והשואל הוא הפך שומר חנם שהוא מתחייב לשלם הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה דלאו לאנוחי בכילתא שאילתה ומשום הכי סמיך שואל לשומר חנם אעפ"י שאין הפרשיות סמוכות זו לזו אלא איתא שומר שכר ביניהם ונושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל המתה ועל השבויה ופטורין דאונס הוא ומשלמין את הגניבה ואת האבדה ושוכר כנושא שכר דמי, והכי תאני בבריתא פרשה ראשונה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל כלומר פרשה ראשונה באלה המשפטים כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' ולא מיחייב אלא על כל דבר פשע בשומר חנם שנייה דמחייב בגניבה ואבדה ופטור בשבורה ושבויה ומתה אחר שישבע שלא באו לה מאורעין האלו בפשיעתו ושלישית דוכי ישאל איש וכו' מפורשת בשואל ומיחייב בה על השבורה ועל המתה וכל שכן על הגניבה ועל האבדה שאינו אונס כל כך.
ארבעה שומרין ודיניהם שלשה, מפורש בפירוש המשנה.
דהויא רעי חויא על שפת הנהר הוחלקה אחת מהן ונפלה למים אתא לקמיה דרבא ופטריה דאמר מאי הוה ליה למעבד הא נטרה כדנטרי אינשי לבהמות (אי) שלהן והוא לא שינה ולא פשע בה כי מנהג הוא שרועה את הבהמות על שפת הנהר ואין זו אבידה דליחייב בה אלא אונס. איבעי לך לעבורי חדא חדא, כלומר שלא ידחפו זו את זו.
<h2>דף צג:</h2>
ונכנס לעיר, אפי' בעידנא דלא עיילי אינשי אין אומרין אלו היה שם היה מציל כלומר ונחייב אותו לשלם אלא אומדין אותו אם יכול להצילן כלומר אם היה שם רועים או הוא בעצמו לבדו או שהיה צועק ומקהיל עליו מלא רועים במקלות ובקלע כדמפרש לקמן שאם שומר חנם הוא מתחייב להקהיל עליו רועים אם ימצאם בחנם שיתנדבו להציל בהמות חבריהם אך אין מוטל עליו אם לא ימצאם בחנם שישכרם ויטלו שכרם מבעל הבית ואם שומר שכר הוא יש עליו לטרוח עד שימצא בשכר ויטלו שכרם מבעל הבית אשתכח לפשיעתו נטרפו וחייב לשלם ואם לאו שהוא לא היה בו כח להצילו לפי ששני זאבים היו והיה אותו מרעה רחוק משאר רועים פטור אעפ"י שפשע פשיעה בשעה שנכנס (לעיל) למאן דסבירא ליה [לעיל] דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור.
רועה שהיה לו לקדם וכו' ועד כמה, כלומר יש לו לרועה להוציא בשכירות לרועים המצילין. ומשני עד כדי דמיהם, של כל הבהמות ואם תאמר מה ירויח בזה בעל הבית הלא היה יכול בשוק לקנות כאלו בדמים שהוא מוציא לשכירות ומשני בגמרא נפקא לן מינה לכושרא דחיותא כלומ' כושר הבהמות שמכירן ולמודות הן ממנו ובביתו היו רגילות לבא אין נוטות ימין ושמאל לנגרי ברייתא שאם היה קונה אותם מן השוק היו הולכות לנגרי ברייתא ואינן מכירות ברמיזותיו ובקריצותיו אי נמי לטירחא יתירא שלא יצטרך לחזור אחרי בהמות אחרות בשוק ולקנות שם שיתבטל ממלאכתו יום או יומיים והיכן מצינו בשומר שכר שיתחייב באונסין לפי שהיה סבור המקשה שהרועה הוא שומר שכר ויתן שכירות המצילין משלו משום הכי מקשי לו אשתכח שהרועה חייב באונסין וקיימא לן דלא מחייב אלא בגניבה ואבידה ופטור משבורה ושבויה ומתה ומשני לא כדסלקא דעתא למימר אלא על בעל הבית לפרוע כל השכירות משלם.
איבו אפקיד כיתנא גבי דונא, והיה שומר חנם עליו. אזל שביי, כך היה שמו וגנב היה. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרב נחמן. ואפי' הכי חייביה לשלומי לפי שכיון שהוכר הגנב ולא יפסיד כלום שהרי יוכל להוציא הגניבה ממנו עליו לטרוח אבל אם לא הוכר הגנב היה נשבע שלא פשע ופטור. לימא פליגא אדרב הונא דאמר נגנבה באונס, כגון לסטים מזויין ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה נשבע שנאנס בליסטים מזויין ושלא פשע בה משום דאין עליו לטרוח או אם רצה לשלם למפקיד והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא מן הגנב ויהיה הכפל מן השומר אבל אם שומר שכר הוא עושה עמו דין כלומר עם הגנב שיתבע ממנו וישלם למפקיד, ויש מפרש עושה עמו דין כלומר עם המפקיד עושה דין של פשיעה ומשלם לו בלא טורח לפי שכיון דשקיל אגרא עליו לטרוח עד שיוציא מן הגנב קתני מיהא דשומר חנם רצה נשבע ופטור כיון דלא שקיל אגרא אין עליו לטרוח ואמאי חייביה רב נחמן. ומתרץ משום הכי חייביה רב נחמן דגברי דפלמוסא הוו התם, כלומר אינשי דשילטון היו שם בסמוך לו דאי הוי רמי קליה הוו אתא ומצילין ליה אשתכח דפושע הוה.
זאב אחד אינו אונס, לפי שכדי הוא הרועה למלט צאנו מיד זאב אחד במקלו ובתרמילו או היה לו לקדם עליו רועים אחרים במקלות וכיון שלא קדם פשיעה הוא אבל שנים מיקרי אונס שאין יכולת בידו להצילו, ור' יהודה סובר אפי' בזאב אחד פעמים יש דמקרי אונס אם היה שעה שהזאבים וחיה רעה משתלחים בגדרות צאן קופצת היא על אדם אחד. מרוח אחת אינה אונס, דכיון שהכלבים מתפחדים כל כך שאינם רוצים להפרד זה מזה בודאי יכול להציל את עצמו מהם ולא היה לו לברוח ולהניח צאנו לפניהם דפשיעה מיקריא אבל כשבאין משתי [רוחות] (לו) שכל כך לבם חזק שמתפרדין זה מזה ניכר וגלוי לכל שלא יוכל להצילם שאינו יכול להם לעשות מלחמה.
הליסטם הרי זה אונס, הליסטם בלא יו"ד גרסי' דאפי' חד מקרי אונס דאעפ"י שיש לרועה חרב וחנית ומקלות כמו שהרועה מזויין אפי' הכי אינו יכול הרועה לו לפי שהליסטם מזויין מוסר עצמו להרוג או ליהרג והרועה אינו עושה כן שאינו רוצה למסור עצמו ליהרג והדין עמו. והארי והדב וכו', שאלו החמשה כוחן מרובה או הארס שלהן הוא דבר מסוכן. אימתי בזמן שבאו מאליהן, כלומר אימתי אנו אומרים דמיקרי אונס כשבאו הארי והדב על מקום המרעה אבל אם הלך הרועה עם צאנו סמוך ליער או למקום שהלסטים נחבאין שם אין אלו אונסין.
סגפה ומתה אינו אונס, כלומר אם יש לתלות מיתתה לפי שסגפה ברעב או שהעמידה בקיץ בחמה ובחורף בצנה חייב לשלם. לענות נפש [במדבר ל'] מתרגמי' לסגפה נפש לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעתו כיון שעינה אותה יום אחד אעפ"י שלא מתה באותו יום אלא לאחר שני ימים או שלשה והיתה אוכלת ושותה כדרכה אפי' הכי עליו לשלם לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעתו דשמא באותו יום שעינה אותה ברעב או בצמא או בשמש או בצנה נולד במוחה או בריאה שלה חולי שממנה היא מתה לאחר שמונה ימים או חודש או שנה. העלה לראשי צוקין, הרים חדים וגדולים אוקימנא בהמפקיד [ל"ו ע"ב] שתקפתו ועלתה כלומ' שעל כרחו עלתה שם ועלה הוא אחריה והיה סבור להצילה שלא תפול ולא יכול לה לפי שההרים הן חדין ומשופעין אבל אם העלה לראשי הרים לפי שהיה שם מרעה שמן וטוב והעליה היתה ראויה ושוה שאין שם סכנה בה שלא פשע בה משם שאויר של הר קשה לבהמה אבל כיון שיש בו מרעה שמן וטוב איגלי לכל שאויר טוב שולט באותו הר וכשאירע לה מאורע שנפלה מראש ההר בחצי היום קודם שרצה להורידה והוא בא ותקפה והחזיק בה להצילה ולא יכול לה אין לך אונס גדול מזה.
בשתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה, מפורש לעיל במשנה.
ואמאי (לא) לוקים גברא, ואמאי הוי אונס הלא הוא בעל כח כמותו. ומשני בליסטים שהוא מזויין, בחרב ובחנית ובמקל יד וברומח והרועה אין בידו כל כך כח כי אין דרך הרועים בכך לפי שמסיעין עצמן ממקום מרעה אל מקום מרעה פעמיים ביום ועוד שהוא רץ ורודף אחריהם כל היום והיו אלו הכלים כבידין עליו ואין לך אונס גדול מזה שיהרגנו ברגע אחד ואחר כך ישבה כל עדרו ואפי' היה הרועה מזויין בכל אלה מיני הנשק אפילו הכי פטור לפי שהליסטים נכנס להרוג או ליהרג אבל הרועה אין עליו למסור עצמו להריגה על בהמת חבירו.
<h2>דף צד.</h2>
מתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה, כלומר שאם תיגנב או תאבד או תשבר או שישבוה ליסטים או שתמות על ידי מלאך המות שהצריכתהו תורה לישבע עליהם ולא האמינה בו תורה אלא בשבועה אם התנה עמו עם בעל הבהמה שיאמינהו בדיבורו הקל כשאירעו לבהמתו אונסין כאילו תנאו תנאי אבל לא קתני להיות פטור מתשלומין כמו דתני בשואל לפי שאין שטות כזה עולה על דעת אדם שיתנה שיהיה פטור מפשיעה שאם כן לא נקרא שומר אלא מזיק ולמה מסרה לו כי אם לשמרה אלא עלה על דעתו שיפטרהו מדבר שבא לו על ידי אונסין וכן נמי שואל אינו רוצה שיפטרוהו מפשיעה אלא מאונסין שהוא חייב יותר משומר חנם שלא היה נאמן אפילו בשבועה ורוצה עתה ומתנה עמו שיהיה נאמן בדיבורו הקל וכן נושא שכר והשוכר רוצה נמי לפוטרו משבועה בגניבה ואבידה שיהיה נאמן בדיבורו הקל ומשבורה ושבויה ומתה שלא היה נאמן אפי' בשבועה לפטור עצמו הוא מתנה עתה שיהיה נאמן בדיבורו ויפטור מאונסין כאלו כיון שאינן באין בפשיעתו אבל אם יפשע בהן אין אחד מכל אלו ארבעה שומרין שיתנה לפטור עצמו.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אפי' בדבר של ממון דר' מאיר קתני לה ורישא נמי דמתנה שומר חנם להיות פטור וכו' ר' מאיר נמי קתני לה ולא קשיין אהדדי דסיפא דכל המתנה על מה שכתוב בתורה מיירי כגון המקדש את האשה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה אי נמי המוכר חפץ לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה ומשום הכי תנאו בטל דאי אפשר לקדש אשה לחצאין דלא מיקרו כי האי גוונא קידושין כלל ומכר נמי לא מקרי שלא נקרא מכר אלא כששוה שיעור ממונו ונמצא זה ודאי מתנה לעקור שם מכר ושם קידושין מן התורה אבל כשמתנה שומר חנם להיות פטור מאונסין לאו עוקר דבר תורה הוא שהרי הוא נקרא שומר חשוב שישמרנה בכל כחו כמו בעליו אלא שרצה שיאמיננו בדיבורו הקל וכן השואל יצילנה מכל פגע רע שישמרנה כמו בעליו אלא שרוצה שלא יענישנו ויחשב הוא במקומו של בעלים שמשתמשין בה אם יום או יומים ואין זה סתירת התורה כלל ועל מנת כן השאילה מידו ושעבד עצמו בפשיעה לשלם ולא שעבד עצמו לאונסין.
וכל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו, כלומ' מעשה שעליו לעשות לתנאו שהוא שואל ממנו כגון הרי מעשה זה שלך על תנאי שתעשה לי דבר אין זה תנאי ואפי' לא נתקיים התנאי נתקיים המעשה דכיון דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן כגון אם יעברו ונתתם להם דהיינו תנאי קודם למעשה אי נמי אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור הוי תנאי שהוא שואל ממנו קודם למעשה שעליו לעשות והא דתניא בברייתא הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו בטל דמשמע טעמא שהוא עוקר דבר מן התורה הא לאו הכי תנאו קיים ואע"ג דמעשה קודם לתנאי לאו דווקא דהוא הדין הכי רוצה לומר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי דתנאו בטל משום דהוי עוקר דבר מן התורה הא לאו הכי הויא מקודשת וכל תנאי שאיפשר לקיימו בסוף תנאו קיים אם תנאי קודם למעשה הא אי אפשר לקיימו כגון על מנת שתעלי לרקיע והדומה לו תנאו בטל והמעשה קיים.
דתניא מתנין עם שומר חנם להיות כשואל, כלומ' מתנין עם שומר חנם שאינו חייב אלא מפשיעה שיהא כשואל ושיהא חייב אפי' באונסין כדין שואל. במאי בדיבורא, בתמיהה והלא יכול לחזור בדיבורא ממה שחדשו עליו דיני אונסין. ומשני בשקנו מידו, דהא שעבד נפשיה. ור' יוחנן אמר אפי' בדיבורא בלחוד ובההיא הנאה דנפיק עליו קלא דמהימן ליה בעל הבהמה לשומר בדיבורא ולא בעי מיניה קנין גמר ומשעבד נפשיה.
אבל חכמים אומרים אעפ"י שאי איפשר לו לקיימו, בשום ענין מקרי תנאי ובטל גיטא ואם מיית בלא זרעא רמיא קמי יבם. ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט, כלומר בענין כזה שלא יתקיים בעולם אלא במעשה ניסים (אלא) אינו תנאי וגיטא הוי גט ולא רמיא קמי יבם לפי(כך) שכך היתה כוונתו לפטור אותה ולא טרח לשוא לכתוב הגט אלא שרוצה לצער אותה בדברים בטלים והגט גט כשר.
השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, כלומ' עמה ממש שלא הקדים זה לזה כגון שאמר לו את ופרתך ואע"ג דבעלים נקנין באמירה משום שכיון שהודו לא יחזרו בהם משום דכתיב [צפניה ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזה וגו' ופרה אינה נקנית אלא במשיכה אפי' הכי איפשר דליהוי בבת אחת כגון שהיתה פרתו בחצרו ותכף שאמר לו הישאל לי את ופרתך והודה לו מיד החצר קונה לו את הפרה אי נמי דאמר לו הישאל לי את ופרתך ולא תשאל עד משיכת פרתך כלומ' שתוכל לחזור בך בדיבורא עד שאמשוך פרתך ונשברה או מתה פטור השואל מלשלם כדכתיב [שמות כ"ב] אם בעליו עמו לא ישלם או שיהיה הפרה בשאלת בעלה ואפי' בשכירות נמי פטור דהכי קאמר קרא אם בעליו עמו בשאלה לא ישלם או אם שכיר הוא אשר בא בשכרו נמי לא ישלם שהפרה בשאילה והבעלים בשכירות נמי פטור אעפ"י שהפרה והבעלים לא היו כולהו בשאלה או ששאל את הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה נמי פטור ואע"ג דלא שאל תרווייהו הפרה והבעלים בהדי הדדי שנא' אם בעליו עמו לא ישלם ובעידנא דשאיל את הפרה נמי הכי היו בעליו עמו שהרי היו קודמין אבל אם שאל הפרה תחלה ואחר כך שאל את הבעלים ומתה חייב שנא' [שם] בעליו אין עמו בשעת שאלת הפרה שלם ישלם אעפ"י שהיו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה נמי מיחייב הואיל ולא היו הבעלים קודמין או בבת אחת נשאלין עם הפרה גרסינן ולא גרסינן שכירות גבי פרה אלא גבי הבעלים דאשמועינן היכא דהוי פרה שאולה בכל ענין שיהיו הבעלים עמו במלאכתו בין בשאילת גופו בין שנשכר אצלו קרינא ביה אם בעליו עמו ומיפטר אבל לעולם כן הוא הדין שאם שכר את הפרה ושאל את הבעלים או שכרן תחלה או בבת אחת ומתה או נשברה פטור והוא הדין לשומר חנם את כלי בעל הבית ונשאל לו בעל הבית תחלה או בבת אחת או שכרן דפטור למאן דסבירא ליה פשיעה בבעלים פטור.
<h2>דף צה.</h2>
איתמר פשיעה בבעלים, כלומר שומר חנם שפשע והיו בעליו עמו וכן פשיעה דשומר שכר וכן פשיעה דשואל בכולהו פליגי אי מיפטר אם היו בעליו (בבעליו) עמו אי ילפינן דין פשיעה מדין אונסין כי היכי דבשאר אונסין אם בעליו עמו מיפטר כמו כן מהני לדין פשיעה וחד אמר חייב דאין דין ללמוד פשיעה מאונס דכל פשע נקרא מזיק. והילכתא דפטור דכולהו דינין ילפינן מהדדי.
<h2>דף צה:</h2>
היתה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהיה עמו בשעת שבורה ומתה, כלומ' והכי קאמר קרא אם בעליו עמו בתחלת הענין שוב לא ישלם אע"ג דהוה קס"ד שישלם דהיינו שאינו בשעת שבורה ומתה קמ"ל דלא משלם אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה חייב לשלם דכיון שלא היה נשאל עמו מתחלה ולהכי איצטריך קרא דבעליו אין עמו שלם ישלם כלומ' בעליו אין עמו בשעת שאלה שלם ישלם אע"ג דהוה ס"ד דלא משלם כיון שהיה עמו בשעת שבורה ומתה.
<h2>דף צו.</h2>
ושואל חייב במזונותיה של שאילה כל ימי שאלתה, דסד"א דלא מיקריא שואל כל ימי הנאה שלו אלא אם כן היו בעלים מפרנסים בהמה שלהן כל ימי שאלתה והתם הוא דליחייב בכל אונסין אבל היכא דשואל נותן לה מזונות אימא ליהוי דינו כדין שוכר שהרי נהנין הבעלים במזונות קמ"ל דכל הנאה שלו מיקרי ומשום הכי חייב בכל אונסין שבעולם חוץ ממתה מחמת מלאכה דפטור.
שאל מן השותפין, כלומ' פרה אחת שהיא של שני שותפין ונשאל לו אחד מן השותפין מספקא לן אי מפטר באותו פלגא דידיה מי אמרינן כולה בעלים בעינן והא ליכא או דילמא לההוא פלגא מיהא ליפטר אבל בחלק חבירו ליכא ספיקא דמחייב. השותפין ששאלו, פרה אחת לחרוש בה קרקע שקנו שותפות ונשאל בעל הפרה לאחד מהן לעשות מלאכה שאינה של שותפות מספקא לן אי מיפטר מלשלם פלגא דידיה או לא מי אמרינן כוליה שואל בעינן דליתשיל ליה והא ליכא או דילמא בההוא פלגא דשייליה מיהא ליפטר אבל בפלגא דחבריה ליכא מאן דאמר דליפטר אלא ודאי חייב ולא איפשיט והמוציא מחברו עליו הראיה ואי תפיס לא מפקינן מיניה.
שאל מן האשה ונשאל בעלה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, אי אמרינן קנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו אי הוי כקנין הגוף ונקרא בעל האשה אדון הבהמה כמו האשה עצמה או לא.
אישה יקימנו ואישה יפירנו. למעט דאע"ג דאמרינן בעלמא שלוחו של אדם כמותו ומשום הכי איצטריך קרא למעט אישה אישה תרי זימני ור' יוחנן סבר דדברה תורה בלשון בני אדם ולא בא למעט כלל משאר דינין הנוהגין בשליח דעלמא.
יד עבד כיד רבו דמי, אבל בשאר שלוחין דליכא בהו קנין הגוף לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו משום רבוי ומיעוט בעליו דכתיב בקראי ולא כתי' בעלים אין עמו בעלים עמו לא ישלם.
<h2>דף צו:</h2>
שואל הוי וכו', קס"ד להתחייב באונסיה בהמת מלוג שלה שהיה עושה בה מלאכתו. שאילה בבעלים הוא, שהיא עמו תמיד במלאכתו והיא נשאלת לו תחלה משעה שנשאת. ומשני כגון דאגרה איהי פרה מעלמא והדר נסבא וזכה הוא אף להשתמש בה כל ימי שכירותה מאי. שואל ממנה הוי והות ליה איהי כשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דפליגי בה רבנן ור' יוסי בהמפקיד [ל"ה ע"ב] ואמרי רבנן ישבע השואל שמתה כדרכה ופטור והשואל משלם לשוכר. ור' יוסי אמ' תחזור פרה לבעלים. ואליבא דרבנן דאמרי, דינא דשואל בהדי אותו שהשאילה לו הוא ולא אצל הבעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפי' שואל הוי כיון דלדידיה בעי לשלומי ליה פשיטא לן דפטור דשאילה בבעלים הוא. כי תיבעי לך לר' יוסי, דאמר משלמין לבעלים הראשונים ובודאי לא מיחייב זה בעל האשה לשלם וקא מבעיא לן (כי) [מי] מחייב לשלם מי אמרי' שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסין ומשלם לבעלים הראשונים ששכרה האשה מהם או שוכר הוי ופטור מאונסין דהיינו מתה כדרכה ומתה והבעל יורש אותה מן התורה והבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא אין לה רשות למכור משום דתקנו חכמים שיהא הבעל לוקח ראשון שאילו היה יורש הוא אין כח ביד בן להוציא מיד הלקוחות שקנו מאביו לפי שאין לו לירש אלא מה שעזב אביו בני חרי כדכתיב [דברים כ"א] בכל אשר ימצא לו וכיון שמצינו שנקרא הבעל לוקח אין עליו לשלם כלום שהרי הוא קנה אותה פרה מיד האשה אבל האשה מתחייבת לשלם כשלא החזירה לבעלים הראשונים ששכרוה לה קודם שישאנה הבעל, והני מילי אם נגנבה או אבדה אבל מתה כדרכה דהיינו אונסין נפטרה ובאשה אינה נקראת גזל לפי שמכרה לבעלה וליחייבה בכולהו אונסין משום דמציא אמרה אילו היה ברצוני לא היה הבעל שליט בכל ממוני אלא חכמים הפקירו לו והפקר ב"ד הפקר, והאי טעמא כתיב בגמרא גבי בעיא בעל בנכסי אשתו מי מעל וקאמ' (כי מעיל איהו) [נמעול איהי] מציא אמרה דהתירא נמי לא ניחא ליה דליקני בעל נימעול בעל דהתירא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכו'.
כחש בשר מחמת מלאכה מהו, כלומר בשואל דחייב בכולהו אונסין מי מיקרי אונסין אי כחש בשר הפרה מחמת מלאכה האי מקשה היה סבירא ליה ופשיטא ליה דמחמת מלאכה מתה חייב לשלם דכי קתאני במתני' על השבורה ועל השבויה ומתה אפילו במתה מחמת מלאכה ומשום הכי הוה מספקא ליה בכחש בשר מחמת מלאכה דכיון דלא יהיב אגרא לא איבעי ליה כל כך לדחוק אותה במלאכה שתיכחש אבל בשוכר פשיטא ליה דפטור דעל זה שכרה דהא אפי' על המתה הוא פטור ומשום הכי פשיט ליה רבא לאו כדקס"ד דעל מתה דקתני מתני' אפי' במתה מחמת מלאכה אלא שמתה מחמת צינה או מחמת חמה היכא דלא פשע בה אלא בדרך מקרה בשעה שנכנס לעיר בעידנא דעיילי בה אינשי או שלא יכול לשמרה כגון שבאה צינה בתקופת תמוז דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אבל במתה מחמת מלאכה שלא חרש בה ביום ובלילה אלא ביום לבדו בעידנא דחרשי שאר אינשי מיפטר וכל שכן כחש בשר מחמת מלאכה דפטור דמצי אמ' ליה לאו לאוקמה בכילתא שאילתה כלומ' שתשבות מכל מלאכה כמו הכלה שיושבת בחופה בודאי לא שאלה על זאת.
ואיתבר, כלומר בשעה שהיה חוטב בה עצים. דלא פשעת בה, כלומ' שלא היה חוטב בה עצים על גבי אבנים שאם נדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונגע באבנים ומשום הכי נשברה אין לך פשיעה גדולה מזו. ואי לא מייתי סהדי מאי, כלומ' שהיה במקום שבני רשות הרבים הרבה היו עוברין שם שאם היה כדבריו הרבה עדים יש לדבר וכיון שאין מוצא ראיה אין להאמינו על שבועתו כדתני איסי [לעיל פ"ג ע"א] שבועת ה' תהיה בין שניהם או נשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואם לא יוכל להביא ראיה ישלם שאם היה אמת בדבריו היה לו למצוא עדים רבים, אי נמי יש לפרש ואי ליכא עדים מאי כלומ' אלא שהוא מודה שפשע בה מאי ישלם מי אמרי' ישלם השואל נרגא מעליא כמו שהיתה שוה אותה ששאל ואותם השברים יהיו לשואל או דילמא יחשבו השברים כמה הן שווים ויוסיף השואל עליהם דמים עד שישלים כמה היו שוין מתחלה דאשכחן בשאר נזיקין דאמרי' [ב"ק י' ע"ב] והמת יהיה לו לניזק כלומ' שהבעלים מטפלין בנבילה.
<h2>דף צז.</h2>
דשאיל דוולא מחבריה ואיבזע, כלומר דלי של עור היה ונקרע מחמת מלאכה. דלא שינה, כלומר שמא היכה בכותל הבור ואין לך פשיעה גדולה מזו. ואי לא משכח סהדי משתבע דלא שני ביה ומיפטר, כלומר ואי לא משכח סהדי ואף הוא אינו מודה שפשע בו אלא שנקרע מחמת מלאכה.
נימא ליה אשקיין מיא, כלומר באותו כלי עצמו ואומר לו הישאל לי עם הכלי וכיון דהוי בשעת שאילה לא צריך למיהוי בשעת שבורה ומתה ואם כלי שאין דרך לשתות בו כגון מר ופסל וקרדום אומר הישאל לי עם קרדומך שתוליכהו לביתי. ואי הוי פקח אידך לימא ליה משוך, זה הכלי תחלה ואחר כך אעשה רצונך או להשקותך בו או להוליכו לביתך ותו לא מיקריא שאילה בבעלים כדתנן [לעיל צ"ה ע"ב] היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהיה עמו בשעת שאילה.
אוגר כודנייתיה לבי חוזאי, כלומ' שכר פרדותיו להוליכן במשוי של סחורה לבי חוזאי. נפק לדלויי טעונייהו עלייהו, כלומ' עזרם להטעין אותו משוי. פשיעה בבעלים היא, שהרי עזרם להטעינם במשוי ואעפ"י שפשעו בה שהוליכוה ביום ובלילה או סיגפה בחמה ובצנה דין הוא דליפטר דהא קיימא לן דפשיעה בבעלים נמי מיפטר כי היכי דהוי באונסין. איגלאי מילתא דלמיסר טועניה נפק, כלומ' לראות אם יטענו אותם יותר מכדי משאן ולא נשאל להם כלל לסייעם בשליחות אלא מאליו בלא שום דיבור בעולם שאם היה רוצה לא היה מסייעם ולא מיקרי שאלה בבעלים אלא כשהתנה עמהם וכתיב [צפניה ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו' אבל אם לא התנה עמהם לא מיקרי נשאל כלל. ואיכא דאמרי לאו מיפשע פשעו בה, כלומר דאי הוה כי האי גונא לא הוה פטרינן ליה אע"ג דבפשיעה הוה ולית הלכתא כי הא איכא דאמרי דהא פסקינן לעיל דבפשיעה בבעלים מיפטר דהא רב אחא ורבינא פליגי בה והלכה כדברי המיקל.
השואל את הפרה וכו', כגון ששאלה לחצי היום ומחצי היום ואילך שכרה או שאלה היום ושכרה למחר או שאל פרה אחת ושכר פרה אחרת ומתה אחת מהן המשאיל אומר אותה פרה ששאלת ממני מתה וחייב אתה לשלמה לי והא דקיימא (הויא שלי) [היא השכורה] או שיאמר אותה פרה ששאלת לחצי היום ובשכירות מחצי היום ואילך בודאי באותו חצי היום שהיתה שאולה מתה וחייב אתה לשלמה לי והשואל אומר איני יודע חייב לשלם משום דבריא ושמא בריא עדיף ולא אמרי' אוקים ממונא בחזקת מריה והמוציא מחברו עליו הראיה ואליבא דהילכתא דסבירא לן המוציא מחבירו עליו הראיה אפי' הכי מוקים לה בגמרא בשתי פרות מסרתי לך פלגיה דיומא בשאילה ופלגא דיומא בשכירות אי נמי חד יומא בשאילה וחד יומא בשכירות ומתו תרווייהו בעידן שאילה ומיחייבת לשלמינהו ואמ' לו שואל אין חדא דשאילה מתה ואידך לא ידענא אי דשאילה מתה והא דקיימא דשכירות היא או דילמא דשכירות מתה והא דקיימא דשאילה היא דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. [ע"ב] זה אומר שאולה וכו', אבל אם כשם שזה השואל אומר בטענת בריא שאולה מתה כמו כן אומר השוכר שכורה מתה ישבע השוכר ששכורה מתה ופטור דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ובגמרא מקשי אמאי ישבע והא טענו חטים והודה לו בשעורים הוא ומתרץ על ידי גלגול דאפי' לדבריו דמגו דמשתבע על השאולה [נ"א: השבורה] שלא מתה בפשיעה משתבע נמי דשכורה מתה ומיפטר. זה אומר איני יודע וכו', כלומ' אם שניהם באין בטענת ספק כלומ' התובע כמו הנתבע יחלוקו, ובגמרא מוקים לה דסומכוס קתני לה דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין אבל אליבא דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דסומכוס כיון שהתובע דהיינו המשאיל קא אתי בטענת ספק דהא אמר איני יודע אין לו שבועה ולא חיוב ממון על הנתבע אלא אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה דכי אמרינן דמודו רבנן דממון המוטל בספק חולקין הני מילי כגון ממון דקאי בסמטא שהיא רשות של שניהם או כגון דקאי ברשות שאינה של שניהם וקא אתו תרווייהו בין בטענת בריא בין בטענת שמא דליכא למימר להו המוציא מחבירו עליו הראיה דהא אין אחד מהן מוחזק בה יותר מחברו.
<h2>דף צז:</h2>
שמעינן מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, כלומר דאמרי' בריא ושמא בריא עדיף והא קיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה עדיף ומשני לעולם הלכתא כמאן דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה והכא דמחייב מיירי שהיה עסק שבועה ביניהם או משום מודה במקצת או משום שבועה דעד אחד דכיון שאינו יכול לישבע משלם. [צ"ח ע"א] רישא בתרתי וסיפא בתלת, רישא דשאלה בחצי היום ושכרה בחצי היום או שאלה היום ושכרה למחר סיפא דשאל אחת ושכר אחת ומתו תרווייהו בעידן שאלה ומחייב לשלומינהו תרווייהו ואומר ליה שוכר אין חדא בעידן שאילה מתה דזהו מודה במקצת ואידך לא ידענא וכו' נמצא דאינו יכול לישבע ומשלם, סיפא בתלת דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך תרתי בשאילה וחדא בשכירות ומתו הני תרתי דשאילה ומיחייבת לשלומינהו והשואל מודה לו באחת ובשניה אומר איני יודע אשתכח דאינו יכול לישבע.
<h2>דף צח:</h2>
[ב"ק קי"ב ע"א] משתמשין בה כל ימי שאילתה, ולא מצי למימר המשאיל לאבוכון דעביד לי נייח נפש השאלתיה ולא לכם אלא אמרינן ברא במקום אבא קאי. מתה, כלומ' מתה מאליה. אין חייבין באונסיה, כלומ' דאע"ג דבמקום אבוהון קאי להשתמש בה אבל לא קאי לענין אונסין דהא לא שאלוה הן עצמן. משלמין דמי בשר בזול, דהיינו תלתא פחות ממה שהוא שוה דמצו אמרי אילו היינו יודעין שלא היתה שלנו לא היינו אוכלין אותה אבל כיון דמשערינן בהאי זולא בודאי היו קונין אותה. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, מוקים לה התם אפילו ארישא דמתניתין דמתה מאליה כדפרשינן התם דסבירא ליה דמשעת שאילה מיחייב באונסיה אעפ"י שלא באו האונסין בחייו נמצא שחוב היה מוטל עליו ויש לו קרקעות שהיו משועבדין מאותה שעה משום הכי חייבין לשלם ורישא דפטר משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, ויש בו לישנא אחרינא וכו' כדכתיבא בכתובות [ל"ד ע"ב].
אמאי מה שטענו לא הודה לו וכו', כלומ' טענו חטים והודה לו בשעורים הוא ואע"פ דאוקימנא לרישא בשתי פרות וסיפא בתלת ונמצא שטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם הוא יש לומ' נמי דרישא הוצרכנו לאוקמה בתלת אבל סיפא דסיפא לא הוצרכנו לפרשה אלא בשתים ואם כן ליכא הודאה ממה שתבעו. ומשני עולא דעל ידי גלגול שבועה נתחייב לשתבע דשכורה מתה ולא שאולה. דאמ' ליה אישתבע לי אפילו לדבריך שאתה אומר דשכורה מתה צריך אתה לישבע שלא פשעת בה או שאינה ברשותך אלא כדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה מגלגלין עליו שבועה דשכורה מתה ולא שאולה.
השואל את הפרה ושלחה לו וכו', כלומ' ושלחה לו המשאיל בלא צווי של שואל ביד בנו של משאיל או ביד עבדו או ביד בנו ועבדו של שואל ומתה בדרך פטור השואל דהא לא קמה ליה ברשותיה שהרי לא צוה לו שישלחנה לו אבל אם אמר לו השואל למשאיל שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך ושלחה לו המשאיל אפי' ביד בנו של משאיל ומתה בדרך חייב השואל שהרי בשליחותו צוה אותו לו וקמה ליה ברשותיה וכן בשעה שמחזירה כלומ' כשמחזירה השואל לבעלים ומתה בדרך לעולם הוא חייב השואל עד שתבוא הפרה ליד המשאיל או שיאמר לו שיחזירנה לו ביד פלוני וכו'.
לא שנו, שהשואל אין לו להחזירה ביד שום שליח אלא אם כן נצטוה ממנו ואם לא נצטוה מחייב באונס הדרך הני מילי בתוך זמן ימי שאילתה דלא הוה ליה למיסק אדעתיה דמשאיל שישלחנה לו תוך זמן ומשום הכי לא שלח הוא בעבורה דלא רצה לחזור בדיבורו אבל לאחר ימי שאילתה שהיה יודע בודאי שיחזירנה לו חבירו השואל אמרינן אם לא רצה שישלחנה לו ביד שום אדם למה לא היה הוא הולך בעצמו אלא ודאי נתרצה בשליחותו והוא לא מיקרי שואל כלל כיון ששלחה לו שאם לא שלחה לו ובכל יום הוא חורש בה אין לך שואל גדול מזה אעפ"י ששלמו ימי שאילתה. פטור משואל, דאינו חייב באונסין שבאו עליה בדרך. וחייב כשומר שכר, כלומ' בגניבה ואבידה. או דילמא פטור מזה ומזה דכשומר חנם חשבינן ליה. הואיל ונהנה, כלומ' מתחלה שהרי השאילה בלא שכר דין הוא שיתחייב עליה בשומר שכר עד שיגיע לידו של משאיל לגמרי או שצוהו מה יעשה ממנה. לשגרן לבית חמיו, כלומ' לשם סבלונות לארוסתו או דורון לחמיו וחמותו ואמ' לו אם רוצין לקבלן אני נותן לך דמיהן כלומ' כך וכך כמו שהן שוין וידועים ואם אינם רוצים לקבל מחמת בושת או שאינן רוצין שיוציא הוצאות כזאת אני נותן לך עשרים דינרין או כך וכך לפי שנהניתי ונתכבדתי בממונך. ונאנסו בהליכה חייב, דכלקוחין הן נחשבין או לכל הפחות כשואל גמור אבל בחזירה כבר יצאו מתורת לוקח ומתורת שואל דהא שלמו ימי שאילתה כיון שיצא מבית חמיו פטור מאונסין. מפני שהוא כנושא שכר, כלומ' ולא בשואל ש"מ דלאחר ימי שאילתה נמי לא גרע מנושא שכר מהאי טעמא דאמרינן דהואיל ונהנה מהנה.
[נדרים ל"א ע"ב] הלוקח כלי מבית האומן לבקרו, כלומ' להוליכו לביתו להראות לאשתו ובניו אם יתרצו בו ללקחו ונאנס בידו חייב דהא דעתו ליקח אותו. והני מילי בכלי שנודעין דמיו שאין לו לחוש שמא יעלנו בדמים יקרים ושמא אינו רוצה ליקחנו בדמים כך וכך ובודאי נכנס לקנותו ואם נאנס מידו דין הוא דלישלם כוליה. ודוקא בזבינא חריפא, כלומ' שיש לו קונין רבים שקופצים לקנותו שאפילו לא יקנהו הוא ימצא קונים אחרים רבים בו ביום נמצא שאין המוכר נהנה בהולכתו לביתו להראות לאשתו ובניו. אבל בזבינא דרמי על אפיה, שאינו יכול למכור לאחרים באותו יום כי אם לזמן רחוק שמוציאו בשוק ומחזיר ומצטער באותה סחורה המוכר אם נאנס נאנס למוכר דהנאת מוכר הוא.
[ב"ב פ"ח ע"א] חייביה לשלומי, לפי שכיון שלקחה מלפני הטבח ודאי לקנותה מיד לקחה והגביהה כדמפרש ואזיל שיודע היה דמי אותה הירך והיה בדעתו לקנות את כולה ולא חציה משום הכי כשנאנסה לעצמו נאנסה שאם לא היו דמי אותה הירך קצובין לא גמר בלבו לקנותה שמא יאמר לו המוכר דמים יקרים ויניחנה לפניו אי נמי אם לא היה רוצה לקנות הירך כולה אלא חציה שמא לא ימכור לו החתיכות שהוא חפץ בהם ויתבטל המקח מעיקרו לפיכך לא גמר בלבו לקנותה.
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וכו', וקצץ לו דמים כך וכך ואמר לו לוקח למוכר כשאני קונה זה החמור על דעת כך אני קונה אותו שדעתי להוליכו ליריד שיהיה במקום פלוני אם אוכל למכרו שם יהיה המכר הזה קיים ואם לא אחזירנו לך שכוונתי להרויח בו סלע או שני סלעים. לא אזדבנא, כלומ' לא נזדמן לו שימכרנו ביריד. בהדי דאתי איתניס, בעוד שהיה חוזר לביתו ודעתו להחזיר לבעלים החמור איתניס. חייביה, רב נחמן ללוקח זה שישלם החמור לבעליו. איתיביה רבא לרב נחמן הא תניא נאנסו בהליכה חייב דלוקח גמור הוא או שואל בהליכה הוא הכא בהליכה דהואיל ונהנה מהנה וכל הנאה שלו שאם ימכרנו ביוקר גדול הכל יהיה שלו דין הוא אם נאנס שישלם אלא בחזרה אמאי ישלם הלא דעתו להחזירה לבעלים הראשונים בכל מקום שהוא מבעלים הראשונים הוא. ומשני דהאי הליכה הוא וכו', שאם ימצא בחזירתו אפי' על פתח בעלים הראשונים מי שיקנה אותו ממנו ויתן לו ריוח על מה שקנה אותו בודאי היה מוכר לו ומשתכר בו נמצא שברשותו היה עומד אפי' בחזירתו ולא ברשות בעל החמור הראשון דלא דמי למשגר כלים לבית חמיו דהתם משיצאו מבית חמיו שלא נתרצה בהן לעכבן אצלו תו לא היו צריכין כלל לזה החתן אבל (היכא דלא) [הכא] יכול להשתכר בחזרה כמו בהליכה.
<h2>דף צט.</h2>
ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו דמי, ואעפ"י שבצווי השואל שלחה לו אמאי חייב השואל לשלם כששלחה לו ביד עבדו של משאיל הלא ידו נחשבת כיד רבו וכאילו עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. ומשני דבעבד עברי מיירי דלא קני גופיה.
ביקע בו קנאו ושוב אינו יכול המשאיל לחזור בו, אבל אם לא בקע בו דשמא יחזור בו המשאיל ויתחרט שלא יפסיד קרדומו דאע"ג דסבירא ליה לרב הונא בפרק המפקיד [מ"ג ע"א] גבי מעות של הקדש שאם הניחם הגיזבר לפני השולחני מותרין דמעל הגזבר אע"ג דלא הוציא אותם לא דמי דהתם למה יתחרט הגזבר הלא יחזיר לו השולחני מעות חשובין כמו אלו אבל בשאילת כלי שנפסד והולך ביד השואל יש לחוש שמא יתחרט בו ולא נגמרה דעת המשאיל אלא אם כן שהה כל כך שלא בקשו שכבר התחיל לבקע. ופליגא אדר' אלעזר, דר' אלעזר סבירא ליה דבמשיכה לחודה קנאו השואל ואינו יכול לחזור בו המשאיל. כך תקנו משיכה בשומרים, דהיינו שומר חנם ונושא שכר ושוכר ושואל. כך שכירות קרקע וכו', ושוב אינו יכול לחזור בו אחד מהן.
<h2>דף צט:</h2>
חביצא דתמרי, תמרים מדובקים יחד בענפי הדקל קרי חביצא. ואית בה חמשין תמרי אגב הדדי וכו', כלומ' הלוקח אותם ביחד לא יתן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור הוא וימכרם אחת אחת ישתכר בפרוטה. משלם חמשים נכי חדא, כדי שלא להכחיש את הגוזל ולא מצי למימר אנא חדא חדא מזבינא להו. וכן במזיק, כלומ' במזיק הקדש דמתחייב לשלם חומשא אזלינן נמי להאי שיעורא לקולא דהא תנן שמין בית סאה באותה שדה גבי נזקין דשן דכי יבער איש שדה או כרם וכו' תנן [ב"ק נ"ה ע"ב] כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה כלומ' אין מדקדקין להיות שמין זו הערוגה הנאכלת לבדה מה היתה שוה ערוגה זו שנאכלה כולה שאם תעשה כן יעלו דמיה הרבה אלא נחשוב כמה נפחת בית סאה זו מדמיו שאם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גבי [נ"א: מזיק] ניזק דהבא לקנות קרקע של בית סאה לא יניחנו מלקנותה בערוגה קטנה כזו ובדבר מועט שיפחות לו מדמי אותה בית סאה יקננו ובאותם דמים חייב לשלם המזיק לניזק ולא יותר אלמא יש לנו לדקדק שלא להכחיש הגזלנין והמזיקין כדי שישמעו לקול מוכיחם ושופטיהם.
שקולאי, נושאי משא בכתף, ביומא דשוקא מזדבנא בחמשא, מרוב הקונין שמתקבצין שם מכל סביבות הכרך ובשאר ימות החול אין שם קופצין כל כך אינה נמכרת אלא בארבעה ושברוה שקולאי ביום השוק וקיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אם רוצין להחזיר חבית יין שיהיה מזומנת לימכר בבקר ביום השוק ויוצאין ידי חובתן בחבית של יין דהא יכול למכרה בחמשה דינרין אבל אם רוצה להחזירה בשאר הימים אין יוצא ידי חובתו בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ארבעה ולהמתין אותה עד יום השוק אינו יכול לפי שתחמיץ. ולא אמרן אלא דלא הוה לה חמרא לזבוני, שישלמו אותן שקולאי חמשה דינרין אם שברו אותה ביום השוק כלומ' הני מילי כגון שלא יהיה לו לאותו חנוני יין אחר למכור באותו יום השוק אלא זו החבית בלבד שבודאי היה מוכר אותה מה' דינרין באותו יום השוק אבל אם היה לו חביות רבות שנים או שלשה מצי למימר ליה הני שקולאי מה הפסדנוך הלא היה לך יין הרבה למכור יותר ממה שלא יכולת למכור בכל אותו יום של היריד ובודאי חבית זו שברנו לך לא היתה נמכרת אלא בשאר ימות השנה ומנכי ליה, מחמשא דינרין אגר טירחא כלומ' כפועל בטל כמה היה רוצה ליטול ממי שעליו למכור חבית יין אחת בפרוטה [פרוטה] פרוטה לזה ופרוטה לזה וישב בטל עד שימכרנה או שימכרנה בבת אחת. ודמי ברזיניתיה, שנוהגין למודיעין על היין בעיר ובשווקים וברחובות יש בבית פלוני יין למכור ועכשיו לא הוצרך לכך ועל כן צריך לפחות כל זה, ויש מפרשין ברזיניתיה מלשון ברזא כלומ' לשכור אומנין לנקוב החבית ולעשות לה ברזא בשנים ושלשה מקומות.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור וכו', כלומ' המחליף פרה מעוברת בחמור וילדה הפרה ובעל הפרה אומר ברשותי ילדה כלומ' קודם שמשכתי החמור ילדה הפרה ולא קנית כי אם הפרה כי לא נתכוונתי להחליף לך פרה וולדה בחמור אלא פרה לחודה כי הייתי יודע שזאת הפרה עומדת על פרקה וקודם שאמשוך את החמור תלד בודאי והלוקח אומר לא כי אלא הכל מכרת לי בחליפין אלו כלומ' פרה מעוברת החלפת לי בחמור וכשמשכת בחמור היתה הפרה מעוברת וזכיתי בה מיד בה ובעוברה וכשילדה ברשותי ילדה. יחלוקו, דממון המוטל בספק הוא וחולקין וכגון דקיימ' פרה ועוברה בסמטא או ברשות הרבים דלא מיקרי חד מינייהו מוציא מחבירו דברשותא דתרווייהו קיימא ולהכי נקט מחליף ולא נקט המוכר פרתו וילדה לפי שהמוכר פרתו במעות לא קני לוקח עד דמשך וכיון דמשך מידע ידע אם ילדה כבר אם לא ילדה ואם לא ילדה עדיין ריע טענתא דבעל פרה שטוען שלא מכר לו כי אם הפרה לבדה כיון שהיא עדיין מעוברת ועוד אפי' הודה לו שמכר לו גם העובר לא מהני ליה מידי דהא מצי למיהדר ביה ואם לא משך עדיין מאי ספיקא איכא דאמרינן יחלוקו והא הדר ביה בעל הפרה אבל כשהחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך את הפרה ואת החמור כי במשיכת החמור די לו לקנות את הפרה ואת החמור דכן הוא דרך החליפין דבמשיכתו של זה קנה חבירו בכל מקום שהוא כדאמרי' בפרק הזהב [מ"ו ע"א] כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו לפיכך כשמשך בעל הפרה את החמור מיד נקנית הפרה לבעל החמור ואין ידוע אם ילדה ואם לא ילדה וכן המוכר שפחתו וכו' אבל גבי שפחה שייך למיתני נמי מוכר במעות ואפי' הכי יש לספוקי אם ילדה אם לא ילדה דהא אין צריך למשוך את השפחה אלא במעות נמי נקנית דעבד כנעני נקנה בכסף לפי שהוקש לקרקע דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו וגומ' וכשנתן לו המעות נקנית השפחה לו ואפי' היא בבית הבעלים והמחלוקת בין מוכר ולוקח אם מכר אותה לו עם עוברה אם לא כמו שפרשתי בפרה וכגון דקיימי שפחה ועוברה בסמטא או ברשות הרבים ומשום הכי יחלוקו וכידוע סימטא קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ולרחבה של עיר שמוכרין באותו קרן זוית בהמות ועבדים.
היו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, כלומ' גדול ממש והוא גדול בדמים מדמי עבד קטן דלאו בר מלאכה הוא וכן בשתי שדות וכו' זכה בגדול דבריא ושמא בריא עדיף וכגון דקאי בסימטא דהא קיימא לן דעדיף טענה דהמוציא מחבירו עליו הראיה מבריא ושמא, בשתי שדות נמי מוקמינן לה בגמרא בעומרי שדה גדולה ובעומרי שדה קטנה שאין המחלוקת כי [אם] במטלטלין ועבד גדול וקטן בכסות עבד גדול ובכסות עבד קטן וכולהו קיימי בסימטא או ברשות שאינה של שניהם וסבירא ליה להאי תנא דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב לשלם מה שהודה ולישתבע על השאר ולמאן דסבירא ליה פטור מכל אף ממה שהודה לו נמי דהא המלוה אומר שאינו חייב לו שעורים כלל אלא חטים ומשבועה נמי פטור דהא לא מקריא הודאה כלל מוקמינן לה בגמרא בדילפי כלומ' שאין טוענו כסות ממש אלא שאומר לו מאותו בגד שלך שיש לך בחנות שיעור בגד כסות עבד גדול וזה [אומר] לא כי אלא שיעור לכסות עבד קטן וכן מאותן עמרים שבקמה מכרת לי עומרים של שדה גדולה וזה אומר לא כי אלא עומרין של שדה קטנה כמה שטענו והודה לו מקצת ומשום הכי ישבע.
אמאי יחלוקו, משום דממון המוטל בספק חולקין. נחזי ברשותא דמאן קיימא וניהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, ותניא זה אומר שמא עד שלא מכרתי וזה אומר [שמא] משלקחתי כלומ' דסומכוס לא אמר אלא בשמא ושמא אבל בבריא ובריא או בריא ושמא לא אמר אע"ג דקיימא בסימטא או ברשות הרבים מוקמינן לה אחזקה דמרי קמא והוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה.
אמאי מה שטענו לא הודה לו, כלומר הלא זה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דתרי גופי נינהו גדול וקטן. ועוד הילך הוא, דסבירא ליה עבדא כמקרקעי דאמי וכל הודאת קרקע הילך הוא דהא לא מחסר גובייאנא. [ע"ב] דחפר בה בורות, דלאו הילך הוא שהרי נתקלקלה. אי נמי, להיכא דטענו כלים וקרקעות והודה לו בכלים אבל כפר בקרקעות דאישתכח דאותה הודאה של כלים לא מקרי הילך כלל ואפילו הכי מיפטר משבועה. מיהא שמעינן וכו', דאע"ג דתרי מיני קא תבע ליה לא בעינן דלודי ליה מכל מין ומין קצת.
<h2>דף ק:</h2>
עבד בכסותו, דלאו הילך הוא דמטלטלין לאו הילך הוא דהא יכולין להיאבד ולהישרף. ושדה בעומריה, [ע"ב] ואכתי מה תריצת קושיא דמה שטענו לא הודה לו שהרי עדיין הוא תובע כסות גדול והוא מודה לו כסות אחר של עבד קטן. בדילפי, כלומ' כל תביעתו על חתיכה גדולה חדשה של בגד זה אומר כסות גדולה לעבד גדול מכרת לי ממנו וזה אומר לא כי אלא כסות עבד קטן מכרתי לך ומגו דמשתבע אכסות משתבע נמי אעבד כדקיימא לן דזוקקין וכו' כלומ' שהמטלטלין זוקקין הקרקעות לשבועה וכן נמי על קמה וגדיש אחד חולקין שזה אומר מזה הגדיש מכרת לי עומרין כשיעור עומרין של שדה גדולה של כור כור וזה אומר לא מכרתי לך אלא עומרין של שדה קטנה של בית סאה או סאתים ומגו דמשתבע אעומרין דהא מודה מקצת הוא משתבע נמי אשדה.
המחליף פרה בחמור, מפורש בפירוש המשנה. והלה שותק, זכה דבריא ושמא בריא עדיף ועוד הילך הוא דהא עבדא כמקרקעי דמי.
המוכר זיתיו, לצורך עצים ומסתמא היה לו לקצצם מיד ועשו קודם שנקצצו פחות מרביעית קב של שמן מכל הזיתים המחזיקים סאה של קרקע הרי הוא של בעל הזיתים אעפ"י שהקרקע של חבירו סייעו לגדל אפי' הכי לא שקיל מינייהו כלום משום דפחות מרביעית לא קפדי אינשי אבל אם שהה כל כך שלא קצץ ועשו רביעית קב של שמן לסאה יחלוקו משום דברביעית קב של שמן קפדי אינשי ולא מחלי וכיון דמסתמא שלא היה לו לשהותם שם רגע שהרי על מנת לקצצם מכרם לו ראוי שיטול גם הוא חלקו מהם הילכך יחלוקו, ומפרש בגמר' רביעית קב משבא ריוח חוץ מן ההוצאה כלומ' שיצא מהם שלישית קב או חצי קב של שמן ויש בו כדי למכור ממנו כדי שיפרע ממה שהוציא בנרו שהחרישה שחרש תחתם ושהוציא בלקיטתן ובדריכתן אם הנותר הוא יותר רביעית קב יחלוקו ואם לאו הכל לבעל הזיתים דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. או שטף נהר את זיתיו וכו', כלומ' שנעקרו בגושיהן כמה שצריך להם ליניקה כלומ' שיכולין לחיות בלא עפר אחר ואפי' הכי בעל הקרקע אומר לו [ב]לי קרקע שלי לא היו יכולין לעמוד באויר ועל ידי קרקע הן ניצלין מן התלישה לפיכך יחלוקו בין שניהם הפירות שיצאו בתוך אותן שלש שנים שאם לא נעקרו בגושיהן כלומ' בכל מה שצריך להם הרי היה נוהג ערלה באותן האילנות ושניהם אסורין בו דלא גרע מאילן העולה מאליו שנוהג בו ערלה ובבריתא תנא דלאחר שלש הכל לבעל הקרקע שאם לא היו הם שם היה זורע במקומן אי נמי יהיה יכול לנטוע אחרים במקומם באותו היום שנטען שם הנהר וכבר שלמו ימי ערלה והיה אוכל את כולן אבל תוך שלש אין הדין להיות כולן שלו שהרי אסורין היו לו אם נטען במקומן ואם תאמר לא יהיה לו חלק כלל בהן מתרץ בגמר' משום דמבטלו מלזרוע תחתיהן מחמת גודל האילנות שהם זקנים שאילו נטען הוא הוו קטיני והוה יכול לזרוע תחתיהן.
אי דאמר ליה קוץ לאלתר וכו' . מפורש בפירוש המשנה. חוץ מן ההוצאה, שהוא מוציא במסיקתן ועצירתן.
<h2>דף קא.</h2>
לא שנו שחולקין, הפירות בין שניהם. אלא שנעקרו בגושיהן, עם קרקע שסביבותיהן הרבה עד שיכולין לחיות על ידו בלא עפר אחר אפי' נתנוה בהר על גב הסלע ומשום הכי מותרין הפירות אפי' תוך שלש כדתנן [ערלה פ"א מ"ג] אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב וכיון דגושו של בעל הזיתים מתירו דין הוא שיהא לבעל הזיתים החצי בפירות ולבעל הקרקע פלגא שהרי מבטל קרקעו מלזרוע אותו או מלנטוע אחרים תחתיהם. אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. דאמ' ליה אי לאו זיתך אלו כבר הגיע לי זמן ליהנות מן הזיתים שהייתי נוטע במקום אלו ונותן לו דמי קורות של זיתים כמו שהן שוין והכל שלו משום דאמ' ליה אי אנא נטעי הוו קטיני והייתי יכול לזרוע תחתיהן סלקא וירקא אבל עכשיו תחת אותן שלך שהיו עבים וזקנים אין אדם יכול לזרוע תחתיהם ומחמת אותו היזק שאני הייתי ניזוק על ידן דין הוא שאטול פלגא בפירות היוצאין מהן.
זיתי אני נוטל וכו' כלומ' אעקור זיתי ואטעם בתוך שלי או אמכרם לעצים. אין שומעין לו, כדמפרש ואזיל משום ישוב ארץ ישראל דכיון שהם נטועין כהוגן ומותר ליהנות מפירותיהן אסור לנוטען במקום אחר שיאסרו תוך שלש שנים ליהנות מהן וכל שכן אם דעתו למכרן לעצים דמבטל ישוב ארץ ישראל.
ונטעוה שלא ברשות, נטע בה אילנות עשרה עשרה לכל בית סאה. ידו על התחתונה, כלומ' אם השבח יתר על ההוצאה יש לו הוצאה ובכללה שכרו שבכל יום ויום שנתבטל בה ואם הוצאה יתירה על השבח כלומ' שלא הצליחו נטיעותיו נוטל ממנו מהוצאתו שהוציא בה כשיעור שבח והשאר מפסיד כיון שנכנס שם שלא ברשות שהרי היתה שדה שאינה עשויה ליטע בה אילנות שיותר מועילה לבעלים בזריעה מבאילנות כדמפרש ואזיל. ושמואל מפרש בשדה העשויה ליטע כלומ' שלא היתה ראויה לזריעה כלל אלא לנטיעת אילנות ומשום הכי נותן לו כפי שהיה נותן לו אילו הזריעו שרצה לנטיעה בין שהצליחו נטיעותיו בין שלא הצליחו דמזליה דבעל הקרקע גרים כשלא הצליחו שם האילנות.
ההוא דאתא לקמיה דרב, כלומ' שירד ליטע שדה שאינה עשויה ליטע לו ולא הצליחו כל כך. אמ' ליה זיל שום ליה, דמזלך גרים שהיה סבור רב דשדה העשויה ליטע היתה. אמ' ליה לא בעינא, איני חפץ בנטיעתן דיותר הייתי רוצה לזרעה מלנוטעה. אמ' ליה אם כן שום ליה וידו על התחתונה, לתת לו הוצאה שיעור שבח. אמ' ליה לא בעינא כלל, כלומ' יטול עציו כי יותר היו שוין לי הזרע כפלים מן האילנות ומזיק גדול היה לי שנטעה ולפי הטענות האלו לא היה יודע רב להשיב כיון שהיה קורא לו מזיק ופושע ונשתתק התובע שהוא הנוטע מלתבוע שכרו והוצאותיו שהוציא בה לפי שטענה גדולה וחזקה היה טוען עליו לומר לו טול עציך ואבניך עד שנתגלגל הדבר שבמרמה היו כל טענותיו לפני רב כדי לפטור עצמו אע"פ שהיה שמח בלבו בנטיעתו אותו ומשום הכי חייבו רב לשלם לו הכל משלם אעפ"י שלא הצליחו הנטיעות כאילו ירד שם ברשות.
היורד לתוך חורבה של חברו ובנאה, בנין אבנים. שלא ברשות, בעליו ולא רצה בעל הקרקע לתת לו כפי כל מה שהוציא עליה אעפ"י שהדין כך על בעל הקרקע והחורבה שהרי לא הצליח הבנין כפי מה שהוציא עליו וכשראה כן כעס ואמר עצי ואבני אני נוטל וכו'. בבית, כגון זה שירד לתוך חורבת חבירו. שומעין לו, לפי שאין מזיק לחורבה כלל. בשדה, כגון הנוטע שדה חברו שלא ברשות ולא הצליחו נטיעותיו כפי שהוציא בהם ורוצה לעקרן. אין שומעין לו, ומפרש ואזיל טעמא משום ישוב ארץ ישראל שיהיו הפירות מרובין בארץ ולא תרבה היוקר שם ויצטרכו יושביה לגלות ממנה, אי נמי משום כחשא דארעא כלומ' שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה וכבר הפסידו ולא ישלם לו.
<h2>דף קא:</h2>
מאי בינייהו, בין האי טעמא דכחשא דארעא ובין האי טעמא דישוב ארץ ישראל. איכא בינייהו חוצה לארץ, אי כי האי דינא אתי קדם דיינא בחוצה לארץ דרוצה ליטול נטיעותיו בשדה חברו שנטע בשדה חבירו שלא ברשות דלהאי טעמא דמשום ישוב ארץ ישראל הכא לא שייך למימר ושבקינן ליה לעקרן ולהאי טעמא דכחשא דארעא לא שבקינן ליה משום דכבר אפסדיה ממונא ולא יוכל לשלם לו שלא יהיו זריעות שיזרע בזה השדה בשנה ושתים טובים ושמינים כמו שהיו קודם שנטעה לפי שהאילנות הכחישו שומן הקרקע וליחותו. ואי אמר ליה בעל הקרקע טול עציך ואבניך, מחורבה שלי שבנית דלא בעינא בנין כלל אפי' בפחות הרבה ממה שהוצאת עליו ודין זה אינו נזכר בהדיא בגמרא. ושדרו ממתיבתא דיכול וכו', כמו שמפרש בהלכות הרב ז"ל, ויש לנו ללמד מדברי המחברים האלו דבנטיעות אם אמר לו בעל הקרקע טול נטיעותיך משדה שלי דלא בעינא נטיעות כלל דיכול למימר דהשתא בבנין אבנים דלית ליה למימר טענה גלויה ומפורסמת שיטול עציו ואבניו ואפי' הכי שמעינן ליה קל וחומר בנטיעות דיכול להטעים דבריו דמשום דיותר שוין לו זריעות השדה מפירות אילנותיו דשומעין לו ויש סיוע ממעשה דרב דכי אמר ליה נמי זיל שום ליה וידו על התחתונה אפי' הכי אהדר ליה לא בעינא ויטול נטיעותיו ויצא ושתיק ליה רב שמע מינה דדינא קאמ' לה וצריך עיון איך למדו מן המתיבתא ממעשה של הבונה שמוחל ברצונו טרחו ועמלו והוצאותיו טענה של בעל הקרקע שאומר לו טול עציך ואבניך להכעיסו ולהפסידו טרחו ועמלו דלא דמי לנטיעות דהתם בא לו מחמת טענה.
המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים וכו' ובימות החמה שלשים יום, מפרש בגמרא דלהודיעו קתני והכי פירוש המשכיר בית לחבירו סתם כלומ' שאמר לו בכל חדש וחדש תתן לי כך וכך אך לא פסקו זה עם זה כמה חדשים ידור בבית אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו קודם שלושים יום בימות החמה כלומ' צריך להודיעו בי"ג באלול שהוא חדש חסר ובי"ו ימים שנשתיירו מאלול ובי"ד ימים מתשרי לפני החג שהן בין הכל שלושים יום באלו הימים יבקש בית הראוי לדור בו וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות אפי' בימות החמה אין יכול להוציאו אלא עד שלושים יום משעה שהודיעו משום דזמן מועט כזה יצטרך לבקש ולחזור אחר בית דירה אבל זה החילוק יש בין ימות החמה ובין ימות הגשמים דבימות הגשמים אין יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלושים יום בימות החמה ואם לא הודיעו קודם לכן שלושים יום בימות החמה אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ולא סגי ליה בהודעת שלשים יום אלא אם כן הודיעו בימות החמה אבל כל זמן שיודיענו שלושים יום קודם שיוציאנו יכול להוציאו ואפי' באמצע ימות החמה והם הכי נמי כי קתני שנים עשר חדש בכרכין להודעה קתני שצריך להודיעו שנים עשר חודש מעיקרא קאמ' וכן נמי כי קתאני שלש שנים להודעה קתני שצריך להודיעו קודם שיוציאנו בכרכים משום דכרכים מקום שווקים היו והכל נמשכין לגור שם והבתים אין מצויין לשכור שם ובחנויות אחד כרכין ואחד עיירות אין יכול להוציאו אפי' בעיירות בלי הודעת שנים עשר חדש משום דאין חנויות מצויות לשכור כמו שאר בתים אלא בטורח גדול. ולחנות של נחתומין ושל צבעין צריך הודעה של שלש שנים עשר חדשים ומפרש בגמרא מפני שהקפן מרובה כלומ' שמקיפין הקפות למכיריהן ושוהין מלפרוע להם הדמים ימים רבים וכשמביאים להם המעות הן באין על פתח החנות שהקיפו שם ואין הולכין למקום אחר ואין יודעים אנה ימצאום והיו מפסידים וכיון שהודיעם שדעתו להוציאם יבקשו הקפתם, וכל משנה זו מיירי ששכר לו ביתו בסתמא לומר לו כך וכך תתן לי בכל חדש וחדש שתדור בו ולא קבע לו זמן אבל אם שכר לו בפירוש לשנה שלימה אין צריך הודעה כלל כיון שקבע לו זמן והיה לו לחזר אחר בית דירה תוך זה הזמן שקצץ עמו ואם לא בקש איהו דאפסיד אנפשיה.
[תוספתא פ"ח הי"א] ללינה, כלומ' מי ששוכר בית מחבירו בסתם אלא זה הלשון אומר לו ללינה, אין פחות מיום אחד, אעפ"י שיש לו לומר זה הלשון אין משמעותו אלא לילה אחת אפי' הכי אמרינן לילה ויום רצה לומר דכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב [בראשית א'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לשביתה, להוסיף יום אחר בא על לינה שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת. לנישואין אין פחות משלושים יום, דכל הנשואין לא פחיתי שמחה דידיה משלושים יום כדאמרינן בכתובות [ח' ע"א] כל תלתין יומי בין אמ' מחמת הילולא בין לא אמ' מחמת הילולא ואמרינן [שם ד' ע"א] אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלושים יום. ואם השכירו בזמן ידוע, לא צריך הודעה כלל לפי שכבר הודיעו בזמן השכירות אבל כל הני דמתני' מיירי ששכרו סתם דאמר לו בכל חדש וחדש שתעמוד בביתי תתן לי סלע ובכי האי גוונא צריך הודעה.
להודיעו קתני, הכל מפורש בפירוש המשנה. וכשם שהמשכיר צריך להודיע, בזמנים אלו הנזכרים זמנים חלוקין זה מזה כך השוכר צריך להודיעו למשכיר אם לא ירצה לשכרה עוד מדאמ' ליה אילו אודעתן הוה טרחנא וכו', וזמן ההודעה צריך עיון אי בעינא לחנות של צבעין ושל נחתומין שלש שנים להודיעו למשכיר אם לאו מי אמרינן מצי למימר משכיר אילו אודעתן שלש שנים הייתי טורח בביתי להכניס נחתומין וצבעין ששוכרין ביותר ושוכרין הבית לזמן מרובה מה שאין כן בשאר בעלי אומניות ואע"ג דשאר בני אדם סגי להו בהודעה של שלושים יום לחנונים וצבעים לא סגי להו בהני לפי שהם צריכין בתים רחבים הרבה ולא ימצאום בחדש ימים אלא בשלש שנים אם נכנס יום אחד מאלו שלושים יום של ימות החמה שהן י"ד מאלול וי"ו מתשרי שוב אין יכול להודיעו משם כל ימות החורף. ובימות החמה די לו בהודעה של שלושים יום ויוציאנו תכף שכלו ל' יום. אם בא לרבות בדמים, כלומ' אעפ"י שאמרנו שאין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח כיון שלא הודיעו שלושים יום תחילה קודם שיכנסו ימות הגשמים אעפי"כ אם נתייקרו שאר בתים יכול הוא לומר תן לי שכר גדול עשרה דינרים או עשרים יותר ממה שהיה רגיל כיון שכל שאר בתים נתייקרו אבל היכא דלא אייקור בתי לא מצי מיקר להו שאם אתה אומר כן האי נקטיה בכובסיה דלישקליה לגלימיה הוא כלומ' הרי הוא כאדם האוחז בביצים שלו עד שיניח לו טליתו כלומ' כיון שיהיה יכול לעלות לו על דמיו אין לך אונס גדול מזה. בכובסיה, הביצים נקראו כן על שהן תולין כדאמרינן [שבת ס"ז ע"א] כמאן תלינן כובסא בדיקלא והוא תלאי של תמרים.
נפל ליה ביתיה, כלומ' בית של משכיר נפל ואין לו בית אחר ריקנית לעמוד שם ומשום הכי מצי למימר ליה משכיר לשוכר לא עדיפת מינאי והואיל דכבר הגיע זמנו אלא שלא הודיעו מוציאו ואם אמר לו שוכר למה לא הודעתני ועתה אינני מוצא לשכור יכול משכיר לומר לו אף אני לא היה לי להודיעך שלא הייתי יודע שיפול ביתי ומאחר שאין אני מוצא בית לשכור לא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ. זבניה לאחר, כלומ' האי משכיר מכר אותו בית שהשוכר עומד בתוכו או אוגר יתיה לאחר או הורישו או נתנו במתנה אומר שוכר לזה שקנאה (לו) [לא] עדיפת מגברא דאתית מחמתיה כלומ' מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך יותר גדול ממנו. כלליה לבריה, השיא אשה לבנו והוא צריך לבית חתנות. אי הוה [אפשר] ליה לאודיעיה, כלומ' שלא באו פתאום בני החופה עם הכלה ונודע לו קודם חדש או שני חדשים בודאי היה צריך להודיעו ואם לא הודיעו לא מצי להוציאו. ואם לא, כלומ' שפתאום הביאו לו הכלה ולא נודע למשכיר יום בואם מצי אמר ליה משכיר לשוכר כיון שהגיע זמנך צא מביתי דלא אורח ארעא שאתה תעמוד בביתי ואטרח לבקש בעיר ולא אמצא, ויש מפרשין שאפי' תוך זמנו יכול להוציאו מחמת האי טענה דלא עדיפת מנאי.
מיניה וביה, כלומר מאותן חביות של יין עצמו. שהקיפן מרובה, מפורש במתני'.
המשכיר בית לחבירו חייב בדלת (וכו') ובנגר, כלומר כמין יתד שנועלין הדלת ותוחבין בו בחור דאסקופה ובכל דבר שהוא מעשה אומן כגון להעמיד לדלתות ולפתוח לו חלונות ולחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה. וכל דבר שאין מעשה אומן כגון להעמיד לו סולם ולעשות לו מעקה ומרזב ולהטיח לו גגו ואעפ"י שיש במקצת האלו שצריך מעשה אומן אפי' הכי השוכר עושהו משלו שאם רוצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה אדם דר בו לא היה צריך למעקה ומקום המזוזה הוא נמי על השוכר שאין בו שום אומנות שאם ירצה ישימנה בתוך קנה אחר ויקבענה במסמרים במזוזת השער ודי לו ואין צריך לנקוב חור באבני מזוזת השער. והזבל של בעל הבית, מפרש בגמרא זבל של בני רשות הרבים שנכנסים בחצר הזבל שלהם לבעל הבית דקניא ליה חצירו ואין לשוכר כלום בו.
המשכיר חייב בדלת וכו', לפי שאפי' לא ישכירנו לאחר צריך הוא שיסגיר אותו בית שלא תהיה מערת פריצים ושלא תהיה אשפה ליפנות שם אבל דבר שאינו צורך הבית אלא למי שהוא דר שם משום הכי עליו לתקן. והזבל של בעל הבית, מפורש לקמן מאי זה זבל רוצה לומ' היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד לפי שהעצים היו שלו והאפר היוצא מהן אעפ"י שמשליכו לחצר אינו מפקירו.
משכיר חייב להעמיד לו דלתות וכו', דכל הני צורך שמירת הבית הוא ואפי' לא היה אדם דר שם אלא לפרקים שיכנס אדם שם צריך לכל אלו. והשוכר חייב לעשות לו סולם, שיעלה ממנו לעליה ומעקה שאם לא היה אדם דר בו לא נצרך לזה. וכן מרזב ולהטיח גגו, שאם לא היה אדם דר בו אם ידלוף הבית לא יהיה קפיד לזה.
מזוזה על מי, ס"ד עליה דמקשה דמגוף המזוזה שואל עליה לקנותה מיד הסופרים הבקיאים לעשותה ומשום הכי משיב לו מה היה צריך לשאול פשיטא דעל השוכר לעשותה דהא אמר רב מזוזה חובת הדר היא כלומ' על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית כדאמרינן בהגדה [מנחות ל"ג ע"ב] דשלא כמדת מלך בשר ודם מדת הקב"ה שמידת מלך בשר ודם עבדיו משמרין אותו בחוץ והוא עומד בפנים והקב"ה אינו כן אלא הוא משמר את עבדיו אבל ליכא לפרש חובת הדר היא לפי שאין בית חייבת במזוזה אלא אם כן אדם דר בה דהא קיימא לן אפילו יש לו לאדם עשרה בתים שאין לו בהם דירה קבועה אלא שנכנס שם פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזות חוץ מבית העצים שהנשים ניאותות בהן ומאי ניהו רוחצות ובית מרחץ ובית הכסא שהם בתים שיש בהם ריח רע וכן רפת בקר ולולים של תרנגולין אלא מקום מזוזה על מי כלומ' מקום חלול שאדם חוקק במזוזת השער ומעמיד שם המזוזה על מי לעשותו והאי נמי לא מעשה אומן הוא דאי בעי מעמיד המזוזה בשפופרת של קנה ותוחבו במסמרים או ביתדות במזוזת הבית משליש העליון של פתח ומעלה ויוצא בו אבל בלא קביעת מסמרים אלא שיתלה אותה שם בחוט או במשיחה או ברצועה לא יצא ידי חובתו והכי [אמרינן] במנחות [ל"ב ע"ב] תלאה במקל פסולה.
<h2>דף קב.</h2>
וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, כלומ' אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות שלו, ומוקים לן לקמן בישראל כלומ' שישראל אחר נכנס במקומו ובגוי אם נכנס אחריו גוי מצוה עליו ליטלה משם כדי שלא יטלנה הגוי משם וינהג בה מנהג בזיון אי נמי שמא האורח שיראה שם מזוזה יכנס שם שיהיה סבור שישראל דרין בה וישפכו דמו ארצה או יעלילו עליו עלילות.
אלא בחצר של משכיר, כלומ' שלא שכר לשוכר החצר כלל לעשות בה חפצו אלא ליכנס בה לביתו. ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהאי חצר, נמצא דזבל שלהם הוא הפקר והוה ס"ד שאם קדם שוכר וזכה בו ליהוי שלו קמ"ל דלא הוי זכייתו שכבר קדם אויר חצרו של משכיר וזכה בו תחילה ואעפ"י שאינו עומד בצד ביתו ובצד חצירו קניא ליה חצירו כיון דחצר המשתמרת היא.
ורפת שבחצר הרי הוא של בעל הבית, כלומ' אם השכיר לו החצר סתם ובאותו חצר איכא רפת לא השכיר לו הרפת ומילתא אחריתא קאמר ולא איירי בזבל כלל.
המשכיר בית לחבירו לשנה וכו' אם נתעברה השנה נתעברה לשוכר, ולא יהיה מעלה לו שכר מכל אותו חדש העבור דהא סתם שנה נמי י"ג חדש אבל אם השכיר לו לחדשים ואמר לו בכל חדש וחדש תתן לי דינר נתעברה השנה נתעברה למשכיר. ומעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, כל זה אמר לו המשכיר לשוכר. ובא מעשה וכו', ומשום הכי פריך בגמרא מעשה לסתור דבין ברישא ובין בסיפא לא איירי יחלוקו כלל אלא או נתעברה כולה לשוכר או נתעברה כולה למשכיר דקס"ד דאפי' האי מעשה דר"ג לאו שתי לשונות נינהו אלא חד לישנא ופרושי קמפרש וכו', ומתרץ דשתי לשונות נינהו דסתרן אהדדי ומשום דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ונתעברה לשוכר או תפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר משום הכי אמר ר"ג יחלוקו.
<h2>דף קב:</h2>
בבא באמצע החדש עסיקינן, דמה שדר בו דר בו ואין יכול להוציא ממנו שכר בדיינין שהרי המוציא מחבירו הוא נקרא ומה שעדיין יש לו לדור בו יכול [לומר] הבא ראיה דתפיס לשון ראשון ודור בו בחנם וכיון שאינו יכול להביא ראיה או יצא משם או יתן שכר וזהו הטעם לבא בתחלת החדש שכולו למשכיר דעל השוכר להביא ראיה דתפוס לשון ראשון ובסוף החדש כולו לשוכר ועל המשכיר להביא ראיה דתפוס לשון אחרון. קרקע בחזקת בעליה עומדת, כלומ' לעולם השוכר נקרא מוציא מחברו אעפ"י שבא בסוף החדש ולא משום דתפוס לשון אחרון דהא אפי' הקדים דינר זהב לחודש לשנים עשר זהובים [לשנה] (דילמא) [דלימא] דסבירא ליה הא תפוס לשון אחרון אין לו לשוכר לתת שכר חדש העבור ואליבא דרב נחמן צריך ליתן שכר דבעל הקרקע הוא נאמן לטעון כל מה שירצה ועל השוכר להביא עדים שכן היתה כוונתו שחדש העבור בכלל השכר הראשון. איסתרא מאה מעי מאה מעי איסתרא, כלומ' לפי שאנו יודעים שיש בדינר של כסף קצ"ב פרוטות של נחושת ואיסתרא הוא פלגא דזוזא והן צ"ו פרוטות וקמ"ל רב על מי שאומר לחבירו תתן לי בדמי כלי זה איסתרא מאה מעי והן שני לשונות שהן זה כנגד זה דבאיסטרא ליכא אלא צ"ו פרוטות והוא אומר לו מאה מעי יתן לו בדמי איסתרא וקמ"ל רב דאזלי' בתר לשון אחרון. ודוקא וכו', כלומר הא דאמרי' הקרקע בחזקת בעליה עומדת דוקא במילתא דלא עבידא לאיגלויי כמו אלו התנאין הנזכרין למעלה במשנתינו לקמן [ק"י ע"א] כגון מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים וקדם המלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מיד המלוה פירות אלא בעדים שאי אפשר שלא היו שם עדים ויודע הדבר בסוף והכי אמרינן באידך פירקין ולא אמרינן בכי הא קרקע בחזקת בעליה עומדת דאטרוחי תרי זימני לבי דינא לא מטרחינן.
שוכר אומר נתתי, כלומ' שכירות זה הבית מכל זו השנה. אי לימא תוך זמנו, כלומ' שפרע השכירות לששה חדשים. תנינא, דלא מהימן דהא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף שנה ומי הכריחו לפרוע תוך זמן. ואי לאחר זמנו, לאחר י"ב חודש וזה שמתעצמין בדין שניהם בשנה שניה הוא דהא תנינא דמהימן דהא יכול להכריחו ולכופו בדין ודברים הניכרין הן ונראין דפרעו. דתנן כל ל' יום וכו', ה"ג לה בבכורות [מ"ט ע"א] מת האב בתוך שלושים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה גבי בכור היא שנוייה דסגי ביה מבן חדש תפדה הילכך מסתמא בתוך ל' יום לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו, מת לאחר שלשים יום סתמיה פדוי דפדאו אביו בזמנו ואין הבן חייב לפדות את עצמו עד שיאמרו לו השכנים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מיתתו וגבי כהן לא שייך למתני לשון יביא ראייה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל דכהן לאו בעל דינו הוא דאי באעי אמ' לא לדידך יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תנא עד שיאמרו לו שלא נפדה המצוה המוטלת עליו שיפדה את עצמו. לא צריכא שתבעו בדין ביומא דמשלים זמניה והוא אומר נתתי לך בבקר. שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כלומ' אם תבעו ביום שיצא ממלאכתו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין האמורין במסכת שבועות [מ"ד ע"ב] שתקנו לו חכמים דלישקליה בעל הבית לשבועתיה דשכיר ושקיל אגריה מבעל הבית לפי שבעל הבית טריד בפועליו הוא אלמא בשכיר הוא דלא הימנוה לבעל הבית שפרעו ביום שנשלם זמנו משום דטריד בפועליו הוא וכסבור שנתן לזה כשנתן לחברו אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומ' פרעתי ובשבועת הסת נמי הטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת.
<h2>דף קג.</h2>
האי מאן דאוגר וכו', וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכרתיה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לב"ד ואמר כבר דרת חמש שנים וזה אומ' לא כי אלא שלש שנים מהימן בעל הבית דקרקע בחזקת בעליו עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו. אלא מעתה וכו' הכי נמי דמהימן, אלא ודאי לא מהימן כיון דנקיט בידיה שטרא דמאה זוזי הכא נמי הא נקיט בידיה שטרא דעשר שנין. אמ' ליה הכי השתא, דסתם שטרא דממון כיון דלגוביינא קאי אם איתה דפרעיה חמשין זוזי הוה ליה למיכתב על גביה שובר שפרעו חמשין זוזי אי נמי בשטר אחר היה לו לכתוב שובר ולומ' משטר שכתוב בו כך וכך וזמנו כך וכך פרעתי חמשים זוזי וכיון דלא כתב פשע בעצמו ואינו נאמן כיון דביד המלוה שטרא מעלייתא אבל הכא בשכירות זה הקרקע האי דנכתב שטר עליו לא נעשה [אלא] כי היכי דלידעו כולי עלמא דבתורת שכירות בא זה הקרקע לידו ולא בתורת מקח וממכר ולא נתכוין לכתוב השטר (אלא) כדי שלא יתבענו כל הימים לעולם [אלא] עד עשר שנים שאם היה מתפחד מזו מוטב היה לו שלא יכתוב עליו שטר ובשביל זה הטעם לא נכתב בשטר זמן אימתי מתחילין העשר שנין כי היכי דמצי טעין עליה כל זמן שירצה כבר נשתלמו אותן עשר שנים, ואם תאמר אמאי לא חשש שמא יכבוש לשטר שכירות ויחזיק בה שיאמר כבר אכילתה שני חזקה, יש לומ' שגם ביד המשכיר נמי לשון זה עצמו מאותן עדים שחתמו בשטר שביד השוכר אי נמי כיון שהוחזק בעיר דבתורת שכירות נחית בה שהרי יצא הקול על ידי כתיבת השטר תו לא מצי כביש להו אעפ"י שאין ביד המשכיר שטר כזה נאמן.
שואל אדם בטובו לעולם, כלומ' אם ראה אדם כלי לחברו ואמ' לו השאילני אותו לי בטובו ואמ' לו הן שאול הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע כל זמן שהוא טוב ואפי' החזירו לו חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך. והוא דקנו מיניה, דבעלים שאם לא קנו מיני' אהדריה ליה אהדריה ושוב לא יוכל ליטלו עוד אפי' אם כן ישאילנו לו עוד פעם אחרת ברצונו שכבר כלתה קניית משיכה ראשונה. ומהדר ליה קתיה, אע"פ שקנו מידו מהדר ליה קתיה כלומ' לכשיפחות שלא יהא ראוי להשתמש בו מחזיר לו השברים דהא לאו בתורת מתנה יהבה ניהלה אלא בתורת שאילה כל זמן שהוא טוב והא לאו טוב כלל.
רפיק בה ההוא פרדיסא, כלומ' ולא אחר אלא אותו פרדס שהודיעו. פרדיסא בסתמא רפיק ביה פרדיסא סתמא כל דבעי אפי' גדול של בית כור או של בית כוריים אבל תרי פרדיסי לא אפי' היו שנים קטנים אסור. ואי אמר ליה פרדיסי ולא אמר לי' תרי או תלת (ד)אי בעי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה ולא אמרי' בהכי תרי דוקא ולא יותר דאמרי' משום כסופא לא הזכיר לו סך הפרדסין ועוד דבשם כזה אפי' טובא משמע. אושלן האי גרגותא, כלומ' השאילם גרגותא שהוא באר מים חיים להשקות ממנו שדותיו. ואי נפל לא בני לה, ואם בא לבנותו ולומ' עדיין שאול הוא לי לעולם זה מעכב עליו ואומ' לא השאלתיו לך כל זה הזמן אלא כל זמן שהיתה קיימת השאילה לו שישקה כל שדותיו. בי גרגותא, כלומ' אם אמ' לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא רוצה לומ' שישאילהו בשדותיו מקום לחפור בו באר מים חיים לפיכך כארי ואזיל כמה גרגותי בארעא כלומ' אם לא מצא מים בבור שחפר ראשון יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי. וצריך למקנא מיניה דמשאיל, מעיקרא דאי לא קני מיניה דיבורא בעלמא הוא ומצי למהדר ביה.
המשכיר בית לחברו ונפל וכו', מוקמי' לה בגמר' כגון דאמ' ליה בית כזה אני משכיר לך משום הכי חייב להעמיד לו בית אחר וכיון דאמ' ליה כזה צריך שיהיה רחבה וגבוהה כאותה מדה עצמה הילכך אם היה גדול מצי מעכב עליו שלא ימעט מאורכה ומרחבה (כלומ') [וכן] אם היה קטן מצי מעכב עליה שלא יאריך אותה ולא ירחיב אותה דמצי למימר טפי ניחא ליה בבית קטן כיון שאין לי כלים להכניס שם שלא אתבייש כל כך ואחד לא יעשהו שנים ואפ' יתן לו את שניהם דהא קא ממעט הבית משיעור הכותל וכן משנים לא יעשה לו אחד שמרחיב לו הבית משיעור הכותל וקמ"ל שאפי' על מיעוט כשיעור כותל או על ריבוי שעור כותל זה יכול לעכב לחברו. ולא יפחות מן החלונות אלא מדעת שניהם, כלומ' שוכר מצי מעכב על המשכיר שלא ימעט מן החלונות כדי שלא יאפיל עליו וכל שכן שעל המשכיר שהוא בעל הקרקע שיכול לעכב על השוכר אם ירצה לסתום לו אחד מהם ודוקא דאמר ליה בית כזה דאמרינן דהיכא דנפל חייב לבנות לו בית אחר כזה אבל אם אמר לו בית זה אם נפל אינו חייב לבנותו שיבנה לו בית כלל ואם אמר לו בית סתם ולא אמר לו כזה אעפ"י שחייב לבנותו אבל אם ירצה לעשות מאחד שנים או משנים אחד אין כח לעכב בידו דהא בית מיקרי כדקאמר ליה. בדקאי אגודא דנהרא ואמ' ליה בית כזה אני משכיר לך וכו', מפורש בפירוש המשנה.
המקבל שדה מחברו וכו', למחצה לשליש ולרביע דהיינו אריסות אי נמי בחכירות בעשרה כורין בשנה בין עבדא בין לא עבדא וזהו ההפרש שיש בין אריסות וקבלנות לחכירות דאריסות דהיינו קבלנות אם השדה עושה פירות נותן לו מה שקבל עליו ליתן ואי לא עבדא לא יהיב ליה כלל אבל בחכירות בין עבדא פירי בין לא עבדא פירי יתן כל מה שקבל עליו ליתן חמש כורין או עשרה, ובגמרא מפרש דתרי בבי קמאי דמשנה זו שייך זה הדין הכתוב בכל אחת ואחת בין בקבלנותא בין בחכרנותא מה שאין כן בשאר בבות דיש מהן דלא בא לפרושי אלא בקבלנות ולא בחכירות ויש מהן דליכא לפרושי אלא בחכירות ולא בקבלנות. מקום שנהגו לקצור, את התבואה במגל כדי שישאר הקש בקרקע זרת או זרתים יקצור ולא יעקור בטענה גדולה וחזקה יכול בעל השדה לעכב עליו דמצי למימר ליה בעינא דתזדבל ארעאי כלומ' זה הקש שישאר מחובר לקרקע אדם שזרעו והוא נעשה זבל ויועיל לקרקע לשנה הבאה. ומקום שנהגו לעקור, את התבואה ביד כדי שלא ישאר הקש בקרקע יעקור כמו כן האריס או החוכר ואינו רשאי לקצר במגל דבטענה גדולה וחזקה מצי מעכב עליו בעל הקרקע דמצי למימר ליה בעינא דתינקי ארעאי כלומ' אין אני רוצה שתעמוד השדה שלי מבולבלת בקש אלא שתשאר פנויה לפי שארץ שמינה וליחה היא ואם תזדבל יותר תפסיד פירותיה מרב הליחות שלה. לחרוש אחריו יחרוש, כלומ' מקום שנהגו לחרוש אחריו אחר הקציר או אחר העקירה כדי שיתעקרו במחרישה שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשיזרע יחרוש. הכל כמנהג המדינה, ובגמרא מפרש לאיתויי מאי לאיתויי מקום שנהגו שמשכירין אילן על גבי קרקע משכירין כלומ' מקום שנהגו ליטול האריס חלק בפירות אילן השדה ואעפ"י שאינו טורח בעבודתן יטול חלקו מהן הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כלומ' אם בקבלנות הוא נוטל מן התבן כמו כן לאותו חשבון ואם בחכרנותא יהיה כל התבן והקש לחוכר ולא למחכיר כמו שיש לו כל התבואה חוץ מן העשרה כורין. כשם שחולקין ביין וכו', כמו שפירשתי בתבן וקש. ובקנים, מפרש בגמרא בקנים שמעמידין תחת הגפנים כדי שלא יגיעו הענבים לארץ ומשום הכי דין הוא שיחלוקו בשוה באותן הקנים ששניהם האריס ובעל הכרם מספקים את הקנים האלו ולא אמרינן האריס מחיל חלקו לבעל הכרם לפי שהוא משתכר עצמו עמו ואע"ג דדבר מועט הוא שכבר נרקבו הקנין בארץ ואינן שווין אלא מועט קמ"ל דלא מחיל.
<h2>דף קג:</h2>
תאני מקום שאמרו לקצור וכו', יקצור האריס או החוכר בעל כרחו אע"פ שהוא ירצה לעקור כי היכי דתיהוי ליה תבן מרובה להאכיל לבהמה כל ימי החורף. כי היכי דתזדבל ארעיה דמחכיר, כלומ' שישאר הקש בקרקע וישרפוה ותעשה אותו אפר זבל לקרקע ואפי' לא ישרפוה תירקב ותיעשה זבל. לעקור אם מנהג העיר לעקור אינו רשאי החוכר או האריס לקצור כדי שלא יטרח בעקירת התבואה מן הקרקע לפי שיכול המחכיר לומ' בעינא דתינקי ארעאי שלא ישאר בה תבן לעשות זבל לפי שאינה צריכא לזבל ואם יהיה לה זבל יותר מדאי יפסד הקרקע ושניהם מעכבין זה את זה, ומקשי בגמרא למה לי פשיטא שהרי שנינו אינו רשאי מכלל מדאיצטריך למתני הכי ש"מ דזימנין דניחא ליה למר איפכא וניחא ליה למר איפכא ומשני מה טעם קאמ' מה טעם אמרו אינו רשאי משום דשניהם מעכבין זה את זה כלומ' משום דלשניהם יש טענה לכאן ולכאן כדמפרש ואזיל דבעל הקרקע שהיה טוען דבעינא דתזדבל ארעאי פעמים שיכול לומ' בעינא דתינקי ארעאי והאריס שהיה טוען לא מצינא דאטרח לעקור פעמים שיכול לטעון אני רוצה לטרוח ולעקור כי היכי דליהוי לי תיבנא יתירא.
ושקלי מיניה תלתא, כלומ' נותנין קרקע לאריסים על מנת שיטלו הם חלק שלישי והאריס שני חלקים. ואזל איהו ויהיב ברבעא, כלומ' שלא יטול הוא אלא רבע והאריס שלשה חלקים. מהו דתימא מצי אמר ליה האי דבצרי לך, כלומ' שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים שאיני מקבל אלא רביע כי היכי דלא יהיבנא לך באילנות כלל. קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי, כלומ' המוציא מחברו עליו הראיה וכן מתפרשת אידך שהאריס נוטל [פחות] משאר אריסין והייתי סבור שיאמר האריס על מנת כן מיעטתי מחלק הראוי לי כדי שתתן לי חלק בפירות האילנות קמ"ל דלא מהני ליה מידי כיון שלא פירש.
בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא דבעל הבית, כלומ' דדרך העולם סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו ולאחר זמן (שפירש) [שנידש] חוזרין וחופרין ומוסיפין על העפר פעם שנית וכן שלישית ראשונה קרי בוכרא והשנית טפתא לשון רבוי דמטפי עליה והשלישית קרי ארכבתא קני חיזרא קנים שנועצין בארץ לארוג בהם קוצים או נסרים סביבות השדה על בעל הבית לעשות הוצאה זו. חיזרא גופה, כלומ' הקוצים שאורגים סביב בקנים. עיקר בלמא כלומ' עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא נטירותא יתירתא דאריסה על האריס לעשותה שהרי אינו עושה אלא כדי להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה. מרא, פיישור לחפור הגינה כדי לזרעה. ודולא, דלי להשקות השדה. וזבלוא, פלא בלע"ז. וזרנוקא נוד למלאת מים במקום שנהגו לדלות בנודות ומביאין המים מרחוק להשקות השדה או הגינה. ואריסא עביד בי יאורי, כלומ' על האריס לעשות החריצים משפת הנהר עד סוף השדה חריצין הרבה וכשדולין המים מן הנהר שופכין המים באותן החריצין והחריץ מוליך המים עד סוף השדה והוא שותה מאליה וכיון שהחריץ מיקל לאריס שאינו צריך להוליך שם המים על כתפו דין הוא שיעשה אותו הוא.
כך חולקים בקנים קנים מאי עבידתייהו, כלומ' לכרמים מה צריך קנים. ומשני קנים המחולקים, כלומ' שהוסרה קליפתן החיצונה שמעמידין אותן תחת הזמורות כדי שלא יגיעו הענבים לארץ ושניהם מספקין למה לי פשיטא כיון דתנא שחולקין בהן ממילא ידענא דשניהם מספקין את החדשים דאי לא יהיב בהו מעיקרא אמאי פליגי בישנים ומשני מה טעם קאמ' מה טעם שניהם חולקים בקנים הישנים משום דמעיקרא שניהם מספקין את הקנים החדשים.
המקבל שדה מחברו וכו', כלומ' ואותו שדה היא בית השלחין דאי איפשר להיות בלא השקאת מים. וייבש המעיין, שהיה אדם משקה ממנו את השדה או בית האילן כלומ' שאין אדם יכול לזרוע שם כל כך [ו]עיקר כל הריוח הוא לאריס מן הפירות שבאילנות הייתי סבור (ועל) [שעל] דעת כן נכנס שם ועכשיו שנקצץ האילן שבא רוח סערה ושברן הייתי אומר שיפחות לו אעפ"כ חוכר זה או מקבל אין יכולין לפחות לבעל הקרקע ממה שהתנו לתת לו בשנה לפי שזה המקבל כחוכר דמי וכיון שלא הזכיר לו בית השלחין או בית האילן בשעה שנתנה לו לאריסות או לחכירות ש"מ על כל עניין התנה לתת לו חכירות בין יהיה בית השלחין או בית האילן או בין שלא יהיה יתן לו בחכירות חכירותו ובקבלנות קבלנותו, אבל אם אמר לו חכור לי בית השלחין זה או שדה אילן זו הואיל והזכיר לו בית השלחין והזכיר לו בית האילן אם ייבש המעיין או שנקצץ האילן מנכה לו בעל הקרקע למקבל מן חכירו שהתנה לו משום דמצי טעין ליה החוכר לבעל הקרקע שהוא לא היה חוכר אותו לתת כך וכך לשנה אלא כל היכא שיהא בית השלחין אי נמי שיהיו שם אילנות שאילו היה יודע שייבש המעין ויצטרך להביא מים ממקום אחר ולהשקותו לא היה פוסק לתת לו כך וכך לשנה ולטרוח טורח כזה לא בחכירות ולא בקבלנות שלא היה נתן לו מחצה לבעלים אלא רביע לבדו ומפרש בגמרא דלא מיירי שייבש אותה אמת המים מעיין הגדול דאם כן מכת מדינה היא שהרי לקו עמו כל בני הבקעה אלא מיירי שייבש אותה אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול להביא המים דרך אותה אמה לזה השדה שהיה רחוק מן הנהר הגדול.
נהרא רבא, כלומ' שהכל משקין ממנה ונימא ליה מכת מדינה היא ותנן לקמן בפרקין [ק"ה ע"ב] המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אי מכת מדינה היא מנכין לו מחכירותו. נהרא זוטא, כלומ' אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה השדה והוצרך עתה להביא מים על כתפו מן הנהר הגדול.
<h2>דף קד.</h2>
הני תרתי מתני' קמייתא וכו', כלומ' משנה דנהגו לקצור לא יעקור ומשנה דיבש המעין דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יטעון בחכירות וגבי יבש המעין נמי אמר לו חכור לי בית שלחין זו כי היכי דבחכירות כי ייבש המעין יש לו לנכות לו מחכירותו כמו כן נמי בקבלנות ואם קבלה לשליש ראוי ליטול השתא מחצה ממנו לפי שנתרבה טרחו. מכאן ואילך דאיתיה בקבלנות וכו', ושאר כל המשניות הנזכרות אחרי אלו יש מהן שאין הדין הנאמר בו ראוי אלא בקבלנות ומפורש הכל בפירוש המשנה.
[תוספתא דדמאי פ"ו ה"ב] השוכר [ב]מעות, כלומ' שנותן האריס לבעל הקרקע מעות כך וכך לשנה בין עבדא בין לא עבדא וכל פירות הקרקע של האריס הם אבל כשנותן לו פירות כך וכך בין עבדא בין לא עבדא נקרא חוכר. ומקבל נמי נותן פירות לבעל הקרקע אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש או רביע ממה שיצא מן הקרקע אם רב רב אם מעט מעט. והחוכר נותן לו פירות קצובים, כלומ' בין עבדא בין לא עבדא. ממקום שהוא רוצה, כלומ' ובלבד שלא יהיו שוין יותר חטים שיצא מקרקע שלו שאם ישוו יותר לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן במתני' לקמן [ק"ו ע"ב] היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמר ואין לבעל הקרקע בתבואת הקרקע כלום רוצה לומ' שאין מנכה לו מחכירות דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר.
ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך, כלומ' היתה נקראת בית השלחין או שדה אילן ולא בשביל המעיין והאילן העליתי לך בחכירותה אלא לתך שהוא חצי כור. והוא דמתקרי בית כור, כלומ' שכן שם השדה בפי כל בני המדינה גבי כרם גרסי' אעפ"י שאין בו גפנים וגבי פרדס גרסי' אעפ"י שאין בו רמונים כדכתיב [שה"ש ד'] שלחייך פרדס רמונים ואיפשר לומר שמימי קדם היה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה, והא דמתקרי בית כור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. ומשני אמר מחכיר לחוכר בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך ולא מנכה לו מחכורו ואם אמר חוכר למחכיר תן לי בחכירות שדה בית השלחין ועכשיו יבש המעיין בודאי קפידא הוי ומנכה לו מחכירו ומשנתינו מיירי דאמר לו חוכר למחכיר [א"נ] (ו)מדקאמ' זו ש"מ שעומד היה בתוכה ואם כן יכול היה לומר שדה זו אני מחכיר לך ולמה אמ' בית השלחין ש"מ דהכי קאמ' ליה כדקיימא השתא ובשביל אותו מעיין הוא מעלה לו החכירות הילכך כשייבש מנכה לו מחכירו.
המקבל שדה מחבירו וכו', ולאחר שקבלה הובירה המקבל שלא חרשה ולא עבד בה כפי שהיה ראוי לה. שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות, פירות אם היתה נעבדת כהוגן ונותן לו שאעפ"י שכל מקבל אינו חייב לתת לו לבעל השדה אלא אם עבדה אבל אם לא עבדה לא אבל הכא פושע הוא ועליו לשלם משום שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ובבא זו בקבלנות ולא בחכירות דאי בחכירות אמאי שמין הא בין עבדא בין לא עבדא נותן לו עשרת כורין לשנה.
היה דורש לשון הדיוט, כלומ' הלשון שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא בתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו. ומקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף קד:</h2>
מקום שנהגו לכפול, כלומ' שבשביל כבוד מקבל עליו אבי הכלה לתת לחתן כפלים ממה שיש בדעתו ליתן לו בנדוניית בתו שוה חמש מאות כותב עליו בשעת השידוכין אלף זוז אינו גובה החתן מאבי הכלה אלא מחצה. נהרבולאי, היה מנהגם לגבות מאבי הכלה השליש ממה שקבל עליו. מרימר אגבי שבחא, כלומ' בכל מה שקבל עליו בפני העדים ומוקים לה לקמן דמיירי בשקנו מידו של אבי הכלה דשעבודיה שעביד נפשיה ולא נתכוין לשום כבוד שבעולם והיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אי מכפל גובה מחצה והא דאמרינן בעלמא [כתובות ק"ב ע"א] בשטרי פסיקתא כמה אתה לבנך כך וכך ולבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה כלומ' דהכי קאמר הן הן דברים הנקנין באמירה כפי מנהג המקום אם לגבות מלוה או תילתא או מחצה.
ההוא גברא דאמ' להו וכו', מצוה מחמת מיתה הוה. שלחה רב אחא וכו', דאי לכתובתא דברתא דקאמ' אכתיבה קאי או אגוביינא קאי ומקום שנהגו לכפול היה מי אמרי' ליה הבו ליה ארבע מאה קאמ' שיכתבו למי שירצה לארס אותה שמונה מאות דינרי בכתובתה ובשעת נישואין ינתן לחתן ארבע מאה מנכסיו דהאי ארבע מאות שהזכיר אגוביינא קאי או דילמא אכתיבה קאמ' ובשעת גוביינא לא יגבה ממנו אלא מאתים אמר להו הבו ליה בודאי אגוביינא נתכוון ויכתבו לחתן שמונה מאות אבל אי אמר כתובו לה בודאי לא נתכוין (אלא) לגוביינא [אלא] (ו)לכבוד בעלמא כמנהג המדינה ובשעת גוביינא לא תגבה אלא מאתים רב אמר לכתובתה בלמד רוצה לומר לצורך כתובתה שיכתוב לה הבעל כמו אלו ש"מ שיגבה החתן מממון אבי הכלה ארבע מאות דכפי שיטול בנדוניא יקבל עליו ואם אמ' בכתובתה בבית לכתוב לה בשטר כתובתה שיכתוב האב לחתן קאמ' שמנהגם לכפול ולא גבי בשעת נשואין אלא מאתן.
אי מובירנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי, כלומ' קבל עליו דבר גוזמא לקנוס עצמו אם לא יחרוש אותה כמשפט שאר אריסין וחכירין. אוביר תילתא, חרש וזרע שני שלישי הקרקע והניח מלחרוש השליש. תלת מאה ותלתין ותלתא ותלת, דזו היא שלישית אלפא זוזי שקבל עליו בקנסא. התם לא גזים, כלומ' לא אמ' מילתא יתירא ולא קבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולא אסמכתא היא דהכי אפסדיה אבל הכא ודאי לקנסא קאמ' כשאמר שישלם אלפא זוזי וכל פירות הקרקע של שנה אחת אינן שוין מנה ודאי לא גמר בדעתיה לשלם אלא שהיה סבור שלא יארע לו בשום עניין שלא יחרוש אותה כמשפט ונאנס ולא היה סיפק בידו לעשות משום הכי אין לגבות ממנו אלא כמה שהפסיד כדמפרש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
דקבל ארעא לשומשומי, כלומ' בתורת קבלנות היתה למחצה לשליש ולרביע והיה עליו לזרוע אותה שומשמין שהם יקרים מן החטים ומכחישין את הקרקע יותר מן החטים ובא זה האריס ושינה מדעת בעל הבית ולא זרעה שומשמין אלא חטים והצליחו חטיו שהיו שוין כמו השומשמין באותה שנה שהיו שומשמין בזול והחטים ביוקר ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר בכחישת הקרקע שהוא נכחש בשומשמין יותר מן החטים ועכשיו היה אותו אריס רוצה ליטול מחלק בעל הבית סאה או סאתים בשביל שלא נכחש קרקעו תחת ידו והודה לו רב כהנא ואמ' ליה רב אשי אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה כלומ' שאם מנכה לו מחלקו ירעב הוא וביתו דקביל ארעא לשומשמי כמו שמפורש למעלה ועבדא טפי משומשמי כלומ' הוקרו החטים וגם הצליחה אותה שנת זריעה של חטים יותר הרבה משל שומשמין והיה האריס רוצה לפחות מחלקו של בעל הבית כל אותו שבח שהיו שוין החטים יותר מן השומשמין וליטול אותו לעצמו לפי שהוא גרם לו את השבח וברב טרחו שיגע בעבודה הצליח את השדה והודה לו רבינא, אמר ליה רב אחא דלאו דינא הכי לפי שלא בא כל אותו השבח בשבילו שגם הארץ סייעתו זה וזה גרם ויחלקו אותו שבח נמי כפי שחולקין בשאר פירות למחצה לשליש ולרביע.
אמרי נהרדעי האי עיסקא וכו', כלומ' המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי הדמים שהוא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית שכר. הוי פלגא מלוה, כלומ' חצי אחריות אונסיה על הלוה וחצי השנית אחריותה על בעליה כפקדון. ותקינו רבנן הך תקנתא דליהוי ניחא לתרווייהו, כלומ' למה לא היה דין כל עסק כדין השוכר פרה מחבירו חייב השוכר בגנבה ואבדה ופטור באונסין ומשום הכי תקינו רבנן דלא ליהוי [כשוכר] כי היכי דלישתכחי גומלי חסדים בישראל להמציא לו מעות לעני בשעת דחקו וכמו כן יתנו העשירים וירויחו מנכסיהם על ידי עניי ישראל כדאמרינן בעלמא [ברכות ג' ע"ב] גבי דוד עמך ישראל צריכין לפרנסה אמ' להו לכו והתפרנסו זה מזה ואמרינן נמי [חולין צ"ב ע"א] יבעון רחמי אתכליא על עליא שאלמלא עליא לא יתקיימו אתכליא משום הכי תקינו שאם היו אומרין כל אחריות האונסין יהיה על מלוה תו לא בעי להמציא מעות לעני בשעת דחקו אעפ"י דמחייב הלוה בגניבה ואבידה לפי שסתם ריוח הסחורות הוא בהוליכו אותה ממקום למקום בדרך ים או בדרך יבשה והאונסין שכיחי בכל יום בדרכים ואם היה יודע המלוה שכל אחריות הדרכים עליו תו לא היה ממציא מעות לשום אדם כלל ואם היינו מטילין כל האונסין על הלוה כמו שהיה הדין מוטל עליו משום אותו כבוד שנעשה לו כדאמרי' [לעיל צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי אילימא בדיבורא ומשני אין בדבוריה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה שעבוד שעבד נפשיה. שמע מינה דבהאי טעמא סגי ליה להיות כשואל אע"ג דלא מטי ליה שום הנאה אחריתי אלא זו כל שכן הכא שיש לו פלגא באגרא דליהוי כשואל וליתחייב בכולהו אונסין אפי' הכי אין לנו לומר כן דאם כן לא היה אדם שירצה לקבל עיסקא מחבריה כדפרשי' דשכיחי אונסין ליפסיד ביום אחד יותר ממה שלא ירויח בשנה אחת דלא דמי לשומר חנם שמתנה להיות כשואל דהתם אינו מוליך הבהמה אלא לרעייה ואם כלי כסף וכלי זהב אינו מוציאן מביתו אלא האי שצריך להוליכן במקומות של סכנה הרבה לא ירצה לקבל לפיכך תקינו חכמים האי תקנתא שאם יאנס לא יתחייב המלוה בכולו ולא הלוה בכולו. ניחא ליה למלוה וכו', מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל ניחא ליה למלוה בשני עניינין וכו'. ולא מיתחזי כרבית משום דקא שקיל אגרא מיניה, כלומ' קרוב לשכר ליהוי קמ"ל דלא משום רבית שקיל להו אלא משום פלגא דפקדון שהן כולן שלו ההפסד וריוח ועם כל זה שנו חכמים במשנתנו [לעיל ס"ח ע"א] שצריך לתת לו שכר עמלו ומזונו כי היכי דלא ליטרח באותו פלגא פקדון בחנם דמיתחזי כרביתא שטורח בשבילו באותו פלגא פקדון בשביל שהתנה אותו והלוה לו אותו פלגא דמלוה. איבעי למישתי ביה שכרא, כלומ' אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה היא עליו ומה מזיק לאותו פלגא בפקדון שהרי יתן לו כל הריוח שיעשו. רב אמר להכי קרי ליה עיסקא לאיעסוקי ביה, כלומ' בכוליה עיסקא לפי שמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותתעסק בשלי יפה ואם לא תרויח בשלך לא תתעסק בשלי היטב שיהיה עליך לישא אותה פלגא דפיקדון דילי. ואימת, כלומ' ואימת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי היא אותה פלגא נעשית מטלטלי אצל בניו ואין הבעלים גובין הימנה משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. רבא אמ' וכו', להכי קרי להו עיסקא שתהא קיימת ומתעסק בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה ואף אם ימות יגבה אותה ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמכינן עליה כמקרקעי דטעמא מאי לא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב משום דמעיקרא לא עלייהו סמיך שהרי בידו היו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמיך עלייהו.
[ב"ב ע' ע"ב] שטר כיס היוצא על היתומים וכו', שטר כיס כלומ' שטר עסק כלומ' שקבל אביהן של אלו היתומין עיסקא של מאתים זוז וקיי"ל דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שאותה פלגא של מלוה אפי' נאנסו מיחייב לשלם אבל על אותה פלגא של פקדון אי הוינן ידעין דנאנסו הוה מיפטר והשתא דמית לוה פליגי דייני גולה ודייני ארץ ישראל אי טענינן להו ליתמי מה דהוה מצי טעין אבוהון דאי הוה אבוהון קיים הוה טעין נאנסו ומיפטר לפי שלא צוה כן ש"מ דלא נאנסו ושקיל מלוה כל אותן מאתים זוז של העסק אבל צריך שבועה אעפ"י שיש שטר כיס בידו כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ודייני ארץ ישראל סברי ואעפ"י שלא צוה שמא מלאך המות אנסיה (ואיפטר) [ואפשר] דנאנסו וטענינן ליה אנן בשביל היתומים דילמא נאנסו ופטור מאותה פלגא דפקדון אבל משלמי אותה פלגא דמלוה דהא אפי' נאנסו מיחייב לשלם ומאותה דפקדון מיפטר מפני שני טעמים אחד דדילמא נאנס אי נמי דילמא פרעיה ואם תאמר הא יש שטר חוב עליו ואם איתה דפרעיה היה לו לקרוע שטר חובו או לכתוב עליו שובר אפי' הכי היה נאמן אבוהון על האי טענה דקיימא לן [שם] המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן הכא נמי איהו מהימני ואע"ג דאבוהון לא היה נאמן לא בטענת החזרתי לך ולא בטענת נאנסו אלא אם כן נשבע הלוה אבל הכא טענינן להו ואע"ג דאינהו לא מצי לאישתבועי דהא לא ידעי במילי דאבוהון כלום לא אמרינן בכי האי גוונא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם לפי שכשאינם יודעים לא בא להם מחמת פשיעותם הא דאמרי אין אנו יודעין אלא משום דקטן במילי דאבוה לא ידע אבל בעלמא דאמ' חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דינא הוא דלישתבע דכי היכי דבאלו חמשין הוה ידע אי הוה בעי הוה מצי ידע.
<h2>דף קה.</h2>
האי מאן דקבל עיסקא מחבריה וכו', והפסיד בו שלשים דינרין. וטרח ומליה לההוא פסידא ולא אודעוה וכו' צריך עיון גדול מאי זה ממון מליה אי מאותה ממון דשיתוף עצמו פשיטא מאי קמ"ל דהא דינא הכי שהרויח ממלא ההפסד [שהפסיד] בפעם אחרת כדאמרינן רווחא לקרנא משתעביד ואי ממון שלא הוא [א]מאי אסור דהא תקון רבנן דלישקול בעל הממון תרי תילתי בהפסד כי היכי דלא ליתחזי דטרח בהדי פלגא דפיקדון בשכר בטילת פלגא דמלוה, יש מפרשים שהיה בידו עסקים רבים של שאר בני אדם ועירב הכל עם זה השיתוף ונתמלא מחמת שרווח בשאר העסקים ונתן לו חלקו ולא הודיעו שהפסיד בו לא מצי בתר כן לומ' לו הפסדתי באותו עסק שלך שלושים דינרין מן הקרן דמצי למימר ליה להכי לא הודעתן שמחלת לי כל אותו טורח שטרחת וערבת ממון שלי עם שאר העסקים וקנית מכלם סחורה גדולה שהרוחת בו ריוח גדול כי היכי דלא ליקריוך אינשי מפסיד עיסקי כלומ' שאינו מחזיר לבעל הממון אפי' הקרן אי נמי יש לומר דמההוא עיסקא עצמו מלייה ואם תאמר פשיטא דדינא הכי הני מילי דאתי רווחא וממלי ליה לפסידא קמא הני מילי תוך אותה שנה של אותו עסק שאם היה רוצה לחזור באותו עסק וליפלוג רווחא וקרנא לא הוה יכול דרווחא לקרנא משועבד אבל אם נשלם זמן העסק שאם היה רוצה לחזור בו היה יכול לחזור בו אם הפסיד בשנה ראשונה שלושים דינרין מן הקרן ולא אודעיה לבעל הממון כלום שלא אמר תא ניפלוג שאם היה רוצה היה יכול לחזור בו ולומ' לו כן וליחלוק והוה שקיל באותו הפסד תרי תלתי אבל לא אודעיה ולא חלקו ונשאר העסק בידו שנה אחרת והרויח בו יותר ממה שהפסיד בראשונה או כמה שהפסיד קמ"ל רבא דכיון דלא פליג בהדיה בשתא קמייתא דהוה ביה פסידא ועכשיו יכול למלייה לאותו חסרון דינא הוא דאמ' ליה דלהכי נתכוונת מתחלה על זה כשלא רצית לחלוק עמי כי היכי דלא ליקרויה לך מפסיד עיסקי ועכשיו אתה רוצה לחזור בך ממחילתך שמחלת לי ולפיכך אין שומעין לו וימלא הריוח את הקרן.
ואמר רבא הני בי תרי דעביד עיסקא וכו', כלומ' לזמן ידוע. ורווח, עד חמשים זוז באותו עסק של מאה זוזי. ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג, כלומ' נמכור זה הסחורה ונחלוק המעות שהרי קרובים אנחנו מן הזמן ולא נוכל לקנות סחורה אחרת ולמכרה. ואמר ליה אידך נרוח טפי עד שיגיע הזמן שבאותו זמן הסחורה היא ביוקר ברוב השנים. דינא הוא דמעכב עליה, והכי אמרינן במסכת גיטין בפרק כל הגט שנכתב שלא לשום אשה [ל"א ע"ב] בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה וכו' כדמפרש לקמן בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. ואי אמר ליה ניפלוג זה הריוח שעשינו עד עכשיו ואמכור אני חלקי המגיע לי מן הריוח והקרן יעמוד עד אותו זמן שאתה אומר ויהיה הרוח בין שנינו ואותו חלק המגיע לך מן הריוח כל מה שתרויח בו יהיה לך לבדך ובזה לא תפסיד אתה מידעם מצי אמר ליה שותף שלו רווחא לקרנא משתעבד כלומ' פעמים שאדם מפסיד בקרן וחוזר ומשלים הריוח לחסרון הקרן ושמא לא תוכל לשלם אתה משלך לאותו הזמן מה שיגיע מן החסרון לחצי קרן שלך שכבר אכלת אותו ועלי יהיה לשלם לבעל הממון וקשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים אין יכולין להחזירו כדכתיב [בראשית י"ד] רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי וגו'. ואי אמר ליה תא ניפלוג רווחא וניפלוג קרנא, כלומ' לא נמכור כל הסחורה ונחלוק המעות כדבריך שתפסיד אתה לפי שיתייקר בכל יום אלא נחלוק הוא הסחורה בחתיכות ואני אעשה משלי מה שארצה כלומ' נחלוק הכל מיד ואפרע כל חלקי לבעל הקרן ואתפרנס אני וביתי מיד במה שהרווחתי בו ושוב לא תשלם בעבורי לבעל הממון מדעם שמיד אסלקנו מעליך וחלקך המגיע לך תמתין למכרו עד זמן שתרצה. אמ' ליה עיסקא להדדי משתעבד, כלומ' מצי אמר ליה שותפו אפי' הכי תפסיד לי בחלוקה זו דדילמא אם יארע בחלק שלי הפסד שמא יבא בחלק שלך ריוח באותו זמן ויבוא הריוח וישלים החסרון אי נמי רוצה לומר אם תרצה לעשות חלוקה זו ותקבל עליך שתתן לי חלק בריוח שתרויח אותה עכשיו כי שמא אני אפסיד באותו הזמן ויבא הריוח שלך שתמכור מעכשיו וישלים ההפסד אם יבא לי וכשישמע זה לא ירצה לחלוק. ואי אמר ליה תא ליפלוג מרווחא, כלומ' פלוג רווחא וקרנא ואעשה כדבריך שאקבל עלי לתת לך מן הריוח שלי אם תפסיד אתה בשלך כשיבוא לאותו הזמן אפי' הכי מצי מעכב עליו חברו דמצי אמ' ליה מזלא דבתרי גרים ואם לא תחלוק עד אותו הזמן יסתייעו המזלות של שנינו זה מזה ונרויח הרבה ואם אמכור בפני עצמי אעפ"י שתסייעני בהפסד מכל מקום נפסיד אני ואתה וטוב ומוטב שנמתין שנינו עד אותו הזמן ונרויח הרבה דאם כן אין לדבר סוף כלומ' שבכל עת ועת יאמר לו נמתין טפי וכל האומ' דבר שאין לו סוף אין שומעין לו וכו' מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל, ואם תאמר והאי מילתא דרבא אמאי בעל הממון לא מעכב עליהם אפי' יתרצו שניהם למכור שהרי יש לו ריוח אם ירויחו והפסד אם יפסידו, יש לומ' שעל מנת כן נתן לאלו השותפין זה העסק אומר להם מותר בשליש בשכר טרחתם ואין לי חלק בו כלל ועכשיו כבר נתייקר יותר משליש ואם ימכרו מיד לא יפסיד בעל העסק כלל ולא ירויח בהמתנתם. [גיטין שם] למאי נפקא מיניה לשותפי, כלומ' שאם האחד רוצה למכור כל אותו שותפות ט"ו ימים לפני הפסח יכול חברו לעכב עליו לפי שרוב התבואה ביוקר באותו הזמן. מכאן ואילך מאי, כלומ' לאחר הפסח מי הוי עבר זמנו נקרא פושע ומזיק אם עיכב אחד על חברו שלא ימכרנו בפרס הפסח ומשני לא מקרי עבר זמנו אלא כל יום ויום בפרס הפסח ואילך זמנו הוא למכור והאי דנקט פרס הפסח תחלת זמן נקט.
המקבל שדה מחבירו לחכירות, כלומ' לעשרת כורין לשנה בין עבדא בין לא עבדא ולא רצה החוכר לנכש את השדה ולתלוש ממנה העשבים רעים ואלו העשבים מכחישין את השדה ואינו מוציא חטים כל כך ואמר לו חוכר למחכיר שהוא בעל השדה מה איכפת לך אם איני מנכש זה השדה הואיל ואני נותן לך חכירותך אין שומעין לו שיכול בעל השדה לומר לו לחוכר למחר אתה יוצא ממנה ואלו העשבים רעים שהיה לך לתלוש עכשיו יהיו צומחין הזרע שנפל שם לשנה הבאה, ובבא זו בחכירות איתא בקבלנות ליתה דאי בקבלנות היכי הוה מצי למימר ליה מה איכפת לך הלא ודאי מזיק לו הרבה שאין השדה מוציא כל כך חטים יפות.
ואי אמר ליה להכי כריבנא לה, כלומ' אומר לו החוכר מה איכפת לך עד שלא נכשתי את השדה בעוד שהיו העשבים יוצאין ונצמחין הלא אחרוש אותה לך תכף שאקצור קצירה ויתלשו כל העשבים הרעים וימותו אפי' הכי מצי אמ' לה ביזרא דנפל נפל ולא מהני כרבא דבתר הכי דכיון דנתיבשו העשבים ונתקשו לזרע נופל הזרע מהם ולשנה הבאה יצמחו אותן הזרעים.
המקבל שדה מחברו וכו', ולא עשתה כלומ' לא עשתה כראוי לה אלא מעט. אם יש בה שיעור כדי להעמיד בה כרי חייב ליטפל, ולהתעסק בה ואינו רשאי להניחה ולומר איני רוצה בשדה משונה כזו לפי שכך כתב לו המקבל אנא אקום ואיניר ואזרע ואחצד ואעמר ואידרי ואידש כלומ' זורה לרוח ואוקים כריא קמך ותיתי את ותישקול פלגא ואנא אשקול בעמל ידי פלגא הילכך אם יש בה כדי להעמיד בה כרי מן הריוח חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה ואם לאו אינו חייב ליטפל בה ובבא זו איתא בקבלנות וליתא בחכירות דאי בחכירות אמאי כופה אותו ליטפל בה אם רוצה ליתן לו קצבת חכירותו, ומפרש בגמרא דהעמדת הכרי היינו שיעור כל כך שיהיה בו דגן באותו הכרי שיוכל לנעוץ בה כל רחבה של הרחת ולא תפול לארץ ובלשון חכמים רוחב הרחת נקרא כונס שלו לפי שכונסין בו את התבואה, ור' יהודה פליג ואמר דלא משערי' בכרי אלא אם יאמר באומד דעתו שיצא ממנה כדי נפילה כלומ' כפי הזרע שזרע בה חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה.
ואיניר, מלשון [ירמיה ד'] נירו לכם ניר. ואיזרי, אעשה גורן מהן מתרגמינן כתבואת גורן [במדבר י"ח] כעללא מן אידרא. ואוקים כריא , אחר שיהיה דגן ממורח.
כדי שלא יהא כונס שלה וכו', כונס שלה נקרא רוחב הרחת ולפי שבאותו רוחב אדם מכניס התבואה. סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה, שהוציא בחרישה ובזריעה ובכמה עבודות הנזכרות למעלה אבל אי לא נפקא סאתים של ריוח אעפ"י שהתנה עמו לקבל אותה שתי שנים או שלש שנים רשאי להניחה לו אפי' בתוך הזמן.
<h2>דף קה:</h2>
המקבל שדה מחברו (וכו') ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא, כלומ' כמו כן נשדפו כל שאר השדות של בני העיר. מנכה לו מן חכירו, משום דהכא לא מצינן למימר דמזלא דחוכר גרים אלא דמזלא דבעל הקרקע גרים דהא שדות של כל בעלי הקרקעות נשדפו ואפי' אם היה הוא זורעה היתה נשדפת. ואם אינה מכת מדינה, כלומ' שלא נשדפו שאר השדות. אין מנכה מן חכירו, משום דאמרי' דמזלא דחוכר קא גרים, והאי בבא ליתא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי מנכה ואין מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. ור' יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות, כלומ' שהתנה החוכר למחכיר ליתן לו כך וכך מעות בשנה אפי' תבא מכת מדינה. אין מנכה לו מן חכירו, מן המעות שהתנה לתת לו משום דהכא ליכא למימר דמזלא דמחכיר קא גרים משום דאם נגזרה גזירה על הקרקעות שהן נשדפין לא נגזרה גזירה על המעות, והלכה כתנא קמא דהוא סתם משנה שאפי' קבלה ממנו למעות כיון דמכת מדינה היא דהיינו נשתדפו רוב השדות שבאותה בקעה מנכה לו מחכירותו.
וסוגיין כרב יהודה, דכולהו שמעתתא דלקמן מפרש ברובה דבאגא.
<h2>דף קו.</h2>
אמר ליה מחכיר זרעה חיטי ואזיל וזרעה שערי ואישתדוף רובא דבאגא שהיו נזרעים חטים. ואישתדוף נמי הא דשערי בהדייהו, כלומ' דהוי מכת מדינה אף עבר על דבריו מי מצי אמר ליה חוכר למחכיר אלו זרעת[י] לך חיטי כדאמרת לי הוה משתדפא הא נמי דהא אישתדוף רובא דבאגא שהיו נזרעים חטים הילכך מכת מדינה הוי ויהיה מנכה לו מן חכירו או דילמא מצי אמ' ליה מחכיר לחוכר אלו זרעת חיטי אע"ג דאישתדוף רובא דבאגא האי שמא לא הוה משתדוף משום דהוה מקיים בי [איוב כ"ב] ותגזר אומר ויקם לך אבל עכשיו שעברת על דברי ואני לא בקשתי מאתך שערי אלא חיטי שיצליחו לי ומשום הכי אשתדוף ולא מכת מדינה היא ומשום הכי לא מנכה לו מן חכירו.
נשתדפו כל שדותיו של מחכיר, ואשתדוף הא נמי בהדייהו אבל לא אישתדוף רובא דבאגי מי אמרינן כיון דלא אישתדוף רובא דבאגא לא מכת מדינה היא ולא מנכה ליה מן חכירו או דילמא כיון דאישתדוף כולהו ארעתא כאילו נשתדפו רובא דבאגא דמי ומכת מדינה חשבינן ליה דמצי אמר ליה משום ליתא [גליון: פי' מזל] דידך הוא ומנכה לו מחכירו. מסתברא דאמ' ליה מחכיר לחוכר אי משום ליתא דידי ולא משום ליתא דידך הוה משתייר. לי פורתא דכתיב [ירמיה מ"ב] כי נשארנו מעט מהרבה וזה השדה מיהא הוה מישתייר ליה פורתא אי הוה ברשותיה הילכך האי שדה דנשדף משום ליתא דידך הוא ולא יהיה מנכה לו מחכירו. נשתדפו כל שדותיו של חוכר וכו', או דילמא כיון דאישתדוף כלהו ארעתא דחוכר מצי אמר ליה מחכיר לחוכר האי שנשתדוף משום ליתא דידך הוא דהא שהרי נשתדפו כל שדותיך ואי הואי ברשותי שמא לא היה נשדף דהוה מיקיים בי [תהלים ל"ז] לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו ולא מנכה לו מחכירו. ואמאי, כלומ' ונימא ליה חוכר למחכיר אי משום ליתא דידי הוה משתייר לי פורתא הילכך אי לא הוה משום מכת מדינה הוה משתייר מיהא זה השדה שקיבלתי מחכירות ממך ויהא מנכה לו מחכירו. ומשני דאמ' ליה [אי] את חזי דמישתייר לך פורתא מן הקרקעות שלך הוה מישתייר שלך וכיון דכל שדותיך נשתדפו אלמא אין אתה ראוי לכך ובודאי ליתא דידך הוא ואין מנכה לו מן חכירו.
לא שנו דמנכה לו מן חכירו אם אכלה חגב אלא שזרעה וצמחה שהחוכר לא פשע כלל בעבודת הקרקע אבל לא זרעה כלל ואישתדוף רובא דבאגא לא מנכה מן חכירו כלל דלא מצי למימר חוכר אילו הייתי זורעה כמו כן היתה לוקה בהדי שאר שדות משום דמצי אמר ליה מחכיר אילו היית זורעה לא הייתה לוקה כלל והוה מקיים בי לא יבשו בעת רעה וכו'.
<h2>דף קו:</h2>
אמר ר' שמעון בן לקיש לא שאנו אלא שזרעה וצמחה וכו', קאי ר' שמעון בן לקיש אברייתא דתאני לעיל המקבל שדה מחבירו וזרעה וצמחה ואכלה חגב או שנשתדפה אעפ"י שהיא מכת מדינה פעם ראשונה ושנייה זורעה שלישית אינו זורעה דשמא אם נגזרה גזירה על הזריעה הראשונה לא נגזרה על השנית או על השנייה לא נגזרה על השלישית אבל אם אכלה חגב בזריעה שלישית שוב אינו זורעה דסבירא ליה להאי תנא דתרי זימני הוה חזקה, ותניא אידך פעם ראשונה ושניה ושלישית זורעה ורביעית אינו זורעה דסבירא ליה להא תנא בתלתא זמני הוי חזקה והשתא קאמ' ריש לקיש לא שאנו דזורעה פעם ראשונה ושניה ושלישית ולא רביעית הני מילי שזרעה ואכלה חגב אבל אם זרעה ולא צמחה כלל מזרע זרעה ואזיל אפי' פעם רביעית וחמישית. ועד אימתי, יהא מזרע זרעא ואזיל (ו)אם לא צמחה. אמר רב פפא עד דאתי אריסא מדברא וקאי כימה ארישא, דהיינו בשעת עשירית לראש חדש אדר דקאי כימה באמצע הרקיע וכל דבר שעומד באמצע הרקיע הוא עומד בראש כל אדם כדאמרינן בשש שעות חמה עומדת בראש כל אדם וכימה היינו זנב טלה והכי פירושא כיצד גלגל הרקיע עומד חציו למעלה מן הארץ וחציו למטה מן הארץ וי"ב מזלות קבועות בו ואלו הן טלה שור תאומים סרטן [אריה] בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים וסימניהון טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולעולם ששה מהם עומדין בקשת העליון למעלה מן הארץ וששה מהם עומדין בקשת התחתון למטה מן הארץ ואותן מזלות שעומדים ביום למעלה מן הארץ עומדין בלילה למטה מן הארץ כלומ' ששה עולין וששה שוקעין וכ"ד שעות יש בין יום ובין לילה ובאותן כ"ד שעות אלו הי"ב מזלות חוזרין למקומן נמצא דכל מזל ומזל שוהא חודש ברקיע ב' שעות [הראשונות] הן בעליתו הן בשיקועו למטה מן הארץ ובראש חדש ניסן לעולם בתחלת עלית עמוד השחר טלה מתחיל לעמוד לעלות מן הארץ ומשמש על גבי הארץ ומאזנים שהוא ראשון מן הששה מזלות אחרים הוא שוקע למטה מן הארץ וב' שעות שוהה כולה לעלות מן הארץ ולאחר הב' שעות טלה העולה גמר עלייתו מאזנים השוקע גמר שיקועו נמצאו ששה עולים בי"ב שעות של יום וששה בלילה כל יום ניסן טלה מתחיל לצאת ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר וכו' נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר ובסוף ב' שעות טלה מתחיל לעלות ולבסוף ד' שעות של יום גמר עלייתו של דגים ושל טלה ושור עולה ולבסוף ו' שעות גמר עלייתו של שור ומתחיל תאומים לעלות ולבסוף ח' שעות גמר עלייתו של תאומים נמצא ראש טלה עומד באמצע הרקיע שהרי עברו מן היום שש שעות משהתחיל טלה לעלות ובו' שעות משהתחיל לעלות דהיינו בח' שעות של יום ראשו מגיע לאמצע הרקיע וראשו עומד בראש כל אדם שהרי מתחלת עליית המזל עד תחלת שיקועו י"ב שעות נמצא דמשעה שמתחיל לעלות עד ו' שעות מגיע לאמצע הרקיע ואחר כך מתחיל סרטן לעלות ולסוף ב' שעות גמר עלייתו של סרטן ועכשיו הוי זנב טלה דהיינו כימה באמצע הרקיע והיינו בראש כל אדם והכי אמרינן במסכת ברכות [נ"ח ע"ב] שכימה בזנב טלה הוא נמצא זנב טלה בראש חדש אדר בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע ודומה לכל אדם כאילו עומדת על ראשו. ועד אדר ראוי לזרוע וחייב לזורעה עד אותו זמן אע"פ שזרעה כמה פעמים ולא צמחה ובגמרא מוקים לה להאי שיעורא בשעורין וקיטנית מיירי שאפשר למיזרעינהו עד אדר אבל חטין וכוסמין ושיפון הנזרעין בתחלת החורף עבר זמן מסוף מרחשון וכסליו שאלו שני החדשים לבדן ראויין לזריעה ותו לא מיחייב למיזרעינהו.
למעבד בה תומי, כלומ' לנטוע בה שומין וזה השדה היתה עומדת אשפתא נהר מלכא. אסתכר, מלשון [בראשית ט'] ויסכרו מעיינות תהום נסתם מהליכתו כלומ' שעכבוהו העליונים והסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא בארץ ליחה לא עביד דמסתכר ולא איבעי לאסוקי אדעתיה דנימא דילמא מסתכר וסביר וקבל ואיהו דאפסיד אנפשיה הילכך מכת מדינה היא וזיל נכי ליה מחכירו. אם קבלה ממנו במעות וכו', והאי גברא נמי קבלה ממנו במעות וקס"ד דהלכה כר' יהודה לפי שלא בא לחלוק אלא לפרש דברי תנא קמא. ומתרץ לית דחייש להא דר' יהודה לפי שר' יהודה לחלוק אתא והלכה כתנא קמא דהוא סתם משנה ואפי' קבלה ממנו במעות כדהוי מכת מדינה מנכה לו מן חכירו.
המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין וכו' ולקתה, כלומ' שלא היו חטים שיצאו ממנה יפות אלא דקות. נותן לו חכירותו מתוכה, ולא מצי למימר ליה קנה לי מן השוק חטים יפות מאלו שהרי בין עבדא בין לא עבדא מחייבת לי עשרת כורין על כן בחוב גמור הן עליך ואין ראוי שתפרע לי חטים גרועות כאלו קמ"ל דלא נסתלק מפירות שבקרקע שלו כיון דעבדא פירות ויהיב ליה ממנו שיעור חכירותו. ואם היו חטיה יפות, יותר מדאי כמו כן אין החוכר רשאי לקנות לו מן השוק חטים בינוניות כיון שיצאו מקרקע שלו חטים יפות מיחייב לפרוע לו חכירותו מהן כללא דמילתא שלא נסתלק מחכיר מפירות שדה שלו בין שהן רעות בין שהן יפות ובבא זו בחכירות איתא דאי בקבלנות פשיטא דנותן לו מתוכה בין יפות בין רעות דהא לא נסתלק כלל דהא אי לא עבדא פירי לית ליה כלל.
ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא, כלומ' לזרוע בה אספסתא כמה פעמים בשנה דסתם אספסתא נגמרת ונקצרת לשלושים יום כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [כ"ח ע"ב] והתנה לתת לו כור של שעורים בכל שנה ושנה והוא עשה בה אספסתא בשלושים יום של החורף וחזר ואחר כן וחרשה וזרעה שעורין ואישתדוף הנך שערי וקא מספקא לן אם יכול לפרוע בחכירותו מאותן שעורים שלקו בתוך שדה שלו או דילמא אמרינן ליה שיקנה לו שעורים יפות מן השוק. התם במתני' לא עבדא ארעא שליחותה, כלומ' שלא הצליחה פירותיה שהרי זרעה חטים כמו שקבלו עליו ומשום הכי דין הוא שיתן לו מתוכה שכך היתה כוונתו מתחלה לתת לו חטים שייצאו ממנו ומזליה דמחכיר גרים שלא הצליחו הפירות. אבל הכא ארעא עבדא שליחותה, שהאי קבלה לאספסתא ולקנות לו שעורים מן השוק והא עבדא ארעא שליחותה שהצליחה באספסתא על כן הוא חייב לקנות לו שעורים מן השוק כמו שקבל עליו.
דקביל פרדיסא, כרם היתה. תקיף, כל ההוא חמרא שיצא מענבים של אותו הכרם. היינו מתני' לקתה יתן לו מתוכה, ורשאי ליתן לו עשר דני חמרא שהתנה לתת לו מאותו יין שהחמיץ. אמר ליה רב אשי, לא דמי דהכא עבדא ארעא שליחותה שהרי בצר ענבים דהוו יפים וטובים ועשה מהן יין ואפי' אם החמיץ לאחר זמן כבר נתחייב למיתן ליה עשרה דני חמרא משעה שנעשה יין והאי דאחמיץ מזליה דמקבל גרים כדאמרי' בבבא בתרא [צ"ו ע"ב] דחמרא אכתפא דגברא שואר והלכך יקנה לו יין חשוב. ומודה רב אשי בענבים דכדום, כלומ' שלא הספיק לעשות מהן יין עד שהחמיצו אי נמי שדה שלא לקתה בקומתה אלא לאחר שנקצרה ולא הספיק לעשות מהן דגן עד שלקו העומרים אעפ"י שלא לקו במחובר כמי שלקתה בקומתה דמי ונותן לו מתוכה מאותו דגן שנרקב או שירדו עליו גשמין ונשחר או תפח הואיל ועדיין לא עשה מהן דגן כשלקו.
המקבל שדה מחברו לזורעה וכו' חטים יזרענה שעורים, כלומ' אפי' שלא מדעת בעל קרקע משום דמשני הוא לטובה שהרי שעורים לא מכחשי ארעא כל כך כחטים ומחכירות נמי לא מפסיד ולא מידי שהרי חכירות של שעורים קבל עליו אבל אם קבל לזורעה שעורים לא יזרענה חטים משום דחטים מכחשי ארעא טפי משעורים. תבואה לא יזרענה קיטנית, משום דקיטנית מכחשי ארעא טפי מתבואה אע"ג שלא יפסיד לו מחכירותו שקבל עליו שמאותו המין שקבל עליו יתן לו ובבא זו בחכירות איתה ולא בקבלנות דאי בקבלנות אמאי קא אסר דאם קבלה ממנו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים ואמאי הא כיון דמשני לטוב לו אע"ג דמכחיש ארעא טפי לשתרי הא קיימ' לן [לעיל ק"ד ע"ב] דאמרי' תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. ור"ג אוסר, אע"ג דמשנה דברו לטוב ולא שייך בהא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אפי' הכי אסר דניחא ליה לבעל הקרקע דלא תיכחש ארעא דא בזימנא דא דשמא אשתקד עשה בה חטים ואם שנה זו יעשה בה חטים הפסידה לגמרי.
<h2>דף קז.</h2>
תבואה לא יזרענה קטנית, לפי שהקטנית מכחיש ארעא טפי מתבואה. והא אנן וכו' לא קשיא הא לן והא להו הא לן, לבני בבל שיש לנו ארעא שמינה עדיף לן דליכחוש ארעא הילכך תבואה יזרענה קטנית דכל מה דמכחשא ארעא טפי עדיפא אבל לבני ארץ ישראל שאין להם ארץ שמינה כל כך דכתיב [דברים י"א] למטר השמים תשתה מים תבואה לא יזרענה קטנית.
אבין אחי הני תחלי, שחלים שקורין בלע"ז קרישין הגדלים בין הפשתן. אין בהם משום גזל, לכל הבא שם ועוקרין משום שהוא משביח את הבעלים שמפסידין בפשתן יותר על דמיהן. ואם עומדות על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהם משום גזל דהא לא מפסדי כלל. ואם הוקשו השחלים לזרע שעמדו בפשתן ימים רבים עד גמר גדולן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהן משום גזל.
אילן העומד על המיצר, כלומ' אילן הנטוע ברוחב המיצר אם השרשים נוטין לצד האחד זכה חברו בפירות כיון שהשרשים יוצאין לתוך שדהו וכן לימין או לשמאל. ושמואל אמר כל מקום שיעמוד האילן לרוחב המצר לעולם שניהם חולקין בפירות כי כל רוחב המיצר משותף הוא ואפי' החצי שהוא נוטה לצד אחד יש בו חלק לאחר.
לא תיזבין ארעא דמקרבא למתא, משום עין הרע דמפני שהיא קרובה לעיר כל העולם רואין אותה. [ע"ב] ואי מיהדר ליה שורא וריתקא, כלומ' חיל וחומה או גדר גבוה. לית לן בה, דהא לא שלטה בה עינא ומעליותא נמי איכא שהיא קרובה לעיר והולך שם תדיר לראות מה היא צריכה ומכניס ומוציא ממנה לעיר בלא הוצאה מרובה.
<h2>דף קז:</h2>
לרב אדא משוחאה, מודד קרקעות היה בשכר לקונין ולמוכרין ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק והיה מצוה אותו שיכוין מדותיו דכל אצבע ואצבע מן השדה ראוי לנטוע בו כרכום. רישקא, והוא כרכום של גן בלע"ז גדע והוא משובח שבכרכומים.
<h2>דף קח.</h2>
הכל לאיגלי גפא, כלומ' הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס לעיר צבא של שונאים אגלי שערים גפא כלומ' סתימת העיר כדתנן [לעיל כ"ו ע"ב] מצא אחר הגפה וכו'. לא צריכא נטירותא, לפי שתורתן משמרתן כדכתיב [משלי ו'] בשכבך תשמור עליך. לכריא דפתיא, רחבה של עיר שחופרין שם בורות לרבים דכתיב [דברים י"ב] כי ירחיב ומתרגמינן ארי יפתי ורשאי הגבאי הממונה על זה ליטול מעות מכל צורבא מרבנן לשכור פועלים לחפור בורות. ואי קא נפקי באכלוזא, כלומ' שאין גובין מעות מכל אחד ואחד אלא שכל איש ואיש יוצא הוא בעצמו לחפור בורות. רבנן לאו בני אכלוזא נינהו, כלומ' אין דרכן של תלמידי חכמים להתבזות במלאכה מבוזה כזאת בפני עמי הארץ.
לכריא דנהרא, שאדם חופר הנהר כדי להמשיך המים ולהשקות את השדה. תתאי מסייעי, לחפור לעילאי כי התחתונים רוצים שילכו המים למטה כדי שיהא הנהר מלא על כל גדותיו ותהיה סמוכה לקרקע שלהן ומלחלח אותן. וחילופא במיא דמטרא, שאדם מוציא אותן מן העיר דרך ביבין שיש תחת הקרקע שלא יפילו הכותלים והבתים הילכך עילאי מסייעי לתתאי לחפור משום (דתתאי) דעילאי צריכין שירדו המים למטה כדי שלא יכנסו המים בבתיהם. תניא נמי הכי חמש גנות שהיו מספקין מים ממעין אחד נתקלקל המעין כולן מתקנות עם העליונה, משום דצריכין הן שירדו המים למטה כדי שיוכל להשקות שדותיהם נמצא התחתונה דהיינו החמישית תהא מתקנת עם כולן כלומ' עם הראשונה והשניה והשלישית והרביעית משום דצריכה היא שירדו המים למטה עד שדהו ואחר כך מתקנת לעצמה אבל השניה לא תהא מתקנת אלא עם ראשונה בלבד אבל אפי' עם השלישית לא תהא מתקנת משום שהיא לא היתה רוצה שירדו המים למטה וכן השלישית תהא מתקנת עם הראשונה והשניה [אבל לא עם הרביעית] והרביעית [מתקנת עם הראשונה השניה והשלישית] אבל עם החמישית לא, [והחמישית] תהא מתקנת עם כולן. אבל חמש חצרות המקלחות מים, מי שופכין או מי גשמים לביב אחד ונתקלקל הביב כולן מתקנות עם התחתונה ומשום דכולן הן צריכין שירדו המים למטה נמצא העליונה מתקנת עם כולן וכו' כדפרישית.
האי מאן דאחזיק ביני אחי או ביני שותפי, כלומ' לאחד יש לו שדה מכאן ולאחד יש לו שדה מכאן ואיכא מקום בין שניהם שהוא מקום הפקר או ביני שותפי חציפא הוי על מי שהוא מחזיק במקום שהוא ביני אחי כלומ' שיותר היה הוא ראוי לאחין. אבל סלוקי לא מסלקינן ליה, לפי שמהפקירא קא זכי. ורב נחמן אמר אפי' סלוקי מסלקי ליה, לפי דהני אחי או שותפי דאחזיקו בהני שדות אדעתא דההוא מקום אחזיק דהא אמרינן [קידושין כ"ז ע"ב] סדנא דארעא חד הוא. ואי משום דינא דבר מצרא הוא לא מסלקי ליה, כלומ' אבל אם אותו מקום שהוא ביני אחי או ביני שותפי יש לו בעלים לאותו מקום ואדם אחד קונה אותו מבעליו לההוא מקום אין האחין או השותפין יכולין לסלקו משום דינא דבר מצרא. נהרדעי אמרי אפי' משום דינא דבר מיצרא וכו'. אתא ואימלך, כלומ' נמלך הלוקח בבר מצרן ואמר ליה תתן לי עצה שאקנה זו השדה הסמוך למיצר שלך ואמר ליה זיל זבין צריך למקנא מיניה. והשתא דאמרת צריך למיקנא, נמצא דכל היכא דלא קני מיניה שליחותיה דבר מצרן קא עביד הילכך זיל או אייקיר ברשותא דבר מצרן הוי כלומ' אי אוזיל לא מצי הבר מצרן למיטען ליה ללוקח לא אתן לך אלא בזולא דהשתא כלומ' ששוה עכשיו משום דאמר ליה הלוקח אנא שליחותך דידך קא עבידנא ואי אייקר נמי לא מצי הלוקח למטען ליה לבר מצרא שיתן לו כיוקרא דהשתא משום דאמר ליה הבר מצרא את שליחותא דידי קא עבדת ולא אתן לך אלא כמו שלקחת אותו מתחילה.
זבן במאה ושוה מאתן, כלומ' קנה שדה סמוך למיצר במאה ושוה מאתן. חזינן אי לכולי עלמא הוה מוזיל, שהיה נותן זה השדה לכולי עלמא במאה לפיכך יהיב ליה נמי הבר מיצרא לזה הלוקח מאה ושקיל משום דאמר ליה שליחותא דידי קא עבדת. ואי לא, כלומ' שלא היה מוכרו בזול כזה לשום אדם אחר במאה לחודייהו אלא במאתן דינא הוא דיהיב (אבר) [הבר] מצרן לזה הלוקח מאתן כמו ששוה ושקיל משום דההוא מתנה דיהיב ליה להאי לית ליה לבר מצרא למשקל דלדידיה אוזיל ולבר מצרא לא הוה מוזיל. זבן במאתי ושוי מאה, כלומ' זבן שדה שהיה סמוך למצר ולא הוי שוה אלא מאה סבור מיניה מצי אמר ליה בר מצרא ללוקח את שליחא דידי את ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אתן לך אלא מאה ואקח את השדה. אמר ליה מר קשישא הכי אמרי נהרדעי, דהכא לא שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השדה ואם לא ירצה לתת לו מאתן לא שקיל את השדה ודווקא כי האי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא שאם אמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דכיון דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין [מ"ב ע"ב] ומהכא נמי איכא למשמע דכי היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול לקרקעות.
זבן גריוא דארעא, באמצע השדה ואותו השדה הוא סמוך לבר מצרא דאיכא שדה אחר סמוך לו. חזינן אי האי גריוא הוא עידית ושאר השדה בינונית או האי גריוא היא זבורית ושאר השדה בינונית משום עידית זבן ולא משום הערמה שיהא בר מצרן ושיוכל לקנות שאר השדה וזביניה זביני והיום או למחר אם יבא ליקח שאר השדה יכול ליקח משום דינא דבר מצרא ואילו לא הוי אותה גריוא לא עידית ולא זיבורית אבל כשאר השדה איערומי קא מערים כלומ' בשביל הערמה שיהא מצרן בשאר השדה זבן ואינו רשאי להערים ולהפסיד לבר מצרן אחר דין מצרנותו.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא, כלומ' אם אדם נותן שדה לחברו במתנה והוא סמוך לבר מצרן אין הבר מצרן יכול לומר לו (היאך) [הילך] דמיו ותן לי הקרקע במצרנותו. ואי הוה כתוב בה, כלומ' באותה מתנה אחריות הוה לי מתנה כזביניה ודאי מכר הוא ואית ביה משום דינא דבר מצרא ויתן לו דמי השדה ויקח השדה בשביל מצרנותו דהאי דכתב ליה בלשון מתנה איערומי קא מערים, ואע"ג דאמרינן גבי שני שטרות היוצאין על שדה אחד זה אחר זה בטל שני הראשון בכתובות בפרק נערה שנתפתתה [מ"ד ע"א] פשיטא ראשון במתנה ושני במכר דאמרי' לא בטל שני את הראשון דאמרינן ליפות כחו הוא דכתב ליה כלומ' לפי שאין למקבל מתנה אחריות על הנותן אם יטרפנו בעל חוב ממנו משום הכי חזר וכתב לו שטר אחר בשם מכירה כדי שיהא לו אחריות עליו אי נמי ראשון במכר ושני במתנה לא בטל שני את הראשון דמשום דינא דבר מצרא קא כתב ליה אלמא אע"ג דלהערמה נתכוין מהני, הא לא קשיא דמי יימר דמהני דילמא לא מהני כלל אם יודע הדבר שמתחלה כתב משום מכר אלא אמרינן אומדן דעתא הוא שלא נתכוין לבטל את הראשון אלא רצה להוסיף לו אם היה מועיל לו אבל לעולם לא יועיל לו משום דינא דבר מצרא והוא היה פקח לרשעה שכתב לו שטר מתנה בפני עצמו כדי שלא יוציא מתחלה אלא שטר המתנה לחודיה ולא יודע שטר המכר לב"ד.
מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא, כלומ' אם מכר זה השדה שהוא סמוך לבר מצרא ומכר לו עמו שדה אחר שאינו סמוך לבר מצרן אין יכול לומ' לו זה השדה שהוא במצרנותי אחזיר לך הדמים ואקח השדה במצרנותי ושאר השדות שאינן במצרנותי תקח לעצמך לפי שכיון שמגיע לו פסידא גדולה למוכר שיתבטל המכר לגמרי אם לא יהיה שלו זה השדה יחזיר בכל שאר השדות משום הכי לית ליה דינא דבר מצרא שלא תקנו חכמים לומר ללוקח הסתכל לעשות ישר וטוב לבעל המצר שהוא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך את ידו בשביל זו. לבעלים הראשונים, שהמוכר הזה כשבאה לידו ממנו קנאה תחלה ועכשיו מחזירה לו להאי בעלים הראשונים איכא ועשית הישר והטוב טפי מבר מצרא. זבן מגוי וכו', זבן מגוי כלומ' קנה שדה מגוי אמצרנותיה דישר' חבריה ליכא משום דינא דבר מצרא ואין הבר מצרן יכול לומר לו לזה הלוקח אחזיר לך מעותיך ואקח את השדה במצרנותי דאמר ליה לוקח אריא אברחית מינך וטובה גדולה עשיתי לך דשמא זה הגוי לא היה רוצה למכרה לך. זבין שדה לגוי, כלומ' מכר שדה לגוי במצרנותו של ישראל חברו ליכא משום דינא דבר מצרא ואפי' אם מכרה לגוי שכבשתו אין הבר מצרן ישראל יכול לומר לזה הגוי הלוקח אחזיר לך מעותיך ואקח את השדה משום מצרנותי לפי שיותר אינו חייב לעשות הטוב והישר וכל דינא דבר מצרא אינו מוטל על המוכר אלא על הלוקח כי המוכר לכל מאן דאשכח זבין משום צרכו הגדולה אבל הקונה אין לו לקנות דבר שיהיה מעביר הנאה לחברו אבל מכל מקום שמותי משמתינן ליה להאי מוכר שמכר זה השדה לגוי עד דמקבל עליה כל אונסא שיבא לו מחמת גוי.
משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא, כלומ' אם מכרה למי שהיא ממושכנת לו לית בה דינא דבר מצרא לפי שזה יותר הוא מצרן שהיא שכונה בידו ומוחזק בה ועומד בה. למכור ברחוק ולגאול בקרוב, כלומ' אם המוכר הזה מוכרה מפני שהיא רחוקה ממנו ורוצה לקנות אחרת בקרוב לו לית בה דינא דבר מצרא לפי שאין לנו להפסיד למוכר משום ישר וטוב דמצרן דכשם שעלינו לעשות ישר וטוב לזה כך עלינו לעשות ישר וטוב [לזה] ואם באנו לעשות איחור בדבר שמא בין כך תמכר זו שהיה רוצה לקנות ומהאי טעמא נמי אם בא למכור ברעה ולגאול ביפה. לכרגא ולמזוני ולקבורה, לכרגא אדם שמוכר שדה הסמוך למיצר חבירו [בשביל] צורך המס או בשביל צורך קבורה או בשביל מזוני לית בה משום דינא דבר מצרא משום דאם איתא דנימא בה דינא דבר מצרא לא היה מוצא זה המוכר למי ימכרנו משום שהיו בני אדם (משתדלין) [חוששין] לקנותו בשביל פחד של בר מצרן ונמצא דהוה פסידא דמוכר ואתי המת לאינוולי ומס נמי דבר נחוץ הוא דאיכא פחד שלא יכעוס המלך ויטול כל ממונו. ואמרי נהרדעי, בי"ד שבאו למכור קרקעותיהן של יתומים בשביל כרגא או בשביל מזוני מזבני בלא אכרזתא דאע"ג דאסור למכור קרעות של יתומים בלא אכרזתא שלשים יום כדי שיעלו קופצים הקרקעות בדמים אבל משום דבר נחוץ בשלשה אלו יש להם רשות. לאשה ליתמי ולשותפי וכו', כלומ' אם אשה או יתומים לקחו שדה הסמוך למצר חבריהם אין הבר מצרן יכול לטעון להם דינא דבר מצרא משום דאשה ליתמי לאו בני עשית הישר והטוב הוו לפי דאשה ויתמי לאו אורחייהו לאהדורי ולבקש מי שיש לו קרקע למכור ומשבא לידיה[ו] ראשון אין לנו לומר להם עשו הישר והטוב והרחיקו מעליו שאם לא עכשיו אימתי ושותף נמי שמכר לחברו חלקו בשדה שאינו שותף בה אין לחבירו המצרן לסלקו משום דינא דבר מצרא לפי דאורחיה דמוכר למעבד נחת רוח לשותפיה, ויש מפרשין אפילו לא יהיה שותף בקרקעות אלא שיהיה שותף בסחורה.
שכני העיר ושכיני שדה, כלומ' לאו בדינא דבר מצרא איירי השתא אלא עצה טובה קמ"ל למי שבא למכור שדה אחד ולזה השדה אין לו שום בר מצרן ובאין שכניו שהם שכניו בעיר ורוצין לקנותו ובאין שכני השדה ורוצין נמי לקנותו ואין אחד מהן מצרן לזה השדה ובא זה המוכר לימלך למי ימכרנו אמרינן ליה ששכני העיר יהיו קודמין. שכן ותלמיד חכם, נמי אדם שרוצה למכור שדה אחת ובא אדם שהוא שכן לו במקום אחד ורוצה לקנותו ובא תלמיד חכם שאין שכן לו בשום מקום ורוצה לקנותו וליכא חד מינייהו מצרן להאי שדה ובא זה המוכר לימלך למי ימכרנו אמרי' ליה שימכרנו לשכני העיר אי נמי לתלמיד חכם שהם תמיד יכולין להרע או להיטיב יותר משכני שדה שאין בחבורם להזיקו אלא בפרקים שהתבואה בגדיש וקמה. שכן וקרוב, כלומ' שאין אחד מהם לא תלמיד חכם ולא מצרן. הני כולהו וכו', אבל בהדי בר מצרא לא מהני לא תלמיד חכם ולא שכיני העיר דבודאי למי שהוא בר מצרן הוא יכול להוציאו מיד תלמיד חכם שהוא לקחו ואם היו שניהם מצרנין כל הקודם זכה ואפי' הוא עם הארץ דאטו משום דהוא תלמיד חכם לית ליה לעשות הטוב והישר כל שכן שיש לו לדקדק ולהחמיר במצות ולהתרחק מן הכיעור ודומה לו. ה"ג הני זוזי טבי והני זוזי תקולי, כלומ' אם האי בר מצרן אית ליה זוזי טבי אבל לית ליה זוזי תקולי והאי לוקח אחר שאינו בר מצרן אית ליה זוזי תקילי שהן חשובין יותר ליכא משום דינא דבר מצרא כיון דאית ליה פסידא כדפרשי' לעיל דדינא דבר מצרא על הלוקח מוטל ולא על המוכר כדאמרי' דזבין ואפי' ימכרנו בכפל דמי הקרקעות והלוקח מרויח כדאמרי' זבנת קנית. הני צירי והני שרו, כלומ' הבר מצרן מעות שלו הן צרורין ואין מזומנין למוכר ליטלן לפי שאותו לווה שפרען לו אמר לו שלא ישלח ידו בהן עד שידקדק פעם שנית החשבון וביד הלוקח אחר יש בידו מעות מותרין ומזומנין לתת למוכר אין המוכר (רשאי) [חייב] להמתין לבר מצרן ואבד הבר מצרן את מצרנותו וכל שכן אם אמ' לו בעל המצר איזיל ואטרח ואייתי זוזא דלא נטרינן ליה.
ארעא דחד ובתי דחד, כגון שני אחין שחלקו ונפלה להם בירושה ארעא ובתים בנויים בה ולא תגיע לאחד בחלקו אלא הכותלים בלבד והתקראות דהיינו בתי ואין לו שום זכות בקרקע ולאחר הגיע כל הקרקע בחלקו. מארי דארעא מצי מעכב על מארי דבתי, כלומר אם ירצה בעל הכותל למכור הכותלים והתקראות אין לו למכור לאחר אלא לבעל הקרקע מפני שהוא מצרן עליהם אבל אם בעל הקרקע רוצה למכור לכל מי שירצה יכול לעשות שאינו נחשב בר מצרן בשביל הכותלים והתקראות משום דהאי לתלישה קאי, אי נמי יש לפרש כגון היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות ואומ' לו טול עציך ואבניך או הוא אומ' אטול עצי ואבני.
ארעא לזרעי וארעא לבתי, כלומ' אדם שבא למכור קרקע אחד ורוצה לקנות זה הקרקע לצורך זריעה כדי לזרוע בו ואדם אחר רוצה לקנותו כדי לבנות בו בתים ובא המוכר לימלך למי ימכרנו ואין אחד מהם מצרן. יישוב עדיף, ואותו אדם שרוצה לקנותו לצורך בתי יהיה קודם. אפסיק משוניתא וכו', שן הסלע. או ריכבא דדיקלא, כלומ' בין השדה של האיש בר מצרן ובין השדה שרוצה למכור חזינן אם יכול להכניס המצרן לזריעה אפי' תלם אחד איכא משום דינא דבר מצרא [ו]מצרן נקרא ויכול לעכב ואי לא ליכא משום דינא דבר מצרא.
הני ארבעה וכו' וקדם חד מינייהו וזבן זביניה זביני, ולא מצי טעני ליה שאר המצרנין יהיה לנו חלק עמך ואי הני כולהו מצרני זבני להאי שדה בהדי הדדי פלגי ליה בקורנזול כלומ' זול לקרנות ופלגי ליה באלכסון ויקח כל אחד חלק מן השדה לצד מצרנותו וזהו צורת קורנזול \raster(95-,95-)="Z565".
<h2>דף קט.</h2>
המקבל שדה מחברו וכו' לשנים מועטות וכו', כלומ' כל זמן שיהא מקבל את השדה פחות מז' שנים הוי להו שנים מועטות ולא יזרענה אפי' שנה ראשונה פשתן ואעפ"י שיש לו (ללמוד) [לעמוד] בהאי שדה עדיין חמש שנים משום דפשתן מכחשא ארעא וכשיצא מן השדה היה מניח לו קרקע מוכחשת דאשתכח דקא מפסיד ליה לבעל הקרקע. ואין לו בקורת שקמה, כלומ' אין לו לקוץ השקמים שבאותו שדה והן עץ סרק וקוצצין ענפיו לקורות בנין והן חוזרין ובפחות משבע שנים אין עושין קורות הילכך קבלה ממנו לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שקמין שיש בו כשנכנס לתוכה אבל אם קבלה ממנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן משום דכשיצא ממנה לאחר שש שנים שזרע בה חיטי תחזור לקדמותה. ויש לו בקורות שקמה, כלומ' שנה ראשונה שנכנס בה רשאי לקצץ ענפיה לקורות שהרי יכולה לגדל ולהיות ענפיה בשעה שיצא כמו שהיה בשעה שנכנס באותן שש שנים שיגדלו והאי בבא בחכירות איתא דאי בקבלנות הואיל ויקח גם הוא חצי הריוח של פשתן שיש בו ריוח גדול מבחטים אמאי קתאני רישא המקבל שדה לשנים מועטות לא יזרענה פשתן הא אמרי אינשי תיכחוש ארעא ולא תכחוש מרה.
בקורת שקמה אין לו, כלומ' דנהי אין לו לקצץ בקורות שקמה לפי שאם יקוץ עתה הענפים הראויין לקורות אינן יכולין ליגדל ולהיות כאותן שנקצצו פחות משבע שנים וזה המקבל כשיצא משדה זו לא תהא הקורה חוזרת למקומה כאותה שנקצצה וממה שגדלה ברשות בעל הקרקע קודם שירד הוא בקרקע ודאי אין לו רשות ליקח. אבל בשבח שקמה יש לו, כלומ' אותן שקמים קטנים או ענפים דקים שהיו בה קודם שקבלה אם גדלו ונתעבו אותו שבח הגדלות והעובי שנתעבה לאחר שקבלה ממנו יש לו ליטול בדמים שהם כדין פירות. ורבא אמ' אפי' שבח שקמה אין לו, משום דכל המקבל שדה שיש בו שקמים בפחות מז' שנים לאו אדעתא דשקמים כלל קא נחית ואין להם דין פירות אלא דינן כקורת שקמה גופיה דמאי פסידא אית ליה למקבל באותן ענפים שנתעבו וגדלו.
קדחו ביה תאלי, כלומ' שיצאו שם אילנות מאליהן. כי קא מסתלק אמ' ליה הבו לי שבחאי, מהלין תאלי שיצאו מאליהן לאחר שקבלתי השדה ממנו. דיקלא ואלים, כלומ' אם קבל האילן לפירות ונתעבה הדקל הכי נמי דבעי מר שבחיה מיניה. מי דאמי התם לאו אדעתא דהכי נחת אלא אדעתא דפירות אבל הכא אדעתא דהכי (דחית) [נחית] כלומ' שנתכוין לכך שמכל מה שיצא בשדה שיטול שבחו. כאביי דאמ' בשבח שקמה יש לו, דקס"ד כי היכי דשקיל בתאלי דקדחי הם הכי נמי הוה שקיל בשבח שקמה. אפי' תימא כרבא, דאמ' בשבח שקמה אין לו דהלכתא כוותיה ולא דמי משום דהתם משום עובי השקמה לית ליה פסידא למקבל שלא עיכב לו זריעתו כלומ' דבשביל כל מה שהשביחה השקמה לא מנעה ממנו חרישה וזריעה אבל הכא אית ליה פסידא דבמקום האילנות היה זורע האספסתא. מאי פסידא ידא דאספסתא, שהרי קבלת(י) השדה לאספסתא שקיל כמו שהיה שוה וזיל. אמ' ליה אנא כרכמא רישקא, הייתי זורע שם שהיתה שוה הרבה ובשביל אלו האילנות נמנעתי. אמ' ליה גילית אדעתך, כלומ' שלא היה בדעתך לנטוע שם אילנות שהוא מידי דבר קיימא אלא דבר העשוי ליזרע ולסלק. שקיל זה כרכמא רישקא, שקיימת במקום הני אילנות עקור אותן ולך וכשתבא לעקור אותן לא יהיו לך אלא עצים לפי שאין הכרכמא רישקא נגמר בחדשים מועטים הילכך אין זה חייב לך אלא דמי עצים.
וגדרה משוניתא, כלומ' כל סביבות השדה היה שן סלע שאינו ראוי לזריעה. וקדחו בה זריתא, יצאו שם אילנות של יער ולא היה ראוי כלל לשום זריעה בעולם והיינו דקאמ' לקמן הכא לית ליה פסידא כלל דהא משוניתא היא.
ההוא שתלא דאמ' אי מפסידנא מסתלקנא, כלומ' תכף שיראו שאין אני עובד את האדמה כראוי לה יהיה ברשות בעל הקרקע לסלקני ממני אעפ"י שקבלתיו ממנו לכמה שנים. אפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, כלומ' דאפי' מאי דאשבח לא יהבינן ליה שזה רוצה לומר שיסלקו אותו אפי' מן השבח שהשביח משום קנס ורב כהנא סבר שלא נתכוין לקנוס עצמו על כל מה שעשה כבר אלא שמיום זה ואילך לא יטול מן השבח שישביח הקרקע. ומודה רב כהנא וכו', כלומ' שאם פירש בפירוש שיסלקו אותו בלא שבח כלל שמסלקין אותו כפי שקנס על עצמו. התם מאי דאפסיד משלם, כלומ' ותו לא אין שם שום אסמכתא משום קנס שלא קבל עליו אלא שישלם מה שהפסיד הכא נמי ראוי שנאמר כן דמה שהפסיד מנכינן ליה והשאר יהבינן ליה.
אפסיד וסלקיה, כלומ' שלא יעמד שם עוד ליטול פירותיה היוצאין והשבח העתיד לבא. אבל מה שהשביח נתן כדפסקינן לעיל. אמר ליה חזי מר מאי עביד לי, כלומ' שסלקני אפי' תוך זמני. שתלא וכו' פסידא דלא הדר, כי היינו שאם לא נטען כהוגן מתייבשין מקרי דרדקי נמי דאמרי' [ב"ב כ"א ע"א] שבשתא כיון דעאל על(י) טבחא שמנבל הבהמה ואומצא זהו מקיז דם שאם יוציא מן הדם יותר יסתכן האדם וספר מתא כלומ' סופר העיר שכותב (הרוחות) [הכתובות] ושטרי מכירות שאם יחסר מן התנאין שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב (שום) [שוב] לא יהיו נאמנין העדים דלא אתי על פה ומרע שטרא, ויש שגורסין וספר מתא אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבושת שיתבייש המתגלח בשום ענין. שתלא, מי שנוטע שדה לכתחלה דמנהג המדינה שיטול בשבח שלהם פלגא אם ישקה אותם עד שנה והאריס (המוציא) [מוצא] השדה נטועה והוא מקבל אותה למחצה לשליש ולרביע ומשקה אותה שנה אחת כפי מה שצריך להם.
<h2>דף קט:</h2>
האי שתלא דבעי לאיסתלוקי, מאותו שדה אילן שנטע לאחר חדש והוצרך בעל האילן ליתן אותו ביד שתלא ומנהג העיר ליתן לו תילתא ואם היינו נותנין לשתלא פלגא כמנהגו היה בעל השדה נפסד שהוא צריך ליתן לאריס ממה שהגיע לחלקו השליש הילכך מסלקינן ליה בענין שלא תגיע לו שום פסידא בעולם אלא יפסיד השתלא שהוא חוזר בו כדתנן [לעיל ע"ו ע"א] כל החוזר בו ידו על התחתונה. והיכי דאמי וכו' פשו להו תרי סלעי לשתלא שהם רובע של שמונה [ו]דינקא דתריסר דינקא הוא חלק ששית.
ההוא דמשכן לו פרדיסא לחבריה לעשר שנין, כלומר כמשכנתא דסורא. קש לחמש שנים, נזדקן הכרם בזמנו ולא הוציאה פירות כלל המלוה אומר אקח אותם הגפנים עם שרשיהם ואבשל בהם תבשילי שהעצים יהיו לי במקום ענפים הראויים לצאת מהם והלוה שהוא בעל הכרם אומר לא כי אלא נמכור העצים וניקח מהם הקרקע ותאכל הפירות ואחר משלם שניא אילין תחזירנו לי ולא יכלה הקרן. אביי אמר פירא הוי, כלומר חשבינן ליה כאילו הן פירות דכיון שהזקינו בזמנם על מנת כן משכנם לו שאם ימותו ולא ישאו עוד פירות יטול העצים במקום הענפים שאם לא קש בזמנו לא היה אביי אומר שיכלה הקרן. ורבא פליג ואמר אפילו בשהזקינו בזמנן לא מכלינן קרנא.
ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה, שיאכלנו עד עשר שנין ולסוף עשר שנין תיפוק ארעא דא בלא כסף כדין משכנתא דסורא והזקינה הכרם בזמנה לחמש שנין כי ימים רבים יש שהיה נטוע זה הכרם והזקין בזמנו אלו הגפנים שהזקינו בזמנן הרי אלו פירות ושקיל הגפנים עצמן ונותן תחת תבשילו דאי הוי קש שלא בזמנו נמצא שעומדין לפירות היו וכי היכי דמעיקרא לא היה אוכל אלא הפירות הם הכי [נמי] עכשיו שהזקינו לא יהיה אוכל אלא פירות וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות משום דלעולם לאו אדעתא דהכי נחית למשקל הגפנים עצמן אלא אדעתא למיכל פירות בלבד הילכך לא אכיל לעולם אלא הפירות, ורבא פליג ואמ' אפי' בזמנו קש לא מכלינן ליה קרנא.
<h2>דף קי.</h2>
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שני סתמא, כלומ' פלוני משכן קרקע זה לפלוני לשנין סתמא. מלוה אומר שלש וכו', וקדם המלוה וכבר אכל פירות כל אותן שלש שנים ולוה אומר שנים וקא טעין הלוה שיחזיר לו המלוה דמי הפירות שאכל של שנה שלישית מי נאמן. רב יהודה אמ' קרקע בחזקת בעליה עומדת, ויחזיר ליה המלוה דמי פירות של שנה שלישית שאכל. ורב כהנא אמ' פירות בחזקת אוכליהן עומדין, וכיון דאכלינהו לפירות לא יוציאם מיד המלוה אלא המוציא מחברו עליו הראיה ועל המלוה צריך להביא ראיה שלא משכן לו אלא שתי שנים. והא קיימא לן דהלכתא כרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה עומדת בפרק השואל [ק"ב ע"ב], בעניין בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש וכו' וקאמ' רב נחמן עלה דאפי' אם יאמר המשכיר מדינר זהב לחדש תחלה והדר אמר בשנים עשר זהובים לשנה אפי' הכי יתן לו השוכר למשכיר י"ג זהובים מי"ג חדשים ואע"ג דבא המשכיר בסוף החדש שהחזיק בה השוכר לחדש אעפ"כ לא אמרי' פירות בחזקת אוכליהון קיימי ויתן לו י"ג זהובים מי"ג חדשים משום דאמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת. התם לא מילתא דעבידא לאיגלויי היא, כלומ' דליכא למיחש שמא יביא השוכר עדים דהא ליכא הכחשה ביניהם שהרי אפי' השוכר מודה דהכי קאמ' ליה המשכיר הילכך האי דינא דפסקי' השתא לעולם יהא פסוק ועומד וליכא למיחש בהא אטרוחי תרי זימני בי דינא לא מטרחי', הילכך סבירא לן בהא קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במילתא דעבידא לאיגלויי כגון הכא בדינא דשנין סתמא אי הוה אמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת ושיוציא מיד המלוה דמי הפירות של שנה שלישית שאכל דילמא מייתי המלוה סהדי אחריני שאמרו שלש שנים היו ויטרחו ב"ד פעם אחרת ונוציא ביד המלוה ותרי זימני בי דינא לא מטרחינן הילכך סבירא לן בהא פירות בחזקת אוכליהן קיימי ולא נוציאם מיד המלוה וכשיביא הלוה עדים שלא היו אלא שתי שנים אז נוציאם מיד המלוה ולא יטרחו בי"ד אלא חד זימנא.
מלוה אומר לחמש, שנים משכנת לי שדה זה ויש לי לאכול הפירות בנכיתא עד ה' שנים ועדיין לא אכלתי אלא שלש שנים. ולוה אומר שלש, כלומ' לא משכנתי לך אלא לשלש שנים וכבר אכלת כל השלש שנים והילך מעותיך והסתלק ממנה. אמ' לו הלוה למלוה אחזי לי שטרא, דלה' שנים משכנתי לך. אמ' ליה המלוה אירכס לי שטרא. אמר רב יהודה מלוה נאמן, אע"ג דסבירא לן בעלמא דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל הכא מלוה נאמן משום מגו דאיבעי הוה אמ' המלוה לקוחה היא בידי שהרי החזיק בה שלש שנים. אלא מעתה הני משכנתא וכו' דכתיבי הכי, כלומ' התקינו ליה רבנן למכתב הכי כדי לאפרושי מאבק רבית. אי כבשיה המלוה לשטר משכנתא, ואכלה ג' שנים ואמ' לקוחה היא בידי הכא נמי דמהימן וכי תימא הכי נמי והיכי תקינו רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אבל ממשכנתא דנכיתא לא פריך משום דרב אסי גופיה קא אסר לה ולא תקנוה רבנן אלא אינשי הוא דעבדי לה מדעתיהו ואינהו דאפסידו אנפשייהו ולא איכפת לן. אמ' ליה התם כיון דתקינו רבנן שיתן בעל השדה הטסקא למלך ושיתננה באפי סהדי וכארי כאריא ומתקן מכשולי השדה באפי [נ"א בעל השדה] שהדי הילכך תו לא מצי טעין המלוה שתהא לקוחה בידו.
אריס אומר למחצה ירדתי וכו' בעל הבית נאמן, משום מגו דאי בעי אמ' שכירי ולקיטי הוא. ורב נחמן אמ' הכל כמנהג המדינה, ומי שמוציא עצמו מן המנהג עליו להביא ראיה הן אריס הן בעל הבית ולית ליה לרב נחמן האי מגו משום דשכירו ולקיטו קלא אית להו.
יתומים שירשו קרקע מאביהם ואביהם היה חייב לאדם אחד והקרקע בלבד אינו שוה כשיעור החוב אלא אם יצטרף עמו השבח והיתומים אומרים זה השבח אנו השבחנו משלנו אי נמי ממטלטלי שירשנו מאבינו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אי נמי נכסי דקנו יתמי הוו ולא משתעבדי לבעל חוב ולית לך מישקל אלא הקרקע בלבד ואנו נשקול כל השבח או לכל הפחות שבח שיעור הוצאתינו בו ובעל חוב אומר אביכן השביח והכל אקח בשביל חובי ולא אחזיר לכם את ההוצאה. [ע"ב] סבר רב חנא וכו' ארעא בחזקת יתמי קיימא, דהא אי בעי לסלוקי ליה בזוזי מצי מסליק ליה. אמ' ליה ההוא סבא הכי אמ' ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא, כל זמן דלית להו זוזי לסלוקי ליה דהא (ש)אפי' אי ידעינן שהם השביחו הוה יכיל הבעל חוב להעלותן מן השבח שהשביחו בדמים הילכך כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה. אמר אביי אף אנן נמי תנינא, דכיון דלגובינא קיימא כמאן דגביא דמיא. דתנן ספק זה קדם וכו', רישא דמילתא הכי הוא מרחיקין את האילן מן העיר חמשים אמה משום נוי העיר ואם העיר קדמה ונטע את האילן בתוך חמשים אמה נמצא דשלא כדין נטעו הילכך קוצץ ונותן דמים ואם ספק אם האילן קדם או אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ומאי טעמא לא אמרי' המוציא מחברו עליה הראיה ושלא יהא קוצץ את האילן עד שיביא ראיה שהעיר קדמה אלא אמרי' כיון דאילן למיקץ קאי כלומ' שיאמרו לו בני העיר לבעל האילן בין שיהא העיר קדמה ובין שלא תהא אפי' האילן קודם ודאי אי איפשר שלא נקצץ זה האילן וכמאן דקצץ עכשיו דמי הילכך אתה שתרצה להוציא הדמים ממני עליך להביא ראיה שהאילן קדם הכא נמי ארעא דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה. אייתו יתמי דאינהו אשבוח וכו', כלומ' כי מסלקי' להו כלומ' דלישקלי מארעא כשיעור שבחא שהשביחו. ולא היא אלא בדמי מסלק להו כדרב נחמן וכו' שלשה שמין להם את השבח וכו', כלומ' שווה שהשביחו לא הפסידו אבל לא אמרינן שיטלו שבחן בגוף הקרקע אלא מי שראוי ליטול הקרקע הוא מסלק אותן מגוף הקרקע בדמים שנותן להם. בכור לפשוט, דאע"ג דבכור נוטל פי שנים בנחלה אם השביחו בקרקעות אחר מיתת אביהן אין לו לבכור ליטול פי שנים באותו שבח אלא שוה בשוה דכתיב [דברים כ"א] לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כלומ' מה שיהיה לו באותו זמן מיתה ולא במה שהשביחו אחר כן ואעפ"כ אין רשאי הפשוט לומר שיתנו לו כל החצי מן השבח בגוף הקרקע אלא אמרינן ליה טול חלקך שיש בקרקע כפי הראוי לך (ממה) [ומה] שיגיע לך בשבח יותר שהוא משליש עד פלגא יתן לך עשרים דינרים או ארבעים כפי שישוה במעות. ובעל חוב ליתומים, כמו שמפורש למעלה. ובעל חוב ללקוחות, היכא שהשביחו הלקוחות את הקרקע.
<h2>דף קי:</h2>
היכא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלא שבחא, יהיב ללקוחות דמים ולא גריוא דארעא שיעור שבחיה דכיון דשויה ניהליה אפותיקי הוה ליה כמאן דאשבח בארעא דלא דיליה ושקיל וכו' כדמפרש בהלכות הרב ז"ל ומפורש בפירוש המשנה בפרק שנים אוחזין בטלית [ט"ו ע"א] (והוא) [והא] דבעל חוב ללקוחות מיירי דבעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר המקח של לקוחות טורפה עם מה שהשביחוה ושם להם שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה היא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקים ליה בקרקע שנעשית לו אפותיקי.
המקבל שדה מחבירו לשבע שנים בשבע מאות דינר וכו' אין שביעית מן המנין, דודאי כי אמר ליה שבע שנים שנים הראויות לזריעה קאמ' אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המנין דשמיטה בכלל שבוע הוא ואע"ג דשביעית לא חזיא למזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבע ולא אמר לשש שנים שאף בשנה השביעית רוצה לומ' שתעמוד לפניו אעפ"י שאינו יכול לזורעה.
שכיר יום גובה כל הלילה וכו', כלומ' שכיר שנשכר לבעל הבית להיות פועל עמו ביום ויוצא מפעולתו לערב גובה כל הלילה והויא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים דשכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום [ויקרא י"ט] לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ואדם ששכר עצמו לכל הלילה גובה שכירותו כל היום בין לענין שבועה בין לענין שאינו עובר עליו משום [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, כלומ' היה שכיר שעות בלילה כלומ' שלא שכרו למלאכתו אלא לשש שעות ראשונות שבלילה גובה כל הלילה וכל היום משום דלילה ויום יום אחד הוא לבדו אבל שכיר שעות דיום כלומ' עד חצי היום אינו גובה אלא אותו היום אבל לא כל הלילה ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש לפי שכבר הגיע זמנו לפרעו בשעה שביעית מן היום שהוא זמן שכירות שהיא משתלמת בסוף אבל כששכרו לכל היום לא הגיע לו שום חובה על שכירותו באותו היום שהרי שכירות אינה משתלמת אלא בסוף הילכך בלילה באה לו חובה לפרעו מיד תכף משהחשיך ומשום הכי כל הלילה זמן גבייתו אבל לא כל היום אע"ג דלילה ויום חד יומא אריכא היא. היה שכיר שבת שכיר חדש וכו', ולא מחייב בשכירות עד תשלום השנה ותיכנס שנה שניה משום הכי יצא ביום כלומ' שנשלם חדשו או שנתו מעת לעת בחצי היום גובה כל היום כלומ' מצוה לפרעו קודם שקיעת החמה משום דעד שקיעת החמה שלים יומיה שבא חיוב הפרעון עליו בלילה כלומ' בחצי הלילה גובה כל הלילה וכל היום והא אכתי לא שלים יומיה עד שקיעת החמה דלילה ויום יומא אריכתא הוא ובברייתא תני דשכיר שעות דלילה נמי אינו גובה אלא בלילה ואם לא פרעו בלילה קודם זריחת השמש עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר אע"ג דלילה ויום יומא אריכתא הוא אפי' הכי עובר דהא חלקיה קרא דכתיב עד בקר וכן הילכתא.
מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה, כלומ' שכר פעולתו ביום ויוצא [מ]פעולתו לערב כשתקנו לו חכמים שגובה כל הלילה והוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים דשכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש אלא משום פעולת שכיר אתך. מנין לשכיר לילה, כלומ' שפעולתו כל הלילה עד אור הבקר גובה כל היום בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תלין אלא משום לא תבוא עליו השמש. ואיפוך אנא, ונאמר דקרא דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מיירי בשכיר לילה וקרא דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש מיירי בשכיר יום. ומתרץ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הילכך לא מצית לאוקמה ללא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר בשכיר לילה שהרי אינו חייב לפרעו שכירותו עד הלילה וכן קרא ביומו תתן שכרו לא מצית לאוקמיה בשכיר יום שהרי אינו חייב ליתן לו שכירותו אלא עד שישקע השמש שאז נשלם שכירותו הילכך הוצרך להזהיר לא תבא עליו השמש בשביל לילה שנשתעבד לו בבקר משכלה שכירותו וכן לא תלין נמי הוצרך להזהיר על שכיר יום שהשתעבד לו בבקר לתת לו שכרו בצאת הכוכבים שישלם שכירותו שלא יליננו עמו עד אור הבקר.
[מ]משמע שנאמר לא תלין וכו', אין לינה קרויה אלא עד אור הבקר כדכתיב [שמות ל"ד] לא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה היא אלא בא ללמד שאינו עובר על לאו דלא תלין אלא (כשאר) בקר ראשון. מכאן ואילך (ראוי) [מאי] אמר רב עובר משום בל תשהא, אבל אינו עובר בלאו שיתחייב עליו מלקות.
<h2>דף קיא.</h2>
זה לפי שלא שכרו ולא קרינא ביה שכיר גביה וזה לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך. והא דאמ' להו זה השליח שכרכם על בעל הבית נותן לו שכרו משלם, כלומ' אי אמר להו בארבעה זוזי ואין דרך פועלים להשתכר אלא בשלשה נותן להם ארבע והוא נוטל מבעל הבית שלשה.
שכיר שעות דיום, כלומר שנשכר לו מן הבקר ועד היום גובה כל היום דהא כלתה שכירותו מחצית היום ועבר עליו משום לא תבא עליו השמש. שכיר שעות דלילה, כלומ' ששכרו עד חצי הלילה גובה כל הלילה, ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא משתעבד ליה קודם לכן. ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום, כדקאמרת דהא אין הלילה הולך אחר היום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה הואיל ושכירותו היה בליל יום זה ולא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה כל הלילה.
תנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, בשלמא לשמואל מוקים לה לזו בשכיר שעות דלילה אלא לרב במאי מוקים לה. ומשני לצדדין קתני, והכי קאמ' שכיר שעות יש שגובה כל הלילה ויש שגובה כל היום וכדאמרי'.
כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין וכו', ולאו דוקא בחמשה אלא בארבעה דשכיר דיום אינו עובר משום ביומו תתן שכרו וכו' ושכיר דלילה אינו עובר משום בל תלין אלא רוצה לומ' בכובש שכר שכיר נמצאים בפסוק חמשה לאוין בין שכיר יום ושכיר לילה ולעולם ליכא לכל אחת ואחת אלא ארבעה. ומשום בל תגזול, דהא אוקימנא באיזהו נשך [ס"א ע"א] לכובש שכר שכיר דאי גוזל ממש מלאו דאונאה וריבית נפקא.
אי זהו עושק ואי זהו גוזל, אקרא קא בעי דכתיב [ויקרא י"ט] לא תעשוק ולא תגזול בשכיר. לא שכרתיך מעולם, ונשבע שלא שכרו מעולם ואחר כך הודה זהו עושק וחייב קרבן שבועה דהא איכא כפירת ממון. נתתיו לך, ונשבע על שקר ואחר כך הודה לו שלא נתנו לו זהו גזל שחייבה עליו תורה קרבן שבועה דהא איכא כפירת ממון. רבא אמ' זהו עושק זהו גזל, כלומ' לא שכרתיך מעולם זהו עושק כאביי דאמ' והוא הדין שיהא עובר בלא תגזול נתתיו לך זהו גזל והוא הדין שיהא עובר משום בל תגזול ולהכי חלקן הכתוב דכתיב [ויקרא ה'] או בגזל או עשק את עמיתו כלומ' בין שטען נתתיו לך בין שטען לו לא שכרתיך מעולם עובר עליהם בשני לאוין.
אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים וכו' יש בו משום ביומו תתן שכרו, כלומ' בשכיר לילה כולה. ויש בו משום בל תלין פעולת שכיר, כלומר אם שכיר כל היום והוא הדין שעובר לשאר ארבעה לאוין אחרים הנזכרים בפעולת שכיר שהן לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ומשום לא תעשוק שכיר עני ואביון ובגמרא יליף לה מקראי בהמה וכלים שאדם עובר על איחור שכרן. אימתי בזמן שתבעו, כלומ' אימתי אנו אומרין שעובר על אלו הלאוין הנזכרין בזמן שתבע לו שכרו והוא אינו רוצה לפרעו אבל אם לא תבעו לו אינו עובר עליו ובגמ' מוכח דאעפ"י שתבעו דאמרינן דעובר הני מילי בשיש לו מעות בידו ואינו רוצה לפרען אבל אם אין בידו מעות אינו עובר עליו דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר אתך משמע שיש אתך ואינך רוצה לפרוע אבל כי האי גונא אונס הוא. המחהו אצל חנוני או אצל שולחני, כלומ' שאמר לו לחנוני פרע (לי פועלים) [לפועלים] אלו היום ואם לא פרעם חנוני ביום לפועלים אינו עובר תו בעל הבית.
שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כלומ' אם בעל הבית טוען קודם שיצאת ממלאכתי פרעתיך והשכיר אומר לא כי לא נתת לי ממנו כלום אע"ג דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אבל הכא נשבע ונוטל כדמפרש בגמרא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא וכשהוא פרע לרעהו היה סבור שנתן גם לו משום הכי תקון רבנן דלישתבע ולישקול. עבר זמנו, כלומ' שאין בעל הבית טוען שפרעו בתוך זמנו אלא לאחר זמנו שלא היה טרוד בפריעת הפועלים אינו נשבע ונוטל אלא נשבע בעל הבית דבודאי פרעו ולא משלם מידי כדין כל הנשבעין שבתורה דנשבעין ולא משלמין. ואם יש עדים, כלומ' יש עדים שבעל [הבית] טוען שפרעו בתוך זמנו אעפ"י שהיה עלינו להאמינו לבעל הבית (אעפ"י) דהא יהיב אדעתיה אי פרע אי לא פרע ואי לא דהוה דבר בריא שבודאי פרעו לא הוה אמר אפי' הכי נשבע שכיר ונוטל ולא בעל הבית משום דסירכיה נקט ואזיל כלומ' עדיין מחזיק בעל הבית באותה טענה שטען תחלה שבודאי פרעו קודם שיצא מאומנותו.
גר תושב וכו', כלומ' אם אדם שוכר גר תושב אם שכרו בלילה עובר משום ביומו תתן שכרו אם לא פרעו למחר דמרבוי בארצך חזינן ליה לגר תושב כל שבארצך וסמיך ליה ביומו תתן שכרו אבל משום בל תלין פעולת שכיר עד בקר דהיינו אם שכרו ביום אינו עובר עליו דהא לא כתיב גביה דבארצך האי קרא.
<h2>דף קיב.</h2>
יכול אפי' לא תבעו, כלומ' אפי' לא תבע הפועל שכרו מבעל הבית שיהיה עובר עליו ת"ל אתך לדעתך ולא מדעתו אז הקפיד עליו הכתוב. יכול אעפ"י שאין לו, מעות שיוכל לפרוע יהיה עובר אם תבעו לו ולא פרעו ת"ל אתך אבל האי אנוס הוא. יכול אעפ"י שהמחהו אצל החנוני או אצל השלחני, ואותו שלחני לא פרעם יהיה עובר בעל הבית ת"ל אתך והאי לאו אתך הוא שהרי מוטל על אחרים לפרוע.
חוזר או אינו חוזר, כלומ' הפועל יכול לחזור על בעל הבית אם אינו רוצה החנוני לפרעו או אינו חוזר כלומ' הואיל ולא פירש דמצי אמר ליה בעל הבית לפועל סברת וקבילת על השלחני. [גיטין י"ג ע"ב] מנה לי בידך, כלומר אותו מנה שהפקדתי לך או הלויתי לך. תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, אם היו במעמד אחד כלומ' שלשתן דהיינו המלוה והלוה ומקבל המתנה קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו. רב ששת אמ' אינו חוזר, כיון דהוו במעמד שלשתן מהני אעפ"י שלא היה חייב לו כלום. ורבא אמר חוזר, כיון שלא היה חייב לו החנוני כלום לבעל הבית אלא שרוצה לעשות עמו חסד להלות לו במתנה בלחוד התם הוא דאמרינן שאינו יכול לחזור בו לפי שזכין לו לאדם שאם יחזור בו יפסיד ויהיה קרח מכאן וקרח מכאן אבל המחאה במלוה וכיוצא בה דפירעון הוא מצי הדר ביה שהרי אם לא יתן לו את זה יתן לו חברו ואינו נפסד בזה כלל. [שם י"ד ע"א] דעביד חושבנא בהדי הדדי, מי נהנה יותר מפירות הגינה. פש חמשא איסתירו, שנטל יותר ואמר לו תנם לבעל הגינה שאני חייב לו מדמי הגינה ממה שמגיע לחלקו והיה שם בעל הגינה כדי שיהיה מעמד שלשתן ואף קנו מידו דארכבה אתרי ריכשא. [ירושלמי קידושין פ"ג ה"ד] ראובן חייב לשמעון מנה וכו' ואסמכה גבי לוי, כלומ' ולוי היה חייב כמו כן מנה לראובן ואומר לו ראובן ללוי מנה שיש לי בידך מחמת חוב תנהו לשמעון שאני חייב אותם לו ובא שמעון ופטרו לראובן מחובו. איפרסן לוי, כלומ' לסוף חודש שהגיע זמנו לפרוע לשמעון נתגלה קלונו שלא היתה ידו משגת כלום. לית ראובן חייב, כלומ' מיום זה ואילך כיון שפטרו מתחילה הלכך ימתין אותו עד שיעשיר, ומפרש ואזיל שבאותה שעה שהמחהו היה עשיר לוי הילכך אמרינן נסתחפה שדהו אבל אם יש לחוש לערמה כלומ' שבאותה שעה שהמחהו לא היה יד לוי משגת לפרוע היה חייב ראובן לשלם לשמעון כל המנה שאלו היה יודע שמעון שאין יד לוי משגת לא היה סומך בו אפי' שעה אחת.
קבלנות, דלא הוי לא שכיר יום ולא שכיר לילה אלא שיאמר לו שיתקן לו טלית זו בכך וכך אימתי שירצה יתקן אותו וכשיחזירנו לו יהיה עובר בשכירותו משום בל תלין. אומן קונה בשבח כלי, כלומ' זוכה בו במה שהשביחו משום קבלנותו יוצא לו כשמחזירן לו הרי הוא לו כמוכר שבח שהיה לו והלואה היא ולא שם שכירות עליו ובהלואה לא שייך לא תלין או דילמא שם שכירות (עובר) עליו ועובר משום בל תלין (או) אינו עובר משום בל תלין אעפ"י שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותו אפי' הכי כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר משום בל תלין אבל אם נתנה לו בחצי היום תכף נתחייב לו בשכירותו וכיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו עובר משום בל תלין, אלמא קבלנות כשכירות הוא ואין אומן קונה בשבח כלי. דאגריה לבטשי, כלומ' כשבא מבית הגרדי בועטין אותו ברגלים בכלי עץ בקרקע הראויה לכך ומיהו לאו בקבלנות עסיק אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין הביטשות לכל בטשא ובטשא יתן פרוטה ואפי' לא ישביח ואפי' שאינו נגמר עדיין ליכא למימר ביה אומן קנה בשבח כלי.
<h2>דף קיב:</h2>
מאי שנא שכיר דתקינו רבנן שבועה שישבע ויטול, לישתבע בעל הבית ויפטר כדין כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואעפ"י שאינו מודה לו בעל הבית כלל ועדיין לא נתקנה שבועת הסת היכא דלא מודה ליה כלל אפי' הכי בלא שבועה לא מצי למפטר בעל הבית שהרי מודה לו ששכרו ובודאי נתחייב לו בשכרו וידעי כולי עלמא ששכרו כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש יש להשביעו אע"ג דבעלמא היכא דמודה לו שלוה ממנו ואמר לו פרעתיך מיפטר משום שבועה קודם שנתקנה שבועת הסת. ותקנות קבועות, כלומ' ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם והכא (שקבלה) [שקלוה] לשבועה מבעל הבית ושדיה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו וסבור שנתן ולא נתן עדיין. והני מילי ששוין שניהם בקציצה שכך וכך קצץ לו אבל מחלוקתן אינו אלא בפירעון וזה איפשר ששכח בעל הבית [אבל] אם הן חולקין זה עם זה בקציצה שזה אומר אחד ופועל אומר שתים בזה ישבע בעל הבית ויפטר דבקציצה ליכא למיחש שמא שוגג הוא בשבועתו דקציצה מדכר דכירי. התם חזקה אין בעל וכו', כלומ' בזכותו דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו חדא בדידיה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין כלומ' ויהיב דעתיה ומדכר וכיון שרוצה לישבע בודאי נזכר. והשנית בשכיר עצמו יש לתת סמך שהוא טוען על בעל הבית שקר שאם היה כדבריו למה לא תבע שכרו בהשלמת ימי המעשה ש"מ דעם בעל הבית הוא האמת ונשבע ולא משלם כדין כל הנשבעין שבתורה וגבי שכיר ליכא אלא חד חזקה בדידיה שלא היה עובר על בל תגזול אם לא היה כדבריו אבל חזקה אחרת ממי שכנגדו דהיינו בעל הבית שיעזור לשכיר ליכא הכי מתפרש בגמרא.
<h2>דף קיג.</h2>
והא תבע ליה קמן, כלומ' אתה מצריכו עדים שתבעו הלא אתה רואה שהשכיר תובע את בעל הבית. ומשני שתבעו כל זמנו, כלומ' אם יש לשכיר עדים שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום שתבעו כל הלילה ושכיר לילה ותבעו כל היום דיינינן ליה לאחר זמנו שישבע ויטול כאילו היה בתוך זמנו. ולעולם תו לא פרע ליה, כלומ' ובשביל שתבעו כל אותו היום ולא נתן (דהא) [יהא] שכיר זה נאמן לעולם ולומר לא התקבלתי ואם רוצה בעל הבית לישבע (ו)לא יאמן וכי כל כך השהה שכיר שכרו. ומשני אמר רב חמא עד אותו היום של תביעה, אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. ובספר המאור כתיב, אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו ולעולם לא פרע ליה אמר ר' חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה כלומ' בעלי הפירושין פירשו דיום אחד לאחר זמנו נשבע ונוטל וזהו כנגד יום של תביעה כלומ' יום כנגד יום ולי לא נראה הפירוש הזה אלא כל זמן שטענותיהם באות על אותו היום של זמנו שאין בעל הבית טוען שפרעו אחר זמנו אלא פרעו בזמנו ויש עדים שתבעו כל זמנו וזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי ומתוך אלו הטענות עבר זמנו איתרעיא ליה חזקה שאין שכיר משהה שכרו שהרי בעל כרחו השההו כיון שתבעו כל זמנו ואף חזקה נמי דאין בעל הבית עובר על בל תלין לא אלימא השתא כולי האי דבתר טענתיה קמייתא גריר ומוסרך סריך ליה בטענתיה קמייתא הילכך כל כי האי גוונא נשבע ונוטל לעולם עד כאן.
המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבי"ד וכו', מפרש בגמרא דהא לא ימשכננו לא ינתחנו רוצה לומר כלומ' שאם ימצא המלוה את הלוה בשוק ובידו כלים אסור לשמטן ומוציאן מתחת ידו אבל לב"ד יש כח בזה. ולא יכנס לביתו נמי ליטול משכונו, ושליח בי"ד נמי אין כח בידו ליכנס לביתו של לוה למשכנו שלא ברשות שנא' [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד והאיש וגומ' אין (תקלה) [תקנה] לזה אלא הוא עצמו יוציא העבוט החוצה והכי תניא בברייתא ובגמרא וכן הלכתא.
היו לו שני כלים, אחד שצריך לו ביום ולא בלילה ואחד שצריך לו בלילה ולא ביום כגון כר ומחרישה נוטל את הכר ביום ומחזירה לו ביום ונוטל המחרישה ממנו שצריכה לו לחרוש בה ונוטל את המחרישה בלילה ומחזירה לו ונוטל ממנו את הכר שהוא צריך לשכב עליה. ואם מת אינו מחזיר ליורשיו, משום דלא מחייב להו רחמנא להחזיר אלא לאותו לוה שמשכנו וכן יהיה משפטו כל הימים, ור"ג פליג ואמ' דלא יהיה בטורח זה כל הימים ושיהיו מעותיו בטילות אצלו אלא כי אם שלשים יום בלבד ומשלשים יום ואילך אם לא ירצה הלוה למכרו הוא בעצמו ימכרנו המלוה לפני בי"ד שלא ימכרנו בפחות מדמיו ואעפ"י ששנינו שאסור למשכנו בדברים שעושין בהן אוכל נפש ומחרישה דבר שעושין בו אוכל נפש הא לא קשיא במשנה זו מיירי שהלוה עצמו הוציאה לו ונתנה לו והא דאמרינן דאסיר נתוחי קאמ' לשליח ב"ד דמנתח נתוחי בשוק הזהיר הכתוב שלא ינתחנו דברים שעושים בהן אוכל נפש.
ושליח בי"ד מנתח נתוחי, כלומ' אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא אם רואהו בשוק מנתח כלים שאוחז בידו וממשכנו ונותן למלוה ומפורש הכל בהלכות הרב ז"ל.
<h2>דף קיג:</h2>
ולא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש, משום דאיתרבו מכי נפש הוא חובל. מטה ומטה, בגמר' מפרש אחת לאכול ואחת לישן לפי שיזיק לו הרבה אם לא יזוז ממקום שאכל שם וישן שם אלא צריך לילך לכל הפחות ארבע אמות ואם לא יהיה לו אלא אחת ישכח מלזוז משם ויחזור לשם וירדם עליה. ומצע לעשיר, מצע של לבד שקורין פלטרי בלעז במקום שאין כסתות לעשיר שהורגל במצעות ומוכין של מחצלת או של גמא כפי שהורגל לו. ולא אשתו ובניו, כלומ' לבעל צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ובניו דילפינן מיכה מיכה מערכין דכתיב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך כלומ' אם מך הוא החיהו מערכך כלומ' הנח לו ממה שראוי לערכך וכתיב הוא ולא כתי' לשון רבים שלא הוטל לגרוע מערכו ולהחיות אשתו ובניו אלא הוא לבדו וילפינן בעל חוב מערכין דכתיב ביה מיכה [שם כ"ה] כי ימוך אחיך וכו'.
ועיקר סידורא בערכין כתי' באדם שנדר ואמר ערכי עלי וכתיב ואם מך הוא מערכך כדפרישית לעיל וכתיב והעריכו הכהן ומתרגמינן ויסדריניה כהנא. [ערכין כ"ג ע"ב] וסנדליו ותפליו, בלא שום פדיון אעפ"י שבמקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו כלומ' בדמים כמו שהם שוים אינו דומה שבמקדיש בפירוש תפסא קדושא בכוליה נכסיה מה שאין כן במעריך דלא תפסא בהו קדושה כלל דסתם ערכין לכהנים הם לו אבל לא לאשתו ובניו וכדפרשינן לפי שאינו מצוה להחיות אשתו ובניו אלא הוא לבדו כדכתיב [ויקרא כ"ז] אם מך הוא מערכך הוא ולא אחרים. היה אומן נותנין לו שני כלים מכל מין ומין, חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, כלומ' שיהיו לו שלשה מעצדין ומגירה אחת או שלש מגירות ומעצד אחת והוא צריך לשני כלים לשני מעצדות ולשתי מגירות אין אומרין למכור את המרובה וליקח בו מין המועט כלומ' שנמכור לו מעצד אחד וניקח לו מגירה אחת כדי שיהיו לו שני מגירות אלא נמכר המעצד השלישית כדי לפרוע את חובו ולא ניקח לו מגירה אחרת דכי אמרי' שאנו נותנין לו שנים מכל מין ומין הני מילי היכא שהיו לו קודם זה הסידור שנים שנים או שלשה וארבעה משיירין מהן שנים שנים אבל היכא שלא היו בידו מעיקרא אין לנו למכור ממין המרובה ולקנות את המין המועט. המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו, כלומ' בדמים שהן שוין כדפרישי'. אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו וכו', ואינו נותן אלא כהשגת יד בעלים אעפ"י שמלבושי אשתו שוין מאה מנה ותנן [ערכין פ"ב מ"א] אין בערכין פחות בסלע.
<h2>דף קיד:</h2>
מנין לערום שלא יתרום, לפי שהוא צריך לברך קודם שיתרום ברוך אשר קדשנו וכו' לתרום תרומה או על התרומה וכיון שהוא רואה את ערותו אסור לו להזכיר את שם שמים ואף על גב ששנינו [חלה פ"ב מ"ג] שהנידה אעפ"י שהיא ערומה קוצה לה חלה אעפ"י שצריכה לברך אינו דומה ערות זכר שהיא בולטת ואין יכול לכסות אותה בארץ לערות נקבה שאינה בולטת ויכולה לשקעה בארץ ולכסותה ולהטיח פניה של מטה בקרקע.
הא עשיר שכיב, והא רבית היא. ומתרץ הכי קאמ' ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו וגו' ועבוטו אצלך, כלומ' שחייב אתה להחזיר לו הא עשיר שכב ועבוטו אצלך שהרי אינך חייב להחזיר לו וקמ"ל דאיכא חיובא אחרינא כלומ' דאיכא חד עשה חד מהשב תשיב לו את העבוט וגו' וחד לא תשכב ועבוטו אצלך ולא נכתב ללמד הדייקות הא עשיר שכיב דפשיטא הוא אלא ללמד דאיכא נמי לאו ואכתי צריך עיון.
אינו רשאי למשכנו, דכתיב [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו. בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו, כלמו' שאינו מוסר משכונו אלא בדוחק של בי"ד. אבל משכנו בשעת הלואתו, כלומר שעל מנת כן הלוהו אינו מצווה עליו להחזיר.
עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום שניתנה לחבל בלילה, כגון טלית או מחרישה צריכה לעני כל היום והזהיר הכתוב שכל היום תהיה ביד העני אבל לא יותר שבלילה יחזור המלוה וימשכננו בלא חטא ובלא עון. השב תשיב לו את העבוט כבא השמש זו כסות לילה שניתנה לחבל ביום, כלומ' זו כסות לילה כגון כר או כסות שצריכה לעני בלילה והזהירה תורה אעפ"י שמשכנת אותו כל היום אבל בלילה צריך אתה להחזירו לעני. משכנו ומת, לוה לאחר שהשיב לו את העבוט. שומטו מלוה מעל גבי בניו, ואינו נעשה אצלו כשאר מטלטלין שלהן דלא משתעבדי לבעל חוב דכיון דמשכניה קנייה.
<h2>דף קטו.</h2>
אבל אתה וכו' נכנס לביתו של ערב, דכיון שלא רצה להלוות לו אלא על ידי ערב כאילו משכנו בשעת הלואתו דמי. אם ממון יש לו בידך התיר לו פסת היד, דריש התרפס התר פס. ואם לאו הרבה עליו רעים, דריש רהב להפוך רהב במקום הרבה אי נמי ורהב הגדיל רעים עליו והודה לו במעלתו עליך כדכתיב [משלי כ"ב] עבד לוה לאיש מלוה.
לשכר כתף, ששכר אותו ואינו רוצה לפרוע לו הכתף עצמו רשאי ליכנס לביתו אי נמי צר בביתו דיוקנאות שהן צורות דבשביל שכירות יכול לאדם למשכן חבירו וליכנס לביתו. יכול אפי' אם זקפן, השכירות עליו במלוה יהיה יכול ליכנס בביתו ולמשכנו ת"ל [דברים כ"ד] כי תשה ברעך משאת מאומה וגו' אמ' מאומה וגו' כאילו אמ' כל מאומה כלומ' כל משאת שבעולם אעפ"י שאינו משאת מעיקרא כיון דהשתא משאת היא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה (וכו') אין ממשכנין אותה, לכתחלה דגזירת הכתוב הוא שאם עבר ומשכנה חייב משום שני לאוין אחד משום לא תבוא אל ביתו ואחד משום לא תחבול בגד אלמנה, (גמרא) ובברייתא תאני דר' שמעון פליג אסתמא זו ואמ' ר' שמעון עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה משום שאתה חייב להחזיר לה הכר בלילה והמחרישה ביום ומתוך שהוא נכנס ויוצא בביתה בשחרית וערבית אתה משיאה שם רע בשכנותיה אבל בעשירה שאינך צריך להחזיר רשאי למשכנה ולית הלכתא כוותיה אלא כסתם מתניתין דאחד זו ואחד זו אסור למשכנה.
החובל את הריחיים עובר בלא תעשה, חוץ משום לא תבא אל ביתו דכתיב [דברים כ"ד] לא יחבול ריחיים ורכב. וחייב משום שני כלים, כלומ' אם עבר ומשכן ריחיים ורכב חייב לאו אחד משום ריחיים ואחד משום רכב ואעפ"י ששניהם צריכין למלאכה אחת. ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו, אלא אם עבר ומשכן כל דבר שאדם עושה בו חיי נפש עובר משום האי לאו דלא יחבול ריחיים חוץ מלא תבא אל ביתו שנא' כי נפש הוא חובל בא לרבות כל דבר שהוא דומה לריחיים ורכב.
חבל ריחיים התחתונות לוקה שתים, לבד לא תבא אל ביתו וגו' אחד משום ריחיים ואחד משום כי נפש הוא חובל דהכי קאמ' רחמנא דלא יחבל דבר שיש בו חיי נפש. ור' יהודה אמ' חבל ריחיים לוקה אחת, משום לא יחבול ריחיים חבל רכב דהיינו העליונה לוקה אחת משום רכב וכי נפש הוא חובל לאו להרבות לאוין אהלין ריחיים ורכב אלא אשאר דברים שיש בהם נמי חיי נפש אתי.
<h2>דף קטז.</h2>
תניא כוותיה דרב יהודה, דמוקים ליה להאי קרא דכי נפש הוא חובל לרבות שאר דברים אתא ולא להרבות לאוין אריחיים ורכב. דתניא חבל זוג של ספרים, והם שני כלים וכל חד וחד באנפי נפשיה הוא ועושין המלאכה בין שניהם כריחיים ורכב חייב שתים אעפ"י ששתיהם צריכין למלאכה אחת. וכן צמד של פרות, כלומ' חבל שתי פרות חורשות עם צמדין דהיינו נמי כלי אוכל נפש ומנהגם היה לעשות הצמד של פרקים והוו להו שני כלים כזוג של ספרים הילכך חייב שתים וכי היכי דבריחיים ורכב איכא שני לאוין בהני נמי איכא שני לאוין אותן של ריחיים ורכב עצמן דלא דוקא נקט ריחיים ורכב אלא כל שני כלים העושין מלאכה בבת אחת נקראין ריחיים ורכב ומדקאמ' שתים ולא שלש ש"מ דכי נפש הוא חובל לרבות שאר דברים כגון מחרישה וכלי אומנות אתא.
ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה, כלומ' סכין של טבחים המיוחד לשחיטה אי נמי שהיה מיוחד לקצב לחתוך בשר. ותא קום בדינא עליה, כלומ' תבע אותו לדין על חובך אם מודה לך או יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת הסת. רבא אמ' כיון דמשכניה ואין עדים שמשכנו והיה יכול לטעון לקוח הוא בידי דלא צריך למיקם עליה בדינא דקנה ליה משכון לישבע ולטול עד כדי דמיו. דאכלי חושלא, כלומ' שעורים קלופים. התם לאו מידי דעביד לאושלי ולאוגרי, כלומ' עזים אינן דברים שאדם (רשאי) [עשוי] להשאיל ולהשכיר הילכך יכול לטעון לקוחות הן בידי היכא דאין עדים שאספם מרשותו של בעלים אבל הכא בסכינא דאשכבתא עשוי הוא להשאיל ולהשכיר ודברים וכלים כי היכי אין אדם יכול לטעון לקוח הוא בידי. (זוזא) [זוגא] דסרבלא, מספרים לגזוז בהן בגדי צמר. וספרא דאגדתא אפיק מיתמי, כלומ' שהבעלים הביאו עדים שהיו שלהם אלא שאביהן שאל אלו הכלים מהן ומת והיו אלו היתומים רוצים לטעון שלקוחות הן ביד אביהן, ואמר להו רבא ליתומים כיון דאילו אם היה אביכם קים לא היה יכול לטעון שהיו לקוחין בידו משום דהא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר נינהו אתון נמי לא מציתו למיטען דשמא לקוחין הן בידי אבוהון דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא יכיל אבוהון למיטען אע"ג דקיימ' לן דטוענין ליורש וטוענין ללוקח. ומתרץ דהא סכינא דאשכבתא נמי לא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נינהו לפי דכיון דאי מיפגמא קפדי בהו טבחי לא מושלי הילכך איכא מגו ד[אי] איהו טעין שהיה לקוח בידו היה נאמן. מיהא שמעי' וכו', מפורש היטב בהלכות הרב ז"ל. במ(א)י שטענוהו כלים הניטלין תחת כנפיו, כלומ' שאם היו לקוחין בידו לא היה מתבייש להוליכן מגולים אלא ש"מ שאולין ושכורין היו בידו לפיכך הוא מתבייש מבני אדם.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעליה של שנים וכו', כגון שהיו שני אחין שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עליה שעל גבו והאבנים של חומת הבית מן תקרת הבית התחתונה שהיא קרקע של עליה ומעלה של עליון והימנה למטה של תחתון שניהם חולקין הכל אעפ"י שהאחד גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקים לפי שאין ניכר אלו אבנים הן של עליון ואלו אבנים הן של תחתון. דאי רואין אלו הן אבנים הראויין להשתבר, כלומ' אם יש אבנים שבורות שם הן של לבנים הן של אבנים זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אי זה מן העליון או מן התחתון ראויות להשבר הכל לפי המפולת שאם נחבט הבית מיסודו תחלה ונפל תחתיה החומה כלומר שנפלה במקומה יש לדעת שהתחתונות נשברו מחמת כובד העליונות שנפלו עליהן והפסיד התחתון ולא העליון ואם נחבט הכותל ולהלן שנפל למקום רחוק שכשהוא זקוף נפל והלך למרחוק בודאי העליונות נשברו ושנפלו ממקום נמוך שלימות והפסיד העליון ולא התחתון. היה אחד מכיר מקצת אבניו, והן שלימות וטוען שכולן הן שלו וחברו מודה לו חמשין הן שלך וחמשין אחריני איני יודע דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשום הכי נוטלן אותו שטוען טענת בריא, והכי מתפרש בגמרא אליבא דהילכתא דאי הוה אמ' חבירו שמא אכולהו אפי' הכי לא היה נוטלן אותו שאומר טענת בריא דקיימא לן בריא ושמא לא אמרינן בריא עדיף אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ועולות לו מן החשבון, מפרש בגמרא לפי חשבון שלימות כלומ' שחברו נוטל נמי כנגדו מאה אחרים שלימות ונפקא מיניה שהן אלו שהוא מכירן רחבות וארוכות יותר אי נמי שהן עשויות מטיט מעובד ומגובל יותר היטב.
מדקתני סיפא רואין אלו אבנים ראויות להשתבר מכלל דאיכא למיקם עליה דמפולת זה היאך נפל, כלומ' דאי בחבטא נפל שנפל הכותל בעודו מחובר וזקוף נהפך על פניו והלך למרחוק ניכר בודאי שהעליונות נשברו שנפלו ממקום גבוה והתחתונות לא נשברו שנפלו ממקום נמוך ויהיו השלימות לתחתון ואי (בהבטא) [בחבסא] נפול שנימק יסודו ונפל הכותל כולו במקומו ולא למרחוק בודאי ניכר שהתחתונות נשברו מחמת כובד העליונות שנפלו עליהם ולא העליונות ויהיו השלימות לעליון. אי הכי רישא נמי אמאי חולקין, בשוה השלמות והשבורות נחזי אי בחבטא נפול עיליתא מיתברי ולא יטול העליון מן השלימות כלל וכלל ואי בחבסא נפול תתיאתא מיתברי ולא יטול התחתון מן השלימות כלל. לא צריכא דנפל בלילה, שלא נודע לנו האמת. וליחזינהו לצפרא, שאעפ"י שלא ראינו בשעת נפילה יכולין אנו להכיר אם נפל הכותל תחתיו ממש או נפל למרחוק. ומשני דפנינהו, קודם שהגיע אור הבקר. ולישייליה, לאותו שפינה אותן דקס"ד שאחד מבני העיר פנה אותן. ומשני לאו כדקס"ד [אלא] שבני רשות הרבים פנו אותם שעברו שם הלילה והלכו להם. ולחזי ברשותא דמאן פנינהו, דקס"ד שבני רשות הרבים פנו אותם האבנים לחצר אחד מן השותפין וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ומשני שפנו אותם האבנים לחצר שהיא משותפת ביניהם וליכא זכות בחד יותר מחבריה, אי נמי דפנינהו בני רשות הרבים לאחד מצידי רשות הרבים כגון קרן זוית שאינן מזיקות כל כך לרשות הרבים. שותפי לא קפידי אהדדי, כלומ' אינן קפידין לאקנויי רשות שלו לחבירו ואפקורי אפקריה כל חד וחד רשותא לגבי דחבריה להניח שם חפציו הילכך כי יתבן נמי ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתיב דהא לא קפיד לאושולי דוכתא לחבריה.
ואידך מאי קאמ' ליה, כלומ' חבירו מה משיב לו שהוא אומ' אלו מאה אבנים שהן שלימות אני מכיר שהן שלי. אי דקאמ' ליה אין, כלומ' שאמ' לו גם הן שלך היו פשיטא מאי אתא מתני' לאשמועינן דנוטלן והן שלו. ואי דאמר ליה לא, כלומ' שכופר לא היו מעולם שלך אמאי נוטלן הא אמרינן דאפי' פנינהו לרשותא דחד מינייהו אינו מוחזק בהן יותר משל חבירו. ואי דקא טעין ואמר איני יודע נמי ליכא לאוקומה ולהוי בריא ושמא בריא עדיף דהא קיימא לן דלא בריא עדיף אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ומשני לא צריכא דאמר ליה חמשין מנייהו אית לך וכו', וכיון דמודה במקצת דמחייב שבועה דאורייתא וקאמר איני יודע ש"מ שאינו יכול לישבע וכיון שאין יכול לישבע עדיף בריא דהאי משמא דהאי.
הכי גרסי' הבית והעליה נפחתה העליה, ולא גרסי' הכא של שנים דהא בשוכר ומשכיר קאי כדאמרינן בגמרא. נפחתה העליה, של השוכר ואין יכול לדור בה ואין בעל הבית שהוא המשכיר רוצה לתקן הרי השוכר שהיה דר בעליה יורד ודר למטה בבית עם המשכיר עד שיתקן לו את העליה לגמרי דהיינו התקרה שהן הנסרים של ארז והמעזיבה נמי דהיינו העפר והטיט שנותנין על הנסרים דסבר תנא קמא המעזיבה מעמיד הקורות והנסרים שלא ירקבו מפני המים שנופלין עליהן ועכשיו נופלין על העפר. ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה, אבל לא המעזיבה לפי שהמעזיבה אשוויי גומות היא כלומ' אינו נעשה לצורך התקרה כלל שכשם שמשביח לו שלא ירקבו פוגם אותן שמכביד עליהן ומזיקן אלא כשמנהג העולם לעשות מעזיבה של עפר לפי שאין הנסרים שעשה בהן התקרה שוין אלא עקומין וזה עולה וזה יורדת ולפיכך משימין עליו את העפר ומשוין להן את הקרקע הילכך על העליון מוטל ליתן הוצאות המעזיבה והלכתא כתנא קמא דהוא סתם משנה ובגמר' קרי ליה רבנן.
וכמה נפחתה העליה, דאמרי' מיהא יורד למטה כלומ' שיעשה כל תשמישו למטה. רב אמר ברובה, כלומ' אם נפחתה ברובה היא דשרינן ליה שירד למטה אבל אי לא נפחתה כי אם ארבעה טפחים אין לו לירד למטה לעשות כל תשמישו למטה שהרי אינו מחוסר אלא מקום כלי אחד כגון תיבה או מטה וכשירצה להשתמש בו ירד למטה וישתמש בו דאדם דר חציו למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר בארבעה, ואפי' לא נפחתה אלא בארבעה יורד בבית יהיה יורד בבית ודר למטה לגמרי דהואיל והוא שכר העליה מזה בעל הבית אין לו לדור חציו למטה וחציו למעלה להטריחו לעלות ולירד.
מתני' בשוכר ומשכיר הוא, כלומ' שהבית והעליה הוא של ראובן אלא ששכר העליה לשמעון ומשום הכי מיחייב התחתון לתקן לו העליה כשנפחתה דאי בקנייה גמורה היתה של עליון היינו מתני' דלקמן ותרתי למה לי. ודווקא דאמ' ליה עליה זו על גבי בית זה אני משכיר לך, אין לו עליו כלום ולא אמרי' דשעבדיה בית לעליה דאי אמר ליה לחודיה עליה זו אני משכיר לך אי נפל אזדא כלומ' יתן לי השכירות מכמה שעמד ומכאן ואילך אין לך עליו כלום ולא אמרי' שירד למטה על כרחיה דבעל הבית אמר לו עליה זו אני משכיר לך לא הוה סגי ליה בירד למטה וידורו שניהם יחד אלא חייב הוא לשכור לו בית או עליה בפני עצמו שידור בה לבדו כאשר התנה עמו אלא כיון דאמ' ליה עליה זו שעל גבי הבית שאני משכיר לך ולמה ליה למימר שעל גבי בית זו הא איהו הוה חזי אלא מאי שעבודי משעבד לי בית לעליה ואע"ג דלא אמר ליה בפירוש אלא בסתמא הוה חשבינן ליה כאילו אמר בפירוש כי סלקא הא עליה סליקא בהדה כלומ' בעודה קיימת וכי נחתה נחתת בהדה כלומ' אם הפחת נחית בהדה כלומ' גור בבית עמי. דלית, גפן מודלית ופירושה על האילן שפירותיו נקראין אפרסקין פרשקש בלע"ז. חייב להעמיד לו הפרסק, כלומ' חייב שיקנה לו עמודין של אבן או של עץ שישען הגפן עליהם דכיון דאמ' ליה על גבי הפרסק הלא היה רואה הוא כי על הפרסק היתה נשענת אלא ודאי להכי אמ' שכל ימי הגפן זו היה הוא משועבד לקנות לה דבר שיסמכנה עם הענבים שלה שלא תשבר מחמת כובדן. וכשהוא דר שניהן דרין, כלומ' ושניהם דרין יחד בבית ולא יצא מן הבית אותו המשכיר לו כדי שיעמוד יחידי למטה כמו שהיה עומד למעלה דמצי אמ' ליה התחתון שהוא המשכיר אדעתא לאפוקן לא אוגרית לך. אבל אם לא וכו', מפורש למעלה.
<h2>דף קיז.</h2>
כי הוה משי מיא עליון, כלומ' כשהיה רוחץ ידיו נבלעין המים בתוך העפר ולאחר שעה היו יורדין דרך נקבי הנסרים והפרדם זה מזה. מי מתקן, כלומ' העליון שהוא (החזיק) [המזיק] הוא חייב להרחיק את עצמו מהיזק חבירו או דילמא התחתון מתקן דעל הניזק להרחיק את עצמו. מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות, לפי שהשרשין הולכין ומלחלחין את קרקעית הבור (ואין) [ואת] צדדיה ומפילין שם העפר ומתקלקלין המים. בין מלמעלה בין מן הצד, כלומ' בין שיוכל להתפשט השרשין לבור מלמעלה דרך פתחו ויעכבו הדלי לדלות מן הבור בין מן הצד שיתפשטו לדפנות הבור ויפילו שם העפר וכמו כן אם קרקעית הבור גבוה ממקום נטיעת האילן חייב להרחיק מפני שמלחלח העפר שבקרקע הבור ומתקלקלין המים שבבור. ואם הבור קדם לאילן, נמצא דבאיסורא נטעו בעל האילן לאילן משום הכי חייב לקוץ כדי שלא יזיק לו מכאן ואילך אבל בעל הבור חייב (לקנות) [לשלם] בעל האילן דמי האילן שמפסיד לו הוצאות שהוציא בו לנטעו ולהשקותו. ואם האילן קדם לבור, נמצא דבהתירא נטעו לא יקוץ אותו. ספק זה קדם וכו' לא יקוץ, דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומדמצריך תנא קמא לקצצו ש"מ דסבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו. זה חופר בתוך שלו, כלומ' לא אמנע מלעשות כל רצוני בקרקע שלי דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו כיון שאין מתכוין להזיק חבירו אלא לתועלת עצמו מותר לו לעשות. מודה ר' יוסי בגיריה דיליה, כלומ' אע"ג דאמר דעל הניזק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דאין אדם מזיקו מיד כגון בור ואילן שבשעת נטיעתו אינו מזיקו מיד אלא לאחר זמן שהשרשין גדלים ומתפשטין מאיליהן אבל היכא שאדם מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך את המים בראשו מודה הוא דחייב לשלם דהא לא נקרא גרמא בניזקין הוא דיפטר משום כך אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד אפי' הכי אינו מודה בהאי מעשה לפי דהני מיא לאו גיריה נינהו כלומ' שאין נופלין מיד על ראש התחתון תיכף שרוחץ ידיו אלא מיתם הוו תיימי כלומ' נבלעין היו בעפר ולאחר שעה היו יורדין דרך הנקבים על ראש התחתון וכמין גרמא דמי שבא לו היזק אחר זמן ור' יוסי פליג בהא ואמ' על הניזק להרחיק את עצמו. ושמעינן מיניה וכו', דכיון דליכא עפר על הנסרים שיעכבו המים מלירד למטה שעה או חצי שעה אלא מיד הן נופלין על ראש התחתון נקרא גיריה דידיה ואדם מיקרי מזיק ועל העליון לתקן.
במאי קא מיפלגי, כלומ' מאי טעמא דתנא קמא ומאי טעמא דר' יוסי דאמר התחתון מתקן. בחזוקי תקרה, וכשאין התחתון צועק שאינו חושש על מימיו אלא העליון צועק ואומר כשאני דר על הנסרים הן מנענעין ואני דואג שמא תשמט אחת מן הקורות או שמא תיהפך אחת מהן ואפול. חזוקי תקרה הוא, שמחמת שנותן טיט עליהן אין הנסרין נדין ממקומן ואינן נשברין כל כך במהרה אי נמי אינן נרקבין מחמת המים שהיה נופל על גבי הנסרים ועכשיו העפר מגין עליהם וכיון דחיזוק תקרה היא על התחתון לחזק דכי היכי שנותן התחתון הקורות והנסרין יש עליו נמי לעשות חזוקי תקרה דהיינו המעזיבה. ור' יוסי סבר משום אשוויי גומות הוא, כלומ' לפי שדרך נסרים להיות עקומין ועולין ויורדין והרגל נוקף בהן משום הכי נהגו העולם להטיח אותה בטיט אבל משום חיזוק לא עבדי דאי משום שהוא מתפחד שמא יהפכו הוה סגי ליה אם היה תוקע בהם מסמרים או יתידות של עץ ואי משום דמציל אותה מן הרקבון מחמת המים אינו נקרא זה חיזוק דמה שמשביח בזה פוגם בזה ובכובד שמוסיף על הנסרים והקורות וממהר אותם לישבר אלא משום אשוויי גומות הוא ועל העליון שנהנה בו עליו לתקן.
הבית והעליה של שנים שנפלו וכו', בית התחתון של זה ועליה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן. אמ' בעל העליה לבעל הבית, התחתונה לבנות לה ולהעלות החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג ולא רצה לבנות כיצד יעשה הרי בעל העליה בונה הבית לבדו עד התקרה התחתונה ויושב בתוכו בלא שום שכר עד שיתן לו כל יציאותיו ואחר כך יצא הימנו ויבנה עלייתו וסבר תנא קמא זה נהנה וזה לא חסר אינו צריך להעלות לו שכר ובעל הבית אינו חסר בדירתו שם שהרי היה עומד כמו כן חרב אעפ"י שזה נהנה שלא היה לו מקום לדור אלא בבית זו אעפי"כ אינו צריך להעלות לו שכר ומשום הכי לא מתחזי כרבית. אמ' ר' יהודה אף זה דר לתוך ביתו של חברו וצריך להעלות לו שכר וכו', כלומ' אם כן הוא אף בעל העלייה זו כשהוא מחזיר לו מעותיו לסוף שנה או לסוף שנתיים איגלי מילתא למפרע שבשביל שהמתין לו ממה שהוציא בבנין הבית ויתר ליה שכר הבית שהוא עשרה דינרין לכל שנה ושנה דסבירא ליה לר' יהודה זה נהנה אעפ"י שאין זה חסר צריך להעלות לו שכר כגון חצר דלא קיימא לאגרא הואיל והוא גברא דעביד למיגר הילכך מחזי כרבית אם הלוהו ודר בו חנם אבל כך יעשה בונה וגומר את הכל ומקרה את העליה בגגה וכל מה שצריך ליה ויושב בבית התחתון ולא יצטרך לעלות בעליה והוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר הא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא רצה לבנותה.
אשמעינן בקמייתא שכירות וקמ"ל בהא קנין, דאי בקניין כולהו תרתי למה לי.
<h2>דף קיז:</h2>
תחתון שבא לשנות, כלומ' לשנות בבנין החומה שעליו מן היסוד עד התקרה. בגויל שומעין לו, כלומ' אם היתה מתחלה באבני גזית מרוחב הכותל היא חמשה טפחים כדאמרינן בבבא בתרא [ב' ע"א] ובקש לשנותה כשנפלה באבני גויל שלא נפסלו בדייקות אלא שהם (כשהם) [כמו שהיו] שחצבן מן ההר והן יותר רחבות טפח דהיינו ששה טפחים שומעין לו מפני שהוא מחזיק את הבנין כשהוא מרחיב הכותל מטפח אחד. בגזית אין שומעין לו, שאם היתה מתחלה רחבה ששה טפחים ועכשיו אינו רוצה לבנותה אלא מכותלים של אבני גזית שהן בני חמשה טפחים יש כח בעליון למחות בידו לפי שאינו כל כך חזקה ולא יוכל לסבול את הבנין שיש לו להגביה הכותלים לעשותם עליה כבראשונה גבוה עשר אמות או עשרים, וכן מתפרש בכפיסים ולבינים שהכפיסים הן ארחי והוא חצי לבינה של שלשה טפחים ונותן אריח מכאן ואריח מכאן וטפח של אבנים דקות וסיד ביניהם והוי עובי החומה ד' טפחים אבל כשבונין בלבנים שהן לבנים שלימות אין בעוביו של כותל אלא כמדת רחבו ומשימין לבינה על גבי לבינה ואין כל כך הכותל רחב ומשום הכי יכול לעכב עליון לתחתון אבל אם בא להרחיבו תבא עליו ברכה.
בא לסכך בארזים, לפי שעל התחתון לקנות הקורות שהעלייה בנוייה עליהם ולקנות הנסרים לעשות מהן תקרה וארזים מתקיימים מן השקמים אבל משאן כבד לפיכך בא לשנות התחתון מן שקמים לארזים שומעין לו לפי שמהנהו [ל]עליון בדבר שהוא מתקיים וחזק ואין הנסרים והקורות מתנענעין ונדין כשהוא רודה ודורך עליהם ברגלו אבל מארזים לשקמים אין שומעין לו מפני שנוחין להשבר ולהתנועע. לרבות בחלונות וכו', ממעט חוזק הבנין ועליון מעכב עליו לפי שהוא טוענו למחר ויפול הכל ביחד אבל למעט שומעין לו דמחזק הבנין הוא ותבא עליו ברכה. להגביה, כלומ' להגביה חלל הבית התחתונה אין שומעין לו מפני שמטריח את העליון ועוד שהנמוך חזק יותר מן הגבוה. עליון שבא לשנות וכו', טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט חוזק המשא שעל בנין התחתון וטעמא דאין שומעין לו דמוסיף כובד על התחתון יותר ממה שהיה מתחלה לפיכך תחתון מעכב עליו. אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי, כלומ' ששניהם הם עניים ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע מאי כלומר מי אית ליה לבעל העליה חלק באותן דמי הקרקע או לא. נקוט הא דר' נתן בידך, שהעליון נוטל שליש בדמי הקרקע. דדיינא הוא, אב בי"ד היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא [י"ג ע"ב]. כמה מפסדא עליה לבית תילתא, כלומ' ממהרת ליפול מחמת משא שעליה שליש מהשנים שעמדה כלומ' שאם עמדה ששים שנה ונפלה אם לא היתה שם עלייה היתה מתקיימת תשעים שנה נמצא שיש לו שעבוד בקרקע התחתון השליש.
וכן בית הבד הבנוי על גבי הסלע וגנה אחת על גביו וכו', בית הבד לעצור זיתים כלומ' שחקק אדם בסלע תחתיו כמין כיפה והיתה גינתו מלמעלה ובית הבד מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה הגינה ועכשיו נפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעותיו של עליון ואמ' לו העליון לתחתון לבנות כיפה והוא יתן אחר כן עליה עפר לזרוע בו ולא רצה הרי בעל הגינה יורד למטה וזורע שהרי זה נהנה וזה לא חסר ואפי' ר' יהודה מודה בכך דהא ליכא הכא שום הלואה בעולם שיצטרך להעלות לו שכר כי היכי דלא ליתחזי כרבית ומשום הכי יורד למטה וזורע דתתאה משועבד לעילאה ומשום הכי אינו יכול לכפות חברו שיעשה לבית בדו כיפה שהרי יכול לזרוע למטה ואינו מפסיד בזה כלום.
הכותל והאילן שנפלו וכו' והזיקו פטור מלשלם, דאנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד דהא לא היה כותל גוהה ואילן נוטה שהיה לו לאסוקי אדעתיה שמא יפלו ויזיקו. נתנו לו זמן וכו', כלומ' שראו ב"ד שהיה הכותל והאילן נוטין ליפול ונתנו לו זמן דהיינו ל' יום ואמרו לו לסתור ונפל תוך הזמן והזיקו פטור מלשלם דהא ברשות ב"ד קיימו ואנוס הוא שאם טעו ב"ד באותו אומדנא שהיו סבורים שלא יפלו תוך ל' יום כל שכן שהיה לו לטעות גם הוא אבל אם עבר הזמן ולא רצה לסתור את הכותל ולקצוץ את האילן קודם שיפלו בפתע פתאום על האדם ועל הבהמה חייב לשלם.
מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו וכו', כלומ' נפל לתוך גינת חברו ומעכב עליו מלזרוע ואמר ליה בעל הגינה פנה את אבניך שמעכבין אותי מלזרוע. אמר לו בעל הכותל הגיעוך, כלומ' אותן אבנים יהיו שלך ופנה אותן עצמך. אין שומעין לו, כלומ' אם אינו רוצה לקבל בעל הגינה זה רשאין ב"ד לכופו שיפנה אבניו מגינתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו', כלומ' אם קבל עליו בעל הגינה וטרח לפנות האבנים והעפר וזכה בהם אם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגינה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שהיו שלי אין שומעין לו שהרי זכה בעל הגינה באותן אבנים אעפ"י שהן שוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהן שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפי' הכי מחל לו.
<h2>דף קיח.</h2>
השוכר את הפועל וכו' (כלומר) בתבן ובקש, [כלומר] בין שהיו שלו בין שהיו של הפקר ושכרו שיכניסנו לו בתוך העיר וכשבקש ממנו שכרו שקצץ לו אמ' לו טול מה שעשית בשכרך כלומ' כל מה שלקטת יהי שלך. אין שומעין לו, דאע"ג דבכל דוכתא אית לן למימר שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב [דברים כ"ד] מאי דאתני ליה בהדיא. ואם משקבל עליו, כלומ' שזכה הפועל בשכרו באותו תבן וקש וחזר ונמלך בעל הבית ואמר לו החזר לי התבן והקש ואתן שכרך משלם אין שומעין לו שכבר זכה הפועל באותו תבן וקש אעפ"י שהוא שוה יותר ובגמרא מפרש למה לי למהדר ומתני האי דינא תרי זימני ומתרץ דצריכי.
וכמה נפחת, הסלע שירד למטה לגמרי ויזרע שם כל גינתו. רב אמר ברובא, אבל אם לא היה נפחת אלא בארבעה טפחים אין לו להוריד כל גינתו למטה למטה בבית הבד אלא שיעור מה שנפחת ואם ירצה בעל בית הבד ליתן לו כפי מה שהיה זורע שם באותן ד' טפחים כפי שיצא לו מלמעלה רשאי דסבירא ליה לרב דאדם רשאי לכופו שיזרע חציו למטה וחציו למעלה כדי שלא יזיק חברו יותר ממה שצריך לו. ושמואל אמר אפי' בארבעה לבדן ירד לגמרי למטה וימלא כל בית הבד מזריעתו ומקשאיו ומדלועיו שאין לו להטריחו לירד ולזרוע ולעלות וכן בכל שעה ושעה שמשקהו בכל יום ואיפשר דדווקא נקט גינה שיש עליו טורח בכל יום להשקות אבל בשדה בית הבעל שאינו צריך אלא שלשה פעמים בשנה בשעת חרישה וזריעה וקצירה שמא יוכל לעכב עליו שלא ירד למטה לגמרי וצריך עיון.
זמן בית דין שלשים יום, כלומ' אין מאריכין יותר מסתמא לדבר המוטל עליו לעשות אבל בדבר של סכנה כגון כותל הגוהה הרבה שיש לאמוד אותה באומדנא שיפול לט"ו ימים או פחות או יתר יכולין ליתן לו זמן מועט ולסתור אותו מיד וכפי הזמן שיתנו לו אם יעבור המועד יתחייב לשלם ואם נפלו תוך הזמן פטור דאנוס הוא.
מדקתני הילך יציאותיך מכלל דפנינהו, כלומ' מדצריך ליטול רשות ממנו שאומר לו הילך שכר פועלים שהוצרכת לשכור והחזר לי אבני ש"מ דכבר פנינהו וזכה בהם משום הכי אינו יכול לחזור בו. הא לא פנינהו, עדיין היה יכול בעל הכותל לחזור בו. ואמאי כיון דאמ' ליה הגיעוך תקנה לו שדהו, דהיינו גינתו שנפלו בתוכו האבנים דהא חצר המשתמרת שם האבנים הם (דבחצר) [ובחצר] המשתמרת אפי' לא יהיה בעל הגינה בתוך גינתו כשאמ' לו הגיעוך זכה לו חצירו דבחצר המשתמרת לא בעינן שיהיו הבעלים סמוך לחצרם אפילו נכנסה שם המציאה שלא מדעתו כל שכן היכא דהוי מדעתו כגון שהפקירו בעליו בפירוש כי הכא. הני מילי היכא דדעתיה לאקנוייה, כלומ' דעתיה למיקנא בעל החצר אם היה יודע שהמציאה בביתו שהרי היה דעת הבעלים המפקירן להפקירן לו בלב שלם. אבל הכא דעתיה לדחוייה, כלומ' כשאמר לו הגיעוך שיהיו שלך אין בדעתו להקנותן לו אלא דחויי קא מדחי ליה ומשום הכי לא קני עד דמפני ליה באפיה וכיון דמפני לה באנפיה ושתיק ודאי אקנויי אקנינהו ניהליה ולאו דוקא דמפני להו כולהו באפיה אלא מכיון שהתחיל בפניו אעפ"י שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זבלו לרשות הרבים (וכו') המוציא מוציא והמזבל מזבל, כלומ' אינו רשאי לשהותו שם אלא מוציאו מן הרפת לרשות הרבים והנושאו משם יהי מזומן לישא אותו לשדה ולגינה ולזבל. ואין שורין טיט ברשות הרבים, כלומ' יש מקומות ששורין הטיט ימים רבים צבור במקום אחד ואסור לשהותו שם משום היזק רבים שמחליקין בו ומטנפין בו. ואין לובנין לבינים, נמי לפי שמשהה אותן ליבשן כלומ' ששוטח הטיט בקרקע (חזקה בעובי) [חלקה כעובי] הלבינים וחורץ (לו) [בו] חריצות של שתי וערב כמדת הלבינים ומניחן שם עד שיתייבשו אלא גובלין טיט שם לתתו מיד בבנין.
הבונה ברשות הרבים המביא מביא והבונה בונה, כלומ' תיכף שהביאם לרשות הרבים חייב הבנאי ליקח מיד ולהעלותן בבנין ואינו רשאי לשהותן שם כדי שלא יזיקו בני רשות הרבים. ואם הזיק משלם מה שהזיק, כלומ' אעפ"י שנתנו לו רשות להוציא לפי שעה אבניו ולביניו לרשות הרבים אפי' הכי אם הוזקו בהם רבים חייב לשלם, ורבן גמליאל פליג ואמ' שכיון שהתירו לו בי"ד לפי שעה אם הזיק אינו חייב לשלם ופליג נמי וסבר שיכול לשהות האבנים ברשות הרבים שלשים יום.
תנא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים וכו', כלומ' כל אותן נזקין שנתנו לו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים לפי שעה ולהשליכם שם כגון זבלים וכגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות הגשמים אע"ג דברשות קא עבדי אם הזיקו חייבין לשלם. ור' יהודה פוטר, דכיון דברשות בית דין קא עביד. אף מתקן הוא וכו', קאי אתנא קמא דאמ' אם הזיק משלם מה שהזיק אפי' בחד יומא ואמ' ליה רבן גמליאל קודם שירצה לבנותו מתקן ופטור מלשלם. היה מעמידו בעליה, משנה היא בבבא בתרא בפרק לא יחפור [כ' ע"ב] לא יעמיד אדם תנור וכירים בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גבו ארבע אמות כלומ' מפי התנור לעליה היה מעמידו בעליה עד שיהא תחתיו עובי של מעזיבה שלשה טפחים כדי שלא ישרפו הנסרים שתחת המעזיבה ותפול דליקה בבית. ובכירה, שאין היסק שלה גדול כל כך טפח סגי בעובי המעזיבה של טפח. ואם הזיק, עם כל זו ההרחקה שהזכירו חכמים הדליק בית התחתון והדליק את סביביו חייב לשלם לבעל הבית ולכל סביביו אבל התירו לו חכמים בהרחקה זו שלא נתנה תורה למלאכי השרת.
תנו רבנן החצב, שחוצב האבן מן ההר. שמסר לסתת, הוא המרב[ע]ה והמחליקה הסתת חייב. והסתת שמסר לחמר, כלומ' חמר שנושאה מן ההר שסתתוה שמה ומוסרה לכתף להושיטה לבנאי כלומ' הוא עומד על מעמד החומה העשוי להוליך האבנים לאומן הגדול שהוא נקרא אדריכל שהוא אבי כל האומנין שמדקדק בהנחת האבן לסדרה על מושבה בשוה שלא תהא בולטת חוץ לדימוס חייב כלומ' זה שהיתה האבן בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ומזיק את אחרים או אם תשבר הוא חייב לשלם ואע"ג דמוקמי לה לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אינו חייב אלא מי שהיתה מסורה בידו דכיון דמכחו הוא ניזק עליו מוטל הנזק לשלם וכדתנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון דנפקא לן בבבא קמא [כ"ו ע"ב] פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון. וכולן, אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על גבי הדימוס היא שורת הבנין ונפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שהרי לאחר שהונחה שם נפלה וליכא לחיוביה משום גיריה דידיה כולן יחד חייבין לפי שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות ולענין אם היא מיושבת היטב ויפה קבלו כולן עליהן אחריות הנזק יחד ודוקא בקבלנות שכולן שותפין היו ולעשות יפה אבל בשכירות כלומ' שלא קבלו עליהן כלן כל המלאכה אלא זה היה שכיר לחצוב וזה לסתת וזה לבנות לפיכך האדריכל שהוא אחרון לזה הוא שכיר במושב האבן וביושר הבנין לפיכך הוא חייב וכולן פטורין.
שתי גנות זו על גב זו וכו', כלומ' שתי גנות סמוכות זו לזו והאחת (ב)קרקעיתה גבוה וזו שאצלה קרקעה נמוך והירק בפנים כלומ' בזקיפת הגבוה שזו גבוה מזו יצאו שומים או בצלים. ר' מאיר אומר של עליון, שהרי עפרו שלו ומשלו יונק [ר' יהודה אומר] של תחתון לפי שבשל אוירו הוא מונחת. אמ' ר' מאיר וכו', מביא סיוע לדבריו דשל עליון ראוי להיות שהרי (אפי') [אם] ירצה ליטול עפר גינתו ולהשוותה לגנה התחתונה אין כאן עפר. אמר ר' יהודה וכו', ור' יהודה נמי מביא ראיה לדבריו מה אם ירצה התחתון למלאת את גינתו עפר וישוה קרקעה לעליונה. אמר ר' יוסי וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה, כלומ' שלא יהיה כאן ירק העליון ליטול עפרו והתחתון למלאת גינתו. מניין ירק זה חי, כלומ' היאך נבחין של מי הוא אלא יחלקו אותו בשוה. ובא ר' שמעון לפרש שיעור זכותו של זה ושיעור זכותו של זה כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו כדקאמרי' ר' מאיר אומר הואיל ומעפרו הוא חי והשאר על התחתון אעפ"י שהוא רוב דעליון גופיה אפקורי אפקריה גביה שגנאי הוא ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט בעיקרו.
<h2>דף קיט.</h2>
הלכה כר' שמעון, שנותן שיעור לזה ושיעור לזה, ידוע. ובלבד שלא יאנוס, כלומ' כי אמר ר' שמעון כל שהעליון יכול לפשוט וליטול הרי אלו שלו ובלבד שלא יאנוס העליון ויפשוט את ידו הרבה יותר מדאי.
